קנין

 

ק נ י ן

על משמעות זכות הקנין

ביסודו של כמעט כל סכסוך בין בני אדם נמצא מאבק קניני. כפי שמאבק זה בא לידי ביטוי בישראל של ימינו, מערערים אויבי העם היהודי על זכויות הקנין שלו בארץ ישראל – ומה שמושך יותר מכל את תשומת הלב בכך הוא מה שמתרחש במקומות הקרובים ללב היהדות: הר הבית בירושלים ומערת המכפלה בחברון.

בימים אלה, בהם מוזמנים אורחים רבים לבלות בחברון את שבת פרשת "חיי שרה", לא ניתן להתעלם מכך שהדבר קורה בעת שבה נמצא הישוב היהודי בחברון בעין הסערה של עימות ערכים קשה, שבו מערערים גורמים רבים על עצם זכותם של היהודים להתגורר בחברון – ועל זכויותיהם בעיר בעבר ובהווה. בהקשר זה, לא ניתן להימנע מלראות קשר בין נושא העימות – שאלת הקנין בחברון – לבין הטיפול בנושא זה בדיוק בפרשת השבוע.

שמונה-עשר הפסוקים הראשונים של פרשת "חיי שרה" מתארים את פרטי קנין מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו (בראשית כ"ג). נאמר כבר, בהקשר זה, כי "לכאורה, לפנינו פרשה "מיותרת", כי הסיפור ...אינו מכיל רעיונות נצחיים, מסרים רוחניים, נבואות או מצוות." בדברים אלו מובעת טעות עמוקה, אך מובנת, בשל ההרגל לייחס את נושא הקנין לתחום החומר. אך על אף שפרטיה של עסקה קנינית זו של אברהם אבינו אכן נוגעים להיבט החומרי של העולם, הם נכללו בספר הספרים במלואם דווקא משום שיש בהם רעיונות נצחיים ומסרים רוחניים.

מבחינת היהדות, אין העולם החומרי מהות חומרנית. העולם, ביסודו, הוא אלוהי וכזה הוא גם מעמדה של ארץ ישראל; ישראל, במיוחד, היוותה מזה דורות רבים מושא חזון שגם לא יהודים גילו בו ענין, כפי שהיה, למשל, בעת מסעות הצלב. גם בדורות האחרונים, אלה שלפני שיבת העם היהודי בארצו, כשארץ ישראל היתה נעזבת ובלתי מיושבת כלל מבחינה מעשית, היא שימשה כמוקד רעיוני: מחוץ לכך שתמיד היוותה הארץ מושא חזון לעם היהודי הגולה בתפוצותיו, אשר התפלל אליו מדי יום, היא היתה גם לסמל החירות לכל מדוכא אשר הכיר את ספר הספרים וראה את עצמו, בהתאם לסיפור יציאת מצרים, כעבד השואף להשתחרר ממקום שיעבודו. מה שאינו זקוק לחיזוק, בהקשר זה, הוא העובדה שמבחינת המסורת היהודית מהווה ארץ ישראל וכל הכרוך בה את היסוד החינוכי-עקרוני לגבי כל דיון ביחס שבין אדם לאדמה.

בתורת ישראל מהווה ארץ ישראל נושא מרכזי מאז ההבטחה שבה ניתנה לאברהם אבינו על ידי הקב"ה. מימוש ההבטחה נעשה בשלבים שונים, שהבולט בהם היה רכישתו של אברהם אבינו את חלקת מערת המכפלה. רכישה זו אוצרת בתוכה את כל ששומה על אדם לדעת לגבי רכישת נכס דלא-ניידי – אך במיוחד ניתן ללמוד ממנה על נושא הקנין והיבטיו. תיאורו המפורט של התהליך שבו מגיע אברהם אבינו לכדי בעלות על מערת המכפלה מהווה הצהרה מדעית באופייה על מה שיש לקחת בחשבון בעת ביצוע פעולה קנינית מסוג זה. מעל לכל פרטי הפעולה מתנוסס הרעיון שפעולת הקנין – או רכישת זכות הקנין – מהווה מימוש של אחת מזכויות היסוד של האדם בכלל והיהודי בפרט.

כל פעולה אנושית כוללת מעבר של רוח לחומר או להיפך וכך הוא גם בעת פעולת קנין: ביסוד פעולת הקנין המרה של רוח לחומר; בהמירו את פרי עבודתו היצרנית בשטח אדמה ממיר אברהם אבינו רוח לחומר: את רוחו, שהיא העומדת ביסוד העבודה שאפשרה לו את צבירת עושרו, שבאמצעותו הוא רוכש את החלקה המבוקשת, הוא ממיר בחלקת אדמה. זהו, למעשה, הרעיון הנצחי שעומד ביסוד כל קנין שהוא, שכן, כאמור, כל רכישה של ערך עוסקת, ברמה מסוימת, בהמרת רוח לחומר. דוגמה חשובה, בהקשר זה, מופיעה במסורת היהודית בקשר לפעולת הקרבת הקרבנות בבית המקדש; גם זו מבוססת על המרת חומר הקורבנות לרוח באמצעות שריפה – מה שמדגיש את העובדה שכל פעולה חיובית של האדם מכילה בתוכה המרה מסוג זה.

אף כי ניתן לראות ברעיון ההמרה הכוונה לחומריות המציאות, ניתן להניח כי מנקודת מבט יהודית הכוונה היא הפוכה: הדבר בא ללמדנו כי גם ביסודות החומריים של העולם נמצא, בכוח, הרוח. בהקשר של הכותרת "חיי שרה" מטופל נושא קנין מערת המכפלה כפי שנתפס מותם של צדיקים ביהדות; אלה, כנאמר במסורת "קרויים חיים", שכן הפעולה שעשו בחייהם החומריים נמשכת גם לאחר מותם – וכך הוא עם השתלשלות האירועים שנפתחת, כפי שמופיע בפרשה, לאחר מותה של שרה הצדקת, מה שמדגיש את רוחניותה, כלומר את פעלה בעולם לאחר תום חייה הגופניים. מכאן יכולים אנו לעמוד גם על עוצמת רוחניותו החיה של אברהם אבינו; דורות אחרי שנפטר כגוף חי, ממשיכה רוחו לפעול כיסוד בעם שבזכותו בא לידי קיום. הכבוד שמקבל המקום שרכש אברהם מעמו הוא תוצר ישיר של הכבוד לרוחו, הממשיכה בפעלה זמן רב אחרי לכתו מעימנו. במובן זה שומה גם על זכות הקנין שרכש לעבור ממנו לבניו אחריו ולכל היורשים אותו.

זכות הקנין הפרטי מהווה, בהתאמה לעקרון המעורב ברכישת מערת המכפלה, את אחת מזכויות היסוד של האדם היהודי. למעשה, מוגנת זכות זו על ידי המסורת היהודית לא רק מבחינה פוליטית אלא מבחינה עקרונית, בשל ההכרה בכך שקנינו של האדם מבטא את חייו והערכים החומריים שיש בידו מבטאים את ערכי הרוח שלו. למעשה, מהווה היהדות, במובן זה, את המקור למעמד זכות הקנין הפרטי בעולם, מה שגם זוכה מאוחר יותר להגנה בצורת הדברה "לא תגנוב", הנמסרת לעם היהודי בהר סיני וזה מפיצה בעולם.

אין זה מקרי, על כן, שמה שמאחד את כל הגורמים המתנגדים היום לקנין היהודי הוא היותם מחזיקים ברעיונות שביסודם הכחשת זכות הקנין. כל אלה מסתכמים בגישה הסוציאליסטית, המכחישה את זכויות הקנין. בזמן שבו זכות הקנין – ובמיוחד הקנין הפרטי - נתפסת ביהדות מאז ומתמיד כזכות יסוד, הסוציאליזם – שכל הדוגלים בשמאל מחזיקים בו - הוא שמה הרשמי של הפילוסופיה שמתנגדת לרעיון זכויות הקנין הפרטי.

בהקשר זה יש לציין כי לפי היהדות, מושג הקנין מואצל מפעולת הבריאה של האל, המוגדר כ"קונה שמים וארץ" על אבות היהדות, הרועים המרבים במקנה. לפי היהדות, גם כל קנין שאינו פרטי, כמו קנינו הלאומי של העם, נגזר מזכות הקנין הפרטי. ביהדות, כל הקנין הלאומי מבוסס על קנין פרטי כפי שגם קנין המלך, כמוצהר במסורת, הוא, במקורו, קנין הפרט. כך משלים הקנין הציבורי ביהדות את הקנין הפרטי. הדבר עומד בניגוד לגישת הסוציאליזם, אשר רואה את הקנין כולו כקולקטיבי, כשם שהוא רואה את היחיד האנושי רק כאיבר בגוף הקבוצתי. כך, למעשה, דרך הכחשת הקנין הפרטי מכחיש הסוציאליזם גם את משמעות קיומו של היחיד האנושי ולמעשה, דרך דחייתו את הקנין הפרטי, הוא מתנגד עקרונית למושג האדם, שהקנין מבטא את רוחו. כך, מהווה המאבק המדיני מסביב לסוגיית הקנין בחברון ובירושלים עימות רוחני כלל-עולמי בשאלת מהות האדם.

נתונים נוספים