קיומו של האל

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1299

 

קיומו של האל

דרך האמונה היהודית

האם ניתן להוכיח את קיומה של המציאות? אולי. אך האם יכול להיות למישהו ספק בדבר קיומה באם אין הוא מצוייד בהוכחה כזו? בוודאי שלא נראה אדם כבעל שכל אם יתן להיעדרה של הוכחה בדבר קיום המציאות לשכנע אותו להטיל ספק בקיומה. אפשרות נוספת להבין אי הכרה במציאות תהיה אי הבנת מושג המציאות כזיהוי מה שמהווה את היסוד לכל הקיים, הכולל בהכרח את היסוד לכל ידיעה, מחשבה והוכחה. במונחים פילוסופיים-לוגיים, מדובר במצב אכסיומטי, כלומר בהנחה יסודית עד כדי כך שאין היא מצריכה לצורך ההכרה בה שום הוכחה כי היא מהווה את היסוד לכל הוכחה. זהו, מן הסתם, גם היסוד שיש לקיום האל בעולם הידיעה היהודי, שדרכו היא זו של האמונה התבונית.

הידיעה היהודית מבוססת על אמונה תבונית. בניגוד לגישות מיסטיות של אמונה, המנותקות מעובדות המציאות ולעתים אף דוגלות בהתנגדות מוצהרת לשכל, האמונה היהודית היא תבונית במהותה, שכן היא מבוססת הן על השכל והן על עובדות המציאות. במובן זה מהווה האמונה היהודית ביטוי של התייחסות שכלתנית אל המציאות, הרואה את כל הקיים – כולל מה שאיננו ידוע לה – כעולה בקנה אחד עם השכל וההגיון. עצם הרעיון של ידיעה הנוגעת למה שאינו קיים כעובדה חומרית נוכחת הנתפסת על ידי החושים, כמו מה שחורג מיכולת התפישה החושית, מה שקיים ברוח, מה שחבוי בחיק העתיד או קיים רק בכוח ולא ממומש בפועל, מבטא את מהותה של האמונה התבונית.

מהגדרתו של האלוהים כאחדות של כל מה שקיים ניתן להבין שהדבר כולל את כל הקיים בעולם ובכלל זה את המאמינים באל – ולכן לא ניתן להביא לכדי תפיסתו הישירה אלא רק לידי הבנה, הערכה ושיעור של קיומו על יסוד רוחני. מכך ניתן להבין שהאל איננו אחת מעובדות העולם הנתפסות על ידי החושים, אך גם לא שהוא קיים מעבר לדברים שבעולם, מחוץ למציאות (מה שאינו יכול להתקבל על ידי השכל) וגם לא כמאמר הפילוסוף משה קרוי, שהוא "מעבר ליש ולאין", דבר שמשמעו שהוא אינו יכול להיות מוגדר כישות הקיימת באופן הנפרד מישויות אחרות. אך כל אלה, אשר מוציאות את האלוהים מטווח הישג ידה של כל הוכחה אינם מהווים הוכחה לאי קיומו אלא ליסודיותו הראשונית, המקדימה מבחינה הגיונית כל זיהוי, ידיעה או מושג מסוימים.

לאור דברים אלה ניתן להבין – במובן מסויים ברוח הרמב"ם – משהו ממהות האל דווקא על דרך השלילה, כלומר ממה שהוא לא: הוא איננו שום דבר מסוים במציאות. מבחינה זו תהיה אף הגדרתו מוטעית שכן הגדרת עצם מושג ההגדרה כוללת הפרדה בין המוגדר לבין מהויות אחרות, מה שיהיה טעות בהקשר של מה שאיננו בר הפרדה מדבר. אך חוסר האפשרות הנובע מכך להוכיח את קיום האל בדרך שבה תציג אותו ההוכחה כמהות נפרדת במציאות איננה מבטלת את האפשרות של ידיעתו, ובמיוחד לא כאשר מעריכים את האמונה התבונית כצורת תפיסה אנושית, כלומר כידיעה.

לפי היהדות אין העובדה שהאל איננו בר הוכחה סותרת את קיומו אלא מאשרת את היות נוכחותו היסוד לכל הוכחה, וזאת בשל היותו נוכח בכל עובדה קיימת. זוהי התשובה האמיתית לשאלה בדבר הוכחת קיומו של האל, אשר מבחינה פילוסופית רואה אותו כבעל מעמד מציאותי של אכסיומה. את מעמדם האכסיומטי של מושגי היסוד ניתן להוכיח באמצעות העובדה שהם נוכחים באופן יסודי בכל הצהרה, כולל כזו שמנסה להכחישם. אם, ביחס לכך, תישאל השאלה: איך מתיישב מעמד אכסיומטי כזה של מושג האל, אם איננו מכירים כלל בעצם קיומו? התשובה לכך תהיה שההכרה בהגיון שיש בקיומו היא התנאי הראשון שעלינו לעמוד בו לצורך בירור המשכי, בדומה להכרתנו במושג המציאות. באמצעות אימוץ הגישה הידיעתית המופעלת ביהדות, ראיית יסודיותו של האל בקיום היא התנאי להבנת קיומו בכל פעולה שנעשית והדבר כולל, בהכרח, גם את פעולות החשיבה האנושית.

בניגוד לגישות שלפיהן מנותקת האמונה מן השכל, אין הדבר כך לגבי האמונה התבונית של היהדות; לפי היהדות, אף כי קיום האל בתודעת המאמין יכול להתבסס רק על אמונה, אין משמעותו של דבר זה ניתוק מן המציאות, אקראיות חשיבתית או שרירותיות גחמתית, המאפיינות את האמונה הלא-תבונית. בניגוד לאמונה כזו, האמונה התבונית מייצגת, כפי שמתבטא בשמה, מחוייבות מוקפדת לדרישות השכל. כשמדובר בעקרונות הדת ובמיוחד בידיעת האל, מציגה האמונה היהודית גישה תבונית ייחודית, שעליה נשענת ידיעתו היסודית של המאמין הדתי את עיקרי הדת.

בעולם היהודי מייצגת האמונה התבונית את צורת הידיעה האנושית החזקה ביותר, העולה בקנה אחד עם טבעו של השכל האנושי ודרישות ההגיון; אף כי ידיעת קיומו של האל באמצעות האמונה התבונית איננה נשענת על הוכחה אמפירית או פילוסופית, היא מבוססת על דרישה מן המאמין להתייחס לשלושה ערכים חשובים ומחייבים: א. תוכנו העקרוני של מושג האלוהים – ב. ההסברים המסויימים הנוגעים למהותו של האל, אשר נמסרו לעם על ידי גדולי ישראל – ג. בדיקתם המתמדת של אלה באופן מקיף ומתמיד על ידי המאמין במשך חייו. על שלושת אלה מתבסס כל הידע המסורתי היהודי.

את שני הראשונים בשלושה ערכים אלה ניתן לראות כשלבים שבהם פוגש המאמין בידע אודות מושגי הדת, החל מהידע המושגי המופשט, הכולל את ההתייחסות הפילוסופית להיבטי הדת וכלה בידע המתייחס לעובדות היסוד של העולם ושל חייו, שבהם עליו להשתמש כדי להבין את היחס בין העבר לבין מה שנדרש ממנו לביצוע בהווה. השלב השלישי הוא זה של בחינת אמיתותו של הידע שנמסר לו בשני השלבים הראשונים, כדי לאחד את הדברים לכלל שלמות מאוחדת.

שלושת אלה ניתנים לפירוט בדרך הבאה: א. התוכן המושגי = תוכן זה מבסס את העקרון היסודי שמאפשר את הגדרתו של האל כמהות מבחינה מושגית. באמצעותו משיג היחיד את אופיו המהותי של האל באמצעות מושג האלוהים. ב. הסברי האל = אלה מתייחסים לכל הנאמר לגבי האלוהים במסורת, והדבר נעשה באופן השאלתי, בהתאם למושגיו של האדם, החל מתיאורי האל, המשך בפעולותיו וכלה ברגשותיו. מעשי האל האלה מתארים את בריאת העולם על ידו, את ניהולו והשגחתו את העולם ואת מערכות היחסים שבינו לבין בני האדם שבו, כשפירוט מיוחד נוגע ליחסיו של אלוהים עם בני העם היהודי. בנושא זה מציגה המסורת היהודית את דרישותיו של האל מהיהודי, את כוונותיו וגם את מגמותיו לגבי עתיד העם והעולם. ג. בדיקה = זהו תהליך השלב השלישי שבאמצעותו מבקר היהודי את שני השלבים הראשונים של ידיעתו. תוך הפעלת תהליך זה במשך כל חייו, בודק היהודי אם כל הנתונים שקיבל מתאימים למציאות עולמו, להגיון – וזה לזה.

שלב הבדיקה מהווה את ההיבט המשלים של גישת האמונה התבונית, שבלעדיו אין די בשני השלבים המקדימים אותו. למעשה, מייצג הוא את היותה של האמונה היהודית דינמית וחיה. בעצם העובדה שבדיקה מסיימת זו, שבאמצעותה נשלם איחוד הידע שבידי המאמין, איננה מסתיימת ונמשכת כל עוד המאמין חי יש משום הוכחה כי כמו שאר תהליכי החיים גם האמונה התבונית בטבעה היא תהליך פעיל התואם את חיי ההכרה האנושית.

מבחינה עקרונית האמונה התבונית איננה מיוחדת ליהדות בלבד אלא מתאימה ליכולת הידיעה האנושית. ביסודו של דבר, היא מייצגת את פסגת יכולת הידיעה האנושית, בשל היותה של כל ידיעת האדם מבוססת על ידע אכסיומטי בהגדרתו, כלומר כזה שאיננו מוכח, אך מהווה בסיס לכל הוכחה. בדרך כלל מכונה גישה זו כגישת ה"שכל הישר" או, בלשון מדע הסטטיסטיקה, "הסתברות גבוהה", ששתיהן משלימות זו את זו בהיותן המצע שעליו משתית האדם את חשיבתו, החלטותיו ופעולותיו, במצבים שבהם אין הידע שבידו מספק מבחינת ההוכחה הלוגית-אמפירית.

באופן מעשי, מהווה גישה זו את יסודה של דרך הידיעה האנושית הנפוצה בעולם. במובן זה מהווה הסכמת חלק גדול מן האנושות – אם לא רובה – בקיומו של האל, ביטוי של תבוניות האדם. גישה זו סותרת את העמדה הרואה את האמונה באל כביטוי של חוסר תבוניות ותוצר של כזבים שהומצאו על ידי נוכלים במטרה להטעות את בני האדם.

נתונים נוספים