שותפות מטפיסית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1182

 

שותפות מטפיסית

על חסד ה' והיתר עיסקא

עשיית חסדים נחשבת לאחד מיסודות היהדות, החל מהרובד המטפיסי, שבו מהווים בריאת העולם וניהולו מעשי חסד שעושה האל עם ברואיו וכלה בהמלצה ליהודי היחיד על עשיית חסד עם עמיתיו, הכוללת סיוע ומתן הלוואות לנזקקים. התורה מעודדת את היהודי לסייע לעמיתיו בדרכים שונות, הכולות מתן הלוואות, אך היא אוסרת על היהודי המלווה לקחת רבית אף אם הלווה מעוניין בכך. במיוחד על רקע הברכה המובטחת בתורה למי שמסייע לעמיתיו לא ברור מדוע מוטל איסור הרבית, שלכאורה נראה שיש בו כדי לפגוע ברווחיותו של בעל הממון ובכך פגיעה בענינו להלוות.

בשלושה מקומות בתורה מופיע האיסור על יהודי לקחת ריבית מיהודי אחר הלווה ממנו: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך... לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב), "וכי ימוך אחיך... אל תקח מאיתו נשך ותרבית" (ויקרא כ"ה), "לא תשיך לאחיך נשך כסף..." (דברים כ"ג). בשלושת אלה, שבהם ההלוואה מומלצת על ידי הכתוב בשל היותה בגדר של עזרה לחסר היכולת, מוסיף הכתוב, בצד תיאור חולשתו של הדל והזדקקותו לסיוע, גם נימוקים נוספים, שמסבירים את המצב ואף מתארים את הברכה המובטחת למי שמסייע לחברו: "...והיה כי צעק אלי ושמעתי כי חנון אני", "ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך", "...למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך..." – והמשותף לנימוקים אלה הוא עיסוקם בהיבטים שונים של המצב ובכלל זה בעתידו של המלווה, החל ממה שעלול לקרות לו אם יקח רבית, המשך במילוי השאיפה לחיים משותפים עם בני עמו וכלה בברכה הרבה שתבוא עליו כתוצאה ממעשהו הטוב.

במלים אחרות, לא רק שמעשה ההלואה (ביחד עם איסור הרבית שלה) לא נתפס כשלילי או כהפסדי מנקודת המבט של התורה, אלא שיש בצידו גם ברכות רבות, החל מאלה שקיימות ברמת תחושת השותפות והאחווה החברתית-לאומית וכלה ברמת ההצלחה הכלכלית. לפיכך, לפחות לכאורה נראה כאילו יש סתירה באיסור הרבית שכן יש בכך מניעת רווחים מן המלווה. אך אם נצא מתוך הנחה שרוח הדברים היא כזו שמצביעה על רווחיותה של ההלוואה יש מקום להניח שאיסור הרבית עולה בקנה אחד עם רווחיות זו.

את הפתרון המעשי לאיסור הריבית מצאו חכמי ישראל בדורות מאוחרים, כדי לאפשר למלווה וללווה להפיק רווחים ממתן ממון, והוא הרעיון של "היתר עיסקא". כשניתן היתר מסוג זה, מאפשר הדבר לאדם אחד לתת לאדם אחר כסף מבלי שהדבר נתפס כהלוואה אלא כשותפות עסקית. במובן מסוים מדובר בהענקת מעמד של עסק להלוואה, שבו המלווה והלווה הופכים לשותפים להפסד ולרווח כאחד, כשבעל הממון הוא שותף סביל ביחס הנותן את הכסף לשותף הפעיל, על מנת שישקיע אותו בעסק. כך יוצא שבגלל שהמתת מוגדר כהשקעה עסקית, מחצית הכסף ניתנת כהלוואה ומחצית הסכום משמש כפיקדון, ואז יהיה המלווה/משקיע שותף לעסק ולפיכך יהיה שותף לרווחיותו של העסק וגם להפסדו.

יש הרואים בהיתר זה מעין התחמקות באמצעות הרשאת ההלכה, בגלל שעל אף שה'מלווה' זכאי למעשה לחלק מה"רווחים" שנושאים העסק או ההשקעה של ה'לווה', והכסף שהוא מקבל אינו נחשב כריבית, מדובר למעשה ברבית. לחיזוק גישה זו יש המסבירים כי אם, למשל, במקום שמשה ילווה מאברהם את הכסף הדרוש לו להקמת עסק חדש, ויחזיר לו ריבית קבועה מראש במקרה של הצלחת העסק, מאפשר הניסוח של ההלוואה כ"עיסקא" להציג את ההלוואה בשונה ממה שהיא, כי בניגוד להלוואה האסורה, המתן לצורך השקעה מותר על פי היהדות; לפיכך יהיה העסק שייך הן למשה והן לאברהם ואברהם יקבל, בסופו של דבר, כרווח מהצלחת העסק, סכום השווה לכסף שהיה דרוש למשה מלכתחילה. התוספת שתתקבל כתוצאה מרווחיות העסק, שבמקרה של הלוואה היתה בגדר ריבית, תיקרא רווח.

מנקודת מבט זו מתואר המהלך הפסיקתי של ההרשאה כפעולת התחמקות שמטרתה פרגמטית. אך גישה זו מחטיאה את הבנתו של רעיון היתר העיסקא מיסודו; שכן משמעותו העקרונית של היתר זה ניתן להבנה לא כעקיפה של הצורך להתמודד עם איסור הריבית אלא כאישור מחזק של הערך שהתורה מצהירה עליו באיסור הריבית שהיא מטילה, שהוא קיומה העובדתי של שותפות עסקית בין היהודים. האפשרות הנפתחת באמצעות היתר העיסקא לא רק מצביעה על כך שהתורה רואה בעין יפה את השותפות העסקית, אלא על יותר מכך: על העובדה שקיומו של העולם הוא כזה של שותפות עסקית, שהעם היהודי מבטאה בדרך קיומו.

במונחים פילוסופיים מדובר בשותפות מטפיסית, כלומר בסוג של עסק משותף שקיים ביסודו של העולם, שהחברים בו מתאימים בטבע מהותם המציאותית היסודית למטרותיו. דבר זה כולל את בני העם היהודי, השותפים למבצע שאותו אמור עם זה לבצע בעולם – וגם את הקשר בין עם ישראל לאלוהים, החוברים יחדיו כדי לממש בעולם את תכניתו. מבחינה זו, על אף שהשותפים כה שונים זה מזה, הם נמצאים מבחינה עסקית במעמד המקנה לכולם "מניות שוות" ברווחיו של העסק שבו הם שותפים.

על רקע זה מהווה האיסור על לקיחת רבית בין יהודי אחד למשנהו איסור על פגיעה במעמד המטפיסי של השוויוניות הקיימת בין שותפים, על אף שהם שונים זה מזה מבחינת יכולותיהם, כשרונותיהם ואופיים. מכיוון שכולם מסייעים להתקדמות העסק שבו הם מעורבים ולרווחיותו, ובכך הם מסייעים זה לזה, אין הצדקה לכך שיפגעו זה בקנינו של זה. במלים אחרות ניתן להבין את איסור הריבית בין יהודים ככזה הנובע מתוך הכרה בכך שהעם היהודי הוא צורה של שותפות עסקית בעצם קיומו – ואין זה צודק ששני אנשים שהם שותפים שווים בעסק יתנהגו איש כלפי רעהו באופן לא שויוני.

בהקשר זה מבטא מבחינה רעיונית היתר העיסקא את היחס בין שותפים לעסק, שבו הם חולקים שווה בשווה בסיכון וגם ברווחים – להבדיל מהלוואה נושאת רבית שבה המעניק מצפה להרוויח ללא סיכון עסקי ולמעשה נמצא במצב שבו יזכה לרווחים גם אם הלווה יפסיד. את המצב שבו ירוויח אחד מהשותפים ורעהו יפסיד – ובמיוחד את המצב שבו מה שירוויח אחד יהיה על חשבונו של המפסיד (כלומר שרווחו יבוא ממש מכיסו של המפסיד) – בא איסור הרבית, הנובע מתפיסה של שותפות בין שוים, למנוע. ההקשר של שותפות כוללת ושוויון בין בני אדם שפועלים יחדיו לקראת מטרה אחת הוא ההקשר שלאורו יש להבין את כל גישת היהדות, המתבטאת בה בדרכים רבות; דבר זה מתחיל במצוות התורה ובהלכות הנגזרות מהן, המהוות את ההנחיות לפעולתם של יחידי ישראל בתחומי החיים השונים, ממשיך בספרות האגדה, השירה, תמלילי התפילה והברכות ומסתיים באמירות הכלליות שקיימות במסורת ההלכתית, הכוללות את ההמלצות שניתנות על ידי גדולי היהדות בהסטוריה. כל זה מסתכם בהנחיה כללית שמכוונת את היהודי לראות את מקומו בתמונת החיים עלי אדמות ככזה של מי שמהווה חלק מתכנית שלמה וגדולה שהחלה בבריאת העולם ותסתיים בהגשמת מטרותיה.

במחקר ההלכה היהודית קיימות גישות מחקריות התולות את איסור ההלוואה ברבית בעובדה שבתקופות הקדומות, כשהיה היהודי תלוי בתנובת חלקת האדמה שהיתה ברשותו, היה מצבו הכלכלי רחוק מבטחון וכל שינוי אקלימי יכול היה לגרום לכך שלא יוכל להתקיים. אם תפקיד ההנחייה בדבר איסור הרבית הוא אחת מדרכיה של ההלכה למנוע מהיהודי הקדום התמוטטות כלכלית עקב צורך בהלוואה שיכפה עליו להשיב למלווה יותר ממה שנתן לו ובכך ייגרם לו הפסד גדול יותר משהוא יכול לספוג, מה שעלול, בסופו של דבר, להביא לשיעבודו.

אך במידה ונכונה גישה זו יש בה כדי להטיל פקפוק ביכולתה של המסורת היהודית לפעול בהקשר נצחי, כלומר להבטיח שלחילופי העתים לא תהיה השפעה על הנכונות המציאותית (אובייקטיבית) של המצוות – כפי שאין לשינויי התרבות, הכלכלה והטכנולוגיה השפעה על נוסחאות מתימטיות או פילוסופיות. לפיכך, גם אם נכון הדבר שבמהלך הדורות ועם שינוי שיטות ותנאי המסחר, כמו גם מערכת הבנקאות המודרנית והשימוש בשטרות חליפין, הרחיבו את הצורך בהלוואות מזומנים, או בהמרת שטרות תוך לקיחת סיכונים שונים ובעיות של עלויות ושינויי שערי חליפין, העלולים לגרום הפסד נוסף למלווה, אין הדבר צריך להשפיע על הערך הקבוע שנמצא ביסוד המצווה.

עם זאת, נוהגים להציג את היתר העיסקא כתוצאה של העובדה שהמציאות הכלכלית המשתנית גרמה לכך שיהודים חדלו להלוות כספים זה לזה, או מצאו פתרונות עוקפים באמצעות הערמות שונות כדי לאפשר הלוואות נושאות ריבית (כמו באמצעות נוכרי או קנס על פירעון מאוחר), כאשר חלק מהפתרונות לא עלו תמיד בקנה אחד עם דרישות ההלכה. בהקשר זה, הואיל והאיסור הוא לנצל את ההלוואה לצרכי רווחים אבל עסקים מותרים, נתנו פוסקי הדורות כללים שבאמצעותם ניתן לדעת איזו פעולה נחשבת לעסקית ואיזו כהלוואה. בכל מקרה, יהיו אשר יהיו פרטיה של הפעולה הנעשית, יש בהגדרתה כעסקית כדי למקד את מבצע הפעולה בכך שמטרתה של הפעולה – הלוואה או השקאה – היא רווחית.

אם נשוב אל התמליל המקורי המגדיר את ההקשר שבו נעשית הפעולה, כלומר את היותה פעולה שמטרתה לסייע לדל, הנובעת ממידת החסד הממלאת את ההוויה, מהווים גם ההלוואה העסקית וגם מתן הממון כהשקעה לצורך רווחים ביטוי של רוח הדברים שלאורם מנוהל העולם על ידי אלוהים. הבורא, בהיותו מקור השפע הגומל חסדים לכל החי, מבקש שהעם היהודי ינהג בהתאמה למידותיו, ומצהיר באמצעות הבטחותיו המפורשות כי בעקבות נדיבותו של גומל החסדים תבוא ברכה כלכלית. בכך מציגה התורה את העולם כמקום של טוב וממילא אומר הדבר שגם בוראו הוא כזה.

מרוח זו של הדברים ניתן גם להבין ולהסיק כי איסור כמו זה המוטל על הרבית איננו אמור למנוע את רווחיותו של המלווה היהודי פשוט מכיוון שהיהודי המקבל ממנו את ההלוואה הוא שותפו בעסק המטפיזי הרבה לפני שסיכמו ביניהם על עסק אחר. מנקודת מבט זו, עריכת היתר עיסקא לצורך עסק נוסף היא הצהרה על הוספתו של רובד נוסף על העסק שכבר קיים ביניהם. כך, בפועל, מדגימה היהדות קיום חברתי בתוך מסגרת שהנחת היסוד שלה היא רווח לכל.

במציאות נוצרים מצבים שבהם נפערים בין יהודים הבדלים גדולים מבחינת מידת הממון שהם צוברים, כמו ההבדל השגור בין עשירים לעניים. אך אין חוסר השוויון הזה מערער את תחושת האחווה החברתית כי גם מצב זה, מנקודת מבט יהודית, הוא של שותפות בין שווים. מבחינה עקרונית תורם כל אחד מהצדדים למבצע המשותף באמצעות יכולותיו היחידאיות. במקרה של פערי הכנסה קיימות ביהדות נוסחאות של שיתוף פעולה בין עשירים לעניים כמו בשותפות שנעשית בין סוחר לבין תלמיד, כשהנחת היסוד המשותפת לשניהם היא שכל אחד מהם תורם לעסק את חלקו, התואם את יכולת העמל המיוחדת לו. כך מבוססת השותפות העקרונית על היותו של כל יחיד בעל התמחות ומיקוד מיוחדים משלו, שהוא משלב עם חברו.

סוג זה של שותפות, המכונה ביהדות בשם הסכם יששכר וזבולון, הוא הסכם שנערך בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד עני, כאשר העשיר מבטיח לספק לעני את צרכיו החומריים-גשמיים ובתמורה הוא נחשב לשותף במצוות לימוד התורה שקונה התלמיד. הדבר מסתמך על ההבדל בין שבטי זבולון ויששכר, הוא שזבולון היה עוסק במסחר ויששכר בתורה "...שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו ..."שמח זבולון בצאתך" למה? שיששכר באהליך שלך הן..." (בראשית רבה) - לפי השקפה הרווחת בעולם היהודי זהו היסוד המצדיק את מימונם של מוסדות הלימוד והלומדים בהם על ידי אנשי עסקים התורמים להם.

גישה זו נובעת מהראיה היהודית את הבדלי ההכנסות והרווחים בין בני אדם כענין זמני, הקשור לשינויים המתחוללים בעולם, המעלים ומורידים בני אדם מבחינה כלכלית. ביחס לדינמיקה זו של התנועות הכלכליות של החיים, דבקה המסורת היהודית ביציבותם של עקרונות הנצח שאינם משתנים לעולם. מבחינה זו מציגה היהדות לפני העולם כולו דוגמה למיקוד אנושי בערכים נאצלים של אחווה, חסד ועזרה הדדית, אשר משמשים כאמצעים שבעזרתם יכול האדם להתגבר על משברים קיומיים.

החל מתקופת הגאונים (השנים 1040-600 לספירה) שימש "הסכם יששכר וזבולון" כיסוד ההנמקה לבסיס הכלכלי של מעמד תלמידי החכמים שלא היו בעלי תפקיד רשמי. ברמת הנימוק הפילוסופי הדגימה היהדות את ההכרה ההדדית של בני העם היהודי בערך שמהווים תלמידי החכמים לא רק מבחינה חברתית אלא גם מבחינת תכליתו של העם היהודי. מנקודת מבט פילוסופית-אוניברסלית ניתן לראות בגישה זו של היהדות את נקודת המפגש של כל אנשי הרוח ואנשי החומר, הזקוקים זה לזה כשני חלקים משלימים של החברה האנושית.

מבחינה זו מהווה היהדות מורה דרך לשותפות הגורל של כל בני האדם באשר הם. בהדגמתה את השיתופיות הפנימית שקיימת במסורתה, שבזכותה מתאפשרת "חלוקת העבודה" בין בני עם ישראל שהתמחותם רוחנית באופיה לבין אלה שמתמחים בתחומי החומר, יכולה היהדות להעניק השראה לכל ההתקדמות האנושית בעולם, אשר ממילא נמצאת בעימות מתמיד עם עובדת השוני הקיים בין בני אדם. היבט זה של אחווה שיכולה האנושות ללמוד מן היהדות שונה בתכלית השינוי מחלק מהגישות השליטות בתרבויות עולמנו, כי בזמן שהיהדות מספקת דגמים של שיתוף פעולה בין עשירים לעניים ובין גדולי רוח לאנשי עסקים המתמחים בחומר, מכוון חלק גדול של התרבות בימינו את האנושות להאמין בקיומה של מלחמה תמידית בין עשירים לעניים ובקיומם של ענינים מנוגדים בין בני אדם. היהדות יודעת את מה שטוב יותר.

נתונים נוספים