פרה אדומה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1166

 

פרה אדומה

בין אמונה תבונית לציות עיוור

מצוות פרה אדומה, אחת המצוות שטעמן אינו ידוע, משמש עבור רבים כסמל לאופיה של האמונה היהודית – ובמיוחד לחובה שהיא מטילה על שומר המצוות לקיים אותן בלי קשר למידת הבנתו את טעמיהן. אך בעוד שניתן להבין דבר זה כהנחיה לציות עיוור ניתן לראותו גם באופן הפוך: כמבטא את מידת הבטחון האופיינית למי שמחזיק בידע רב.

נושא מצוות הפרה האדומה זכה לדיונים רבים, אשר חלק גדול מהם מגיע למסקנה כי מכיוון שטעמי המצווה רחוקים מהשגת השכל האנושי, זוהי דוגמה למידת הציות שעל המאמין להחזיק בה כלפי מצוות האל, כלומר: שעליו לציית למצוות בלי קשר למידת הבנתו אותן. יש גם המפליגים ואומרים שגם אם נראה שהמצוות מנוגדות לשכל יש למלא אחריהן ללא ערעור. למותר להוסיף, בהקשר זה, כי מכך ניתן להבין כי קיימת במסורת האמונה היהודית המלצה על ציות עיוור.

ואכן, ביצוען של מצוות בלי קשר להבנת טעמיהן עלול להיות מוצג כמו ציות עיוור במובנו הגרוע של ביטוי זה – כמו פעולה שנגזר על המאמין לעשותה באופן כפוי, אשר לעתים מנוגדת לחייו כאדם. העמדה מסוג זה עלולה להיות כלי בידי מי שמתנגד לדת בכלל ולדת היהודית בפרט, כדי להראות עד כמה נשלט עולם הדת לא רק על ידי כפיה, הדורסת את זכותו של היחיד, אלא גם על ידי אי-רציונליות, המנוגדת לחוקי הטבע והשכל.

בעולם המודרני מהווה גישה זו כלי בידי מתנגדי דת רבים, המצביעים באמצעותה על היותן של הדתות מנוגדות, ביסודן, לרווחת האדם. באופן מוצדק, מתנגדים אלה יוצאים נגד דתות חשוכות במיוחד, אשר דוחפות את מאמיניהן לפגוע בכל מי שאינו מציית להן ולהשמידו. היום, בראש דתות אלה בולט האיסלם, שמאמיניו הקנאים מטילים אימה על העולם כולו ומבצעים בשמו פשעים נגד האנושות. אך זוהי רק דוגמה אחת מני רבות להבדל משמעותי שקיים בין הדתות, אשר המתנגדים לדת נכשלים מלהכיר בו, שכן הדת היהודית שונה לגמרי בגישתה לאדם – ועל אף שהיא מואשמת בעמדה אנטי שכלתנית, אין הדבר נכון.

מודעות לסכנה העקרונית שיש בדתות קיימת במערב כבר מתקופת עליית המדע במאה ה-18, אשר נלחם באמצעות הרעיונות הפילוסופיים של תקופת השכל בגילוייה האנטי-אנושיים של הדת. מבחינת המדע המודרני, מה שנתפש כמאפיין הראשי של היות הדת נוגדת את האנושיות הוא דחייתה את עצם החקירה השכלית. לפיכך, כניגוד גורף, בניגוד לפילוסופיה החדשה, אשר העלתה על נס את הספקנות לגבי כל ידע באשר הוא, נתפסה הדת בציבור הכללי כמאופיינת באיסור על הטלת ספק כלשהו לגבי קיום האל ומצוותיו.

יש רבים – במיוחד בקרב אנשי הדת - הרואים בגישה זו ביטוי של מהות האמונה הדתית, ביחד עם שיעור חשוב באמונה; לדעתם, דווקא קיום מצוות כאשר אין מבינים את טעמיהן מבטא אמונה שלמה. בהתאם לגישה זו, כל תנאי של הבנה וידיעה שמציב אדם לצורך קיום מצוות מצביע על קיומו של פגם באמונתו. גישה זו ניתנת לסיכום בכך שהציות העיוור הוא מבחנה של האמונה. דבר זה הוא שמוביל, על כן, לתפיסה שהאמונה הדתית לא רק שאיננה תואמת את השכל, אלא אף מנוגדת לו.

ואכן רבים הם מתנגדי הדת אשר משתמשים בגישה זו לאמונה כדי לחזק את גישתם, הרואה את הדת בכלל ואת היהדות בפרט כמנוגדות במהותן לתביעות השכל האנושי. אך ישנו כשל יסודי ברעיון זה ומקורו באי ההבנה לגבי מושג האמונה ויחסו לשכל האנושי; אי הבנה זו מקורה בהנחה המוחזקת על ידי דתות שבהן האמונה אכן מנוגדת לשכל האנושי, אך דתות אלה מנוגדות בגישתן זו לגישת האמונה היהודית. כי גישת היהדות לאמונה לא רק שאיננה נוגדת את השכל אלא אף מבטאת אותו:

בניגוד לאמונה לא-מבוססת וציוויים עוורים, שבהם אכן מחזיקות דתות רבות, האמונה היהודית מבוססת על עובדות המציאות וכך הם גם ציווייה. המאמין היהודי מכוון על ידי המסורת הדתית להבין שגם אם הוא אינו מבין את טעמן של מצוות מסוימות, מבוססות אלה על עובדות המציאות, וכך הוא הדבר לגבי כל מצוות הדת היהודית. ביסודו של דבר, האמונה היהודית היא אמונה תבונית, הנבדלת מאמונה עיוורת בכך שהיא מבוססת על השכל ומבוטאת גם בגישתו של כל אדם תבוני באשר הוא אל המציאות.

אמונה תבונית היא הדרך שבה מתייחס כל אדם הגיוני אל המציאות שבה הוא חי; גישתו מבוססת על העובדה שאין הוא יכול לדעת הכל. חכם וידען ככל שיהיה, הוא אינו יכול להחזיק בידע מלא לגבי כל מה שמתרחש בעולם. דבר זה מחייב אותו להחזיק, בנושאים רבים, בידע חלקי – ולסמוך לגבי שאר הידע על מקורות אחרים. זוהי, למעשה, אמונה.

הסתמכות זו של האדם על קיומם של מקורות ידע נוספים בנוסף לידע שבידו היא צורה של אמונה. האמונה היא חלק מחיי כל מי שנולד בחברה אנושית, כי הוא נולד לתוך עולם שבו נמצא כבר ידע עצום ברבים מהכלים והמסגרות שבהם הוא משתמש בחייו. האדם התרבותי הלא-דתי מתייחס אל רבים ממקורות ידע אלה – כמו אל ספרי המדע שבספריות - באמון מלא. למעשה, מבוסס אמון זה על ידע שלומד לגבי ההקשר שבו הושג – ובכך דומה הוא למאמין הדתי, המחזיק אף הוא בידע שנמסר לו במשך חייו, ידע שהגיע ממקורות שמקובלים עליו כנכונים.

מה, אם כך, ההבדל העקרוני בין ה"מאמינים" החילוניים לבין המאמינים הדתיים ובמיוחד לבין המאמין היהודי? ההבדל הוא ביסוד העובדתי של אמונתם. למעשה, בזמן שבו היסוד העובדתי של המדע המודרני הוא חלקי ונוגע בעיקר להיבט החומרי של העולם, הידע היהודי פורש מפה כללית של המציאות, הנוגעת גם לטעם קיומו של העולם. במובן זה, מספקת היהדות הסבר הקשרי מקיף לרבים מאירועי העולם, אשר המדע הטכנולוגי נמנע מלהסבירם מתוך הכרה במגבלותיו. כך יוצא שהמאמין היהודי הוא המחזיק, למעשה, בידע הרב יותר לגבי הקשר הקיום שבו הוא נמצא כאדם בעולם. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שבתחומים רבים שבהם מסתייעים בני אדם בטכנולוגיה המודרנית, אך נתקלים במגבלותיה, מצוייד היהודי גם במפת ידע כללי טובה יותר וגם, בהתאמה לכך, באפשרויות פעולה נוספות.

בעולם התרבותי של היום, מניח החילוני כי פרטי המדע הנמצאים ביסודם של הערכים שבהם הוא משתמש הם תוצר של התפתחות מדעית התואמת את המציאות העכשווית. הוא מבסס את גישתו זו גם על תוצאות פעולתו של ידע זה - על כך שהכלים, המכשירים והתהליכים המבוססים על ידע זה פועלים במידה רבה של יעילות – ומתוחזקים באמצעים טכנולוגיים שונים, במדע המסתייע תדיר במחקרים ובהתאמה "שוטפת" ומתמדת עם דרישות החיים. התאמה זו משמרת את תפקודם התקין של היבטי המדע השימושי וגם מסייעת לתיקון התקלות שנגרמות בו מדי פעם.

אך בזמן שבמכלול הידע היסודי המוצע למשתמש המדע המודרני קיימים "חורים", אין כאלה בידע היהודי. במונחים של ידע, המאמין היהודי הוא המחזיק בידע הרחב ביותר שקיים בעולם לגבי המתרחש בו וב"טכנולוגיות" הנחוצות לצורך טיפול בבעיות מורכבות. למעשה, מערכת הידע המסועפת הקיימת ביהדות, הכוללת רבנים מתמחים העוסקים בייעוץ יום-יומי בכל תחומי החיים, מעניקה למאמין היהודי, בנוסף לידע הטכני שממנו הוא נהנה כשאר בניה של תרבות זמננו, גם תשתית ידיעתית מקיפה של ידע מלא לגבי ההקשר הרחב של קיומו. מכך נובע כי באופן יחסי ומוחלט גם יחד, המאמין היהודי הוא האדם בעל מקדם הידיעה הגדול ביותר הקיים באנושות.

בהשוואה אל היהודי המאמין, האדם החילוני, אשר אינו מחזיק בידע הקיים בעולם הדתי, שולט רק בידע חלקי לגבי העולם. במונחים של ידע, גם הרופא החילוני המומחה המתקדם ביותר, המחזיק בידע המעודכן ביותר לגבי הדרכים הרפואיות לטיפול במחלתו של חולה שבהשגחתו, הוא בור חסר-אונים לגבי גורמיה הרוחניים של המחלה וככזה הוא במעמד של שרברב שאינו מודע לקיומו של המוביל הארצי...

בניגוד לידע המדעי המוצע על ידי המחקר המודרני, הידע היסודי היהודי, שעליו מבוססות הנחיות הפעולה של הדת היהודית, הוא מלא. זו גם הסיבה היסודית לבטחון ביסוד האמיתי שקיים גם ביסוד מצוות שאין האדם יודע את טעמן; הן נובעות מן האל, שהוא המקור לכל הקיים בעולם, אשר בידו הטעמים לכל הקיים. מקור זה הוא שקבע, כפי שהחליט על כל שאר חוקי העולם, את המידה הראויה של הידע שיוחזק בידי בני אדם ועל הדרך שבה יחולק ידע זה לבני האנושות, בכדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר לשימוש בו.

הנחת יסוד חשובה שקשורה לידיעה – ומן הסתם היא קיימת ביסוד חוקי הטבע הנוגעים להחזקה בידע – היא שימושיות הידיעה; זו קובעת שברשות כל תודעה הקיימת בעולם תהיה בדיוק מידת הידיעה שלה היא זקוקה לצרכיה, החל מהידע הנדרש לקיומה וכלה בידע שלו היא זקוקה כדי לפתח את העולם. לכן קיימים מידות ומאפיינים שונים של ידע במציאות, החל מהידע הוודאי שברשות בעלי החיים, המאפשר להם להשיג את מזונם וכלה בידע האנושי, שמצריך פעולות של בירור ובדיקה לצורך יישומו בעולם.

היהדות מחנכת לחשיבה ולידיעה מדוייקות, המתאימות למעשה שעל בעליהם לעשותו. כמו בכל אחד מהמקרים הפרטיים של החזקה בידיעה, נקבעת מידת הידע שראוי להחזיק בה בדיוק בהתאם למשימה שהמחזיק בה אמור למלא – לא פחות ולא יותר; הידע שמושת על היהודי תואם גם במדוייק את צרכי התפתחותו האינטלקטואלית: מחד שומה עליו להתמודד עם אתגרים מחשבתיים שלימוד ההלכה וכיו"ב מציג לפניו ומאידך אין טעם שיחקור ב"מופלא ממנו" משום שהדבר אינו רלוונטי מבחינה מעשית. מנקודת מבט זו יש לבחון את כל הידע שמקבל המאמין היהודי מן המסורת – וזה כולל את הידע הגלום במצוות שמושתות עליו. מצוות פרה אדומה מספקת למאמין ידע ייחודי לגבי נושא זה, ועל רקע המידע העצום שהוא מקבל מן המסורת בנוגע לנושאים רבים אחרים, אין לראות באי מתן הסבר בנושא זה משום "קיפוחו" בידע, אלא להבין עובדה זו כמידת הידע המדוייקת שלה הוא זקוק בהקשר זה.

גישה זו, המהווה חלק מראיית עולם שכלתנית, אשר מודעת ליכולתו של השכל האנושי להבחין במגבלותיו, היא המובעת ביהדות, גם כאשר זו מטילה על מאמיניה את חובת הציות למצוות שאין טעמן ידוע; ציות מסוג זה ניתן לראות כאישור לכך שיכול המאמין היהודי, על סמך הידע שברשותו, לסמוך על כך שמה שעומד ביסוד המצווה הוא לא רק אמיתי, אלא גם שיש תועלת במילוי הדבר גם אם עושהו איננו מבין את טעמו.

עקרונית, אין בהוראות לא מנומקות משום פגיעה במבצען, וקיימים תחומים רבים ומגוונים שבהם מוצא אדם את עצמו מציית מרצון לדברם של בעלי ידע גדול משלו. העובדה שאין המאמין היהודי מבין את טעמיהן של חלק מן המצוות אין משמעותה שמצב המאמין הוא כזה של מציית עיוור. למעשה, ההיפך הוא הנכון: ליהודי מסופק ידע לגבי ההקשר המלא של קיומו בעולם, הנעשה באמצעות ספרות המסורת שלו. באלה מקבל המאמין דיווח מפורט לגבי המתרחש בעולם, החל מבריאתו והמשך בפעילות המתמדת של הכוחות הפועלים בו מאז ומתמיד. דיווח זה מסופק בהתאמה לטבע האדם, כלומר בצורה שתתן לו את הנחוץ לו לכל צורך שימושי שלו, החל מתביעות שכלו. בהקשר זה, אין צורך בבדיקת טעמיהן של המצוות מאותה סיבה שאין צורך בהחזקה מלאה של ידע כולל בתחומים שבהם אין האדם מתבקש לפעול.

למעשה, ניתן לראות את חייו של המאמין היהודי כחיים של בדיקה מתמדת לגבי נכונות הידע המסופק לו על ידי הדת – ונכונות זו מוכיחה את עצמה באיכות חייו הרוחניים ובידע הכללי שיש לו לגבי העולם ביחס לשאר האנושות. אם וכאשר עולות שאלות בדבר היכולת התבונית של המאמין היהודי ביחס לשאר בני האדם, בין אם מדובר במאמיניהן של דתות אחרות ובין אם מדובר בלא-מאמינים, הישגיו היחסיים של העם היהודי מבחינה אינטלקטואלית מעידה על מידת היותו של האדם היהודי מוכשר מבחינת יכולתו לפעול במציאות באופן תבוני. למעשה, שכיחות הימצאותם של יהודים בצמתות החשיבה החשובות מבחינה אנושית מעידה על כך שיש התאמה בין הידע היהודי לידע המדעי.

בפרשת התורה הקודמת לזו שבה מוזכרת מצוות פרה אדומה מתקיימת חלוקת תפקידים ששבטי ישראל אמורים למלא בעבודת הקודש. פעם אחר פעם מצויין, בהקשר זה, כי פעולה לא ראויה שיעשה אחד ממחזיקי התפקידים תביא למותו. זוהי, למעשה, הצהרה על כך שיש לעם היהודי משימות כל כך מיוחדות, שכל שיבוש של קיומן עלול להביא למוות. את הידע הנדרש לישום משימות היהדות יש להבין במונחים של מהירויות גבוהות או של נוסחאות רפואיות שעלולות לקבוע גורלות של חיים ומוות. בנושאים כאלה קל לראות כי אדם שיפעל שלא בהתאמה לידע שבידו עלול לגרום למוות ושכל סטיה מסוג זה – כמו שתהיה זו של אדם שמתרשל ומפעיל מכונה בניגוד לדרך הפעלתה הנכונה, עלול לגרום למותו.

לאור דברים אלה, לא צריכה להיות בעיה מיוחדת בראיית העם היהודי כיחידה צבאית מיוחדת, המיועדת לביצוע משימות ייחודיות ורגישות, המצריכות שימוש בחומרים מסוכנים שעלולים לגרום למוות עם כל תקלה – אך מיועדות ביסודן לצרכי חיים. ביחידה מסוג זה לא רק ששומה על כל משתתף לדעת במדויק מה נדרש ממנו, אלא שהוא סומך על מפקדיו שיתנו לו בדיוק את מידת הידע וההוראות המדוייקות שלהן הוא נדרש. בהתחשב בידיעתו הרבה של משתתף כזה את ההקשר שבו הוא פועל, לא ניתן לראות את ציותו להוראות שניתנות לו על ידי מנהיגיו הרוחניים כ"עיוור". היהודי המאמין, כמו כל חבר ביחידת עילית מיוחדת כזו, יודע שבידיו מופקדים גורלות של חיים ומוות ויש בידו את כל נתוני המידע הנחוצים כדי לאשר זאת מבחינה שכלית. בהקשר זה, מצוות הפרה האדומה אכן מגלמת את נקודת המבט של המאמין היהודי, הסומך על כך שבזמן שבו המדע החילוני מספק רק את הדרוש לקיום חלק מחיי האדם, מספקת לו המסורת היהודית את תמונת ההקשר המלא של קיומו ואת כל הידע שלו הוא נחוץ כדי לממש את פעולתו בעולם.

נתונים נוספים