שלום שלום ואין שלום
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1149
שלום שלום ואין שלום
על חטא ההשתעבדות לאליל
לפרשת "ניצבים"
בתרבותנו שולטים בכיפה הכמו-שכלתנית בני אדם שמחד הם דוחים את עבודת האל אך מאידך הם משועבדים לאליל צמא דמים הגובה מעימנו קרבנות בנפש כמעט מדי יום ביומו. אליל זה נקרא בשם השלום, אך הוא אינו שלום אמת אלא יצור רפאים לא מציאותי, המתבסס על כמיהות לב חסרות יסוד שאינן מבוססות על עובדות המציאות. זוהי הסיבה לכך שאת המלחמה המתנהלת בכל עוז ממשיכים מנהיגינו לכנות "תהליך שלום" כשמו של אליל זה, שלו השתעבדו עוד לפני הקרבת קרבנות אוסלו.
דווקא בימים אלה, כשמושג השלום, התקווה לשלום והפעילות להשגתו של שלום הפכו לנכס צאן ברזל של העולם הפוליטי העולמי, יש מקום לעריכת בירור לגבי התנאים האובייקטיביים לקיומו של שלום אמת. חיובו של הדבר נובע מכך שיש חשש שאלה המנהיגים אותנו באופן מוצהר אל השלום אינם עושים זאת על יסוד של גישה תבונית אלא באופן רגשני, המנוגד לאמת, לשכל ולהגיון. למעשה, המושלים היום בכיפה הפוליטית תופסים את מושג השלום באופן דוגמטי, מחוץ להקשר מציאותי, ולכן על אף הצהרותיהם הרבות על הישגיהם, המצב הוא ש"שלום שלום ואין שלום".
השכל, תורת היהדות וטבע האדם משלימים זה את זה בהכוונת האדם לתבוניות (רציונליות). להיות תבוני (רציונלי) משמעו להעדיף את ההקשר המלא על החסר – וזה גם המבדיל העקרוני בין עבודת האל לעבודת האלילים. המאפיין המובהק של האחרונה היא רגשנות דוגמטית הכבולה למושג שקרי. זו, בניגוד לעבודת האל, מעדיפה להסתפק בסגידה לחלק מהאמת השלמה על פני שמירת אמונים להקשר המלא של המציאות. בהסטוריה ובמסורת של התפתחות המחשבה האנושית, התעלמותו של האדם הרגשני, הלא חושב, מההקשר העובדתי המלא מבוטאת בהעדפת הרגש על פני השכל. זה קורה כאשר הגישה הבלתי-תבונית (הלא-רציונלית) מעניקה לרגש את מעמד המנהיג השמור לשכל ומתעלמת מכך שכאשר יש ניגוד בין הרגש לשכל שומה על האדם להעדיף את הנהגת השכל.
ביטוי של כשל זה נמצא ביחס הרגשני של חברתנו-תרבותנו כלפי נושא השלום; בזמן שברור כי כל אדם שפוי מעדיף שלום על פני מלחמה, הרי כל הליך שבו מושג השלום על חשבון האמת, הצדק וההגיון הוא שגוי, לקוי ומוטעה. הדבר מתבטא במצבנו העכשווי, שבו אנו משלמים ב"קרבנות השלום" את מחירן של טעויותיהם הדוגמטיות של מנהיגינו הפוליטיים, המשועבדים לאליל השלום המנותק מהקשר המציאות.
מנהיגים אלה, שנמצאים בראש מדינת ישראל, ממשיכים והולכים בנתיבו של אליל השלום הבלתי-תבוני, המוצא מהקשר, תוך שהם ממשיכים להיכנע לציוויהם של אויבינו עובדי האלילים. בהצהרותיהם למען השלום מבטאים מנהיגינו את משאת נפשם של בני אדם רבים, אך בפעולותיהם הם לא רק מבטאים התעלמות מהתנאים האובייקטיביים שנמצאים ביסודו של שלום אמת אלא גם שהם למעשה מכשירים את הקרקע לפעולות המלחמה של האויב. זהו מחירה של פעולה המבוססת על נטיית הרגש מבלי להתחשב בדרישות השכל.
תמיכה בהכרה בעקרון פילוסופי חשוב זה (שהוא חלק יסודי בתורת ההכרה המציאותית), ניתן למצוא באופן ברור בפרשת השבוע "ניצבים", שבה מוצאת לנכון התורה להזכיר את השלום כחלק מסוג של חטא מפורש, שהוא סטיה המיוחדת לבן עם ישראל אשר סר מאמונתו בדרך האל.
ההדגשה המיוחדת של התורה לגבי חטא זה מתחילה בעובדה שבעוד שבפרשה הקודמת, "כי תבא", מפורטים דברי הברכות והקללות אשר יבואו על עם ישראל בעקבות מעשיו מתוך פניה כללית אל העם בלשון נוכח יחיד מוצא הכתוב לנכון לציין לגבי ההקשר הנוכחי (פרק כט) כי מדובר ב"איש או אשה או משפחה או שבט" (פס' יז). בהקשר זה מציין הכתוב את האופי המיוחד של חטאם של אלה במלים "אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלוהינו..." ובפסוק שאחריו "...והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך..."
הדבר הראשון הבולט באמירות אלה הוא ציונו של הלב, שמציין, כפי הנראה, רגש בלשון התורה. בהקשר הנוכחי מזכירה התורה שלוש פעמים את המלה "לב" בצורות שמהן משתמע איסור על היצמדות לנטיית הרגש תוך התנתקות מהשכל: "לבבו פנה", "התברך בלבבו" ו"שרירות לבי" מציינים כולם מצבים אשר בהם מנהיג הרגש את האדם. בהקשר נושא השלום מוביל אותו הרגש לטעות בראייתו באופו המנותק מההקשר המלא.
אין כמו מלות הפסוק "...התברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" כדי לבטא את הטעויות הראשיות המעורבות בתפישת השלום הכושלת של מנהיגינו הפוליטיים: קודם כל, ב"התברך בלבבו" מתברך האדם על יסוד רגשי ולא שכלי, כלומר הוא אינו חושב באופן אובייקטיבי המבוסס על עובדות מציאות. סוג זה של ברכה הוא לבטלה: הוא סובייקטיבי לחלוטין ואין לו על מה לסמוך מבחינה עובדתית. שנית, האמירה "שלום יהיה לי" – במיוחד כשהמדובר בלשון עתיד "יהיה" – היא ביטוי של התקווה הלא מבוססת של חולם השלום המנותק מעובדות, המאמין כי השלום יגיע בעתיד. הטעות השלישית מתבטאת במושג אותו רואה עובד האלילים כנימוק המנצח שיביא את השלום: "כי בשרירות לבי אלך". זוהי הופעה עתיקה (ואולי ראשונה) של רעיון השרירותיות. בתורה, כמו בפילוסופיה, מציינת הופעתה של שרירותיות מצב של חוסר מחשבה הגיונית והסתמכות על עובדת קיומו של רגש סובייקטיבי כעל עובדה אובייקטיבית. לסיכומו של הענין יש להוסיף את העובדה שהדברים נאמרים בגוף ראשון יחיד, כנראה כדי לבטא את היות עמדה זו בחזקתו של אדם יחיד, שאינו קושר בין עצמו לבין עמו או אפילו משפחתו.
כל זה מסתכם בהיותו של רודף השלום הרגשני, הבלתי מבוסס, המסתמך על שרירותיות, חוטא בחטא חמור של התעלמות מהאמת והשכל, כלומר מעובדות המציאות ומהצורך האנושי בחשיבה הגיונית. מן הנמנע הדבר שלא לראות קשר בין הופעתו בתורה של חוטא מסוג זה, הסובר שמשאלתו הריקה תביא לו שלום, לבין אנשי השלום של ימינו, אשר אינם נותנים לעובדות "לבלבל אותם" וממשיכים לקרוא למלחמה "שלום". ומעציב הדבר להכיר בעובדה שהיום נתון גורלנו בידיהם של עובדי אלילים מסוג זה. ומעבר לערך הנבואי שיש בדברים, מחריד הוא גם עצם ההבדל שבין החוטא הנזכר בפרשת "ניצבים", אשר אמור לשלם את מחיר חטאו בעונש אשר ישית עליו האל, בזמן שעבור חטאיהם של עובדי אליל השלום של ימינו משלמים אנו מחיר דם יקר של אהובינו וקרובינו שאותם אנו עוקדים שוב ושוב על מזבחות השקר של אליל השלום.