שמחת עשירים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 998

 

שמחת עשירים

על רוחניות נכסי העולם

כשמדובר בעושר, נלחמות בעולם של היום שתי גישות תרבותיות מנוגדות הסותרות זו את זו ביחסן לרעיון זה. בעוד שהאחת רואה את העושר כחיובי ביסודו ולפיכך גם את האדם העשיר כראוי לכבוד, רואה האחרת את העושר כשלילי במהותו ואת האדם העשיר כדמות שלילית, המבטאת שפל מוסרי. את הגישה הראשונה מבטאת המסורת היהודית, הרואה את העושר כביטוי של טוב העולם ובהתאמה לכך את נכסי העולם הזה כחיוביים ביסודם. נגד גישה זו נלחמת בימינו גישה רעיונית רבת-ראשים, הרואה את העולם כמימד חומרי, שלילי ועויין, אשר העושר וכל הכרוך בו מבטאים ערכים אלה , בהיותו של האחרון ביטוי לחומרניות ולהשתעבדות ל"הבלי" העולם.

מנוגדת לכך בתכלית הניגוד היא גישת היסוד של היהדות לעושר, שאותו היא רואה כביטוי לברכה, המוענקת לאדם על ידי הבורא. ברוח זו, במסורת היהודית כרוך העושר האנושי בטוב ומהווה אות למעלה מוסרית. רבים מגדולי הרוח של עם ישראל – ואבות האומה, כמו אברהם אבינו – היו עשירים מופלגים יחסית לחברה שבה חיו ונודעו לכל בני זמנם ומקומם בעושר ובנכסים שקנו. הזכרת עובדה זו איננה ציון של עובדה משנית או אקראית הנוגעת למצבם הכלכלי של אישים אלה אלא אמצעי להדגיש את מוסריותם, שכן מצבם החומרי הוא פועל יוצא של דרך חייהם; באמצעות תיאורה של זו פורשת המסורת את מה שהביא להם את עושרם: פעולת הטוב.

לפי היהדות מהווה העושר את אחת התוצאות הסבירות של מעשים אנושיים טובים. במובן זה שונה מן היסוד המוסר היהודי מן התפיסה המוסרית המקובלת בעולם האנושי של היום; כאמור לעיל רואים רבים מבני האנושות – במיוחד במערב, המושפע על ידי המסורת הנוצרית - את העושר כביטוי של רוע, ותופסים את העושר כמהות חומרית וככזו מוגבלת ומצומצמת בטבעה. היהדות, לעומתו, רואה את העושר כמהות רוחנית ביסודה, הנובעת מערכיו ופעולותיו של האדם, שהמשותף להן הוא שאיפתו המכוונת להשגת רווחים. ברוח זו אין היהדות מגבילה את היקפו של העושר הפרטי והיא רואה אותו מתבטא בכל תחום שבו היחיד עוסק, ובכלל זה בהישגיו בתחומים כמו לימוד ותרומה חברתית.

אין משמעות הדבר שהיהדות רואה כחיובית כל שאיפה להשגת רווחים או כל הצלחה חומרית כעדות להיות בעליה אדם טוב בהכרח. אך היהדות, המציגה את העושר כמה שלא מן הנמנע שיהיה ביטוי של ברכת האל, איננה תולה ברכה זו בפעילות מיסטית אלא הגיונית, באשר גם ההצלחה החומרית מבוססת קודם כל על פעולות תבוניות של גישה כלכלית מציאותית, אשר נעשית במטרה להגדיל את נכסיו של האדם, החל מעיסוק בחקלאות ובגידול מקנה. מבחינה זו מהווה המסורת היהודית זיהוי קדום לראשוניות הקנין המתקיימת בחקלאות בכל הדורות, עד ימינו אלה. במובן זה היות ראשית עושרו של אברהם אבינו מבוססת על מקנהו קולעת למצב המציאותי היסודי, שבו עולה בקנה אחד הן ערך תוצריה של החקלאות כמה שמבטא את סיפוק צרכי האדם היסודיים והן את העובדה שייצור הערכים קודם להשגתם ולהחזקה בהם. במובן זה מהווים נכסי העולם הטבעי את יסודות העושר מאז ומתמיד – והיותם של אבות האומה הראשונים מומחים בעבודת המרעה מבטאת את מוסריות עושרם.

משמעות הקשר בין עושר למוסריות מתבטאת הן בכך שהעושר – שהוא רוחני ביסודו - מושג באמצעות פעולתו היצרנית של האדם, המועילה לו ולאחרים, והן בכך שמדידת העושר איננה ניתנת להיעשות באופן חומרי אלא במונחים רוחניים. דבר זה מתבטא בשמחתו של האדם על עושרו, בניגוד לתפיסה החומרנית, אשר בשל תפיסתה את העושר כחומרי ביסודו סוברת שניתן למדוד אותו. טעות שגורה זו היא ההסבר לכך שבעלות על נכסים חומריים איננה מבטיחה שמחה ושאין בעושר שהושג שלא במשפט (=גזל) כדי לקרב אדם לשמחה או לאושר. על רקע גישה זו ניתן להבחין בהבדל שקיים בין עושר אמיתי למזוייף: בזמן שהראשון, האמיתי, מבוסס על מוסריות בעליו ולכן יציב כמוהו תלוי השני, המזוייף, בכוח הזרוע או הצלחתה של מרמה וכמוהם אין הוא זוכה לתמיכת המציאות המוסרית.

רוחניות העושר מתבטאת ביחידאיותו, שמשמעה שאין העושר הפרטי נמדד בהשוואה לבני אדם אחרים ושעל מדידתו להיעשות במונחי סיפוק אישי, הנובע מיחסו הפרטי של האדם אל נכסיו. עובדה זו זוהתה ביהדות כבר בעבר והתייחסות לכך מוצאים אנו בפרקי אבות (פרק ד' משנה א') שבהם מופיעה אמירת חז"ל אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּהֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. בהתבססותה על דברי דוד המלך, אמירה זו רואה את העושר שאותו משיג האדם בעולם הזה כחלק מתמונה שלמה יותר, הכוללת גם את הקיום בעולם הבא. מנקודת מבט פילוסופית משמעות הדבר היא שבמובן זה משתמש הכתוב, לצורך הבהרה מעמיקה של מושג העושר, בהקשר של המטפיסיקה היהודית, כלומר של השקפת הקיום המלאה שלה.

מנקודת מבט זו מהווה העולם הנתפס על ידי האדם אמצעי שדרכו אפשרי הדבר לאדם לחיות ולהתעשר, כאשר חומריות העולם מהווה נתיב להתפתחות רוחניותו; באופן זה מהווים נכסי העולם הזה אמצעים המאפשרים לאדם ללמוד את יסודות הקיום, את חוקי העולם ואת חוכמת המציאות. מנקודת מבט זו ניתן לראות כי ביהדות מהווים נכסי העולם הזה הזדמנות לגדילה אינסופית של הרוח. בהקשר זה יש לראות את העושר החומרי (שביסודו, כפי שראינו, ברכת האל) כמושאל לאדם הזוכה בו לצורך שימוש שבאמצעותו יוכל האדם להשיג עוד ועוד עושר, חומרי ורוחני גם יחד. מכך ניתן להבין כי קיימת תמיכה הדדית בין העולם הזה והעולם הבא, המגולמת ביחס שבין עושר חומרי לעושר רוחני. דבר זה קיים בכך שהנכסים החומריים מאפשרים לבעליהם זמן ויכולת להתפתחות רוחנית.

בשל קיומה של הגישה העויינת לעושר בתרבותנו יש שיראו טעם לפגם ברעיון של שמחת העושר, אך אין כמו דבר זה כדי לבטא את הסתירה הברורה שקיימת בינה לבין העובדה שכל אדם הגיוני שמח לרכוש בעלות על נכסים. בהקשר זה יש להבחין בכך שאמירת חז"ל הקושרת שמחה לעושר מתייחסת לעושר שהושג בדרך מוסרית, שכן יש בה הבחנה בין עושר מוסרי לעושר לא מוסרי בעצם המלה "חלקו", המכוונת לזכותו של האדם על הנכסים שבהם מדובר. בנוסף לכך, את השימוש במושג השמחה בהקשר זה יש לראות גם כהצהרה על זכותו הטבעית וההגיונית של עשיר לשמוח בנכסיו.

לשמחת עשירים זו מעניקה המטפיסיקה היהודית (באמצעות האמונה הצרופה) משנה תוקף בכך שהיא מעודדת את תרומתו של היחיד העשיר את עושרו למטרות טובות, אך לא בדרך שעלולה לרושש אותו; למעשה, בפעולה המומלצת על ידי היהדות לבעל הנכסים ההיפך הוא הנכון: לפי תפיסת המציאות היהודית נתינתו של העשיר תביא לו עוד ועוד ברכה ותרבה את עושרו. מבחינה זו אין ההלכה הנוגעת להוצאות היהודי, החל מתרומות ומעשרות, המשך בהלכות כמו לקט, פאה ושכחה וכלה בדינים הכרוכים בשמיטה, מהווה איום על מצבו הכלכלי של היהודי אלא הבטחה לעושר.

אף כי מעשה החסד מומלץ במסורת אין הוא מכוון דווקא כלפי דלים. מנקודת מבט זו שונה לגמרי יחסה היסודי של היהדות כלפי נזקקים מהגישה המקובלת בימינו במדיניות הרווחה, המבוססת על הזדהות עם צערם וכאבם של החלשים בחברה; ביהדות, הרעיון הבא לידי ביטוי בביטוי "עשר ותתעשר", ביחד עם ההמלצה לנתינה לדלים ולסיוע לנצרכים, מציבים את כלל הגישה היהודית כלפי האחריות החברתית באור שונה לגמרי מזה שמציגה אותו הגישה המטיפה לרחם על העני; במקום לראות את העזרה לעני כמבוססת על גישה רגשנית באופיה מציגה המסורת היהודית את העזרה לעני כגישה שכלתנית, המבוססת על הגיון, על הבנת המציאות – ולא פחות מאלה גם על בקשת רווח.

לפי תפיסת העולם היהודית, שבה מהווים נכסי החומר אמצעים להשגת עושר אמיתי, כזה הגורם לבעליו לשמחה, יש בנתינה לעני ויתור קטן למען רווח גדול או, במלים אחרות: השקעה נושאת רווח. במיוחד בהקשר של העם היהודי, שבו מומלצת נתינת העשיר לעני כחלק משיתוף פעולה שקיים ביניהם כשותפים למטרה אחת, אין העשיר רואה בפעולת הנתינה שלו לעני דבר החורג מפעולת הנתינה של אדם לבני משפחתו, כלומר נתינה המעניקה לו רווח מיידי בצורה של ההנאה, הסיפוק והשמחה שהוא מקבל מפעולתו. דרך גישה זו קל לראות את היותה של הנתינה עולה בקנה אחד עם אנוכיותו של הנותן, הרואה אותה כפי שרואה כל אדם הגיוני השקעה נבונה: הוצאה שמטרתה הכנסה.

בעולם היהודי מהווה החסד את מה שמאפשר את ברכת העושר. מנקודת מבט זו לא מייצג העני בעיני העשיר מטלה, אלא – כמו בן כלפי אביו – הזדמנות לנתינה. דוגמה מובהקת למצב זה של מודעות תבונית ליחסי עשיר-עני מוצאים אנו במגילת רות. כאשר מבקרת רות העניה בשדהו של בועז האמיד מגלמים יחסי הגומלין ביניהם עקרון זה בכך שכאשר רות זוכה לקבל מבועז קבלת פנים חמה והוא מאיר לה פנים בחסדו אין יחסו זה מובן על ידי המפרשים כמבוסס על רחמים כלפיה אלא על הכרת שניהם בכך שרות ראויה לקבלת כבוד כמי שנותנת ומשפיעה לטובת בועז לא פחות משהיא מקבלת ממנו, בשל כך שהיא מאפשרת לו לקיים את גמילות החסדים. מנקודת מבט זו, גמילות החסדים של רות כלפי בועז איננה נופלת מזו שהוא עושה עימה. בספרו של ר' יעקב ישראל הכהן בייפוס "לקח טוב" אומר הוא, בהקשר זה, כי "תני בשם ר' יהושוע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי "שם האיש אשר עשיתי עימו היום". ולא אמרה "אשר עשה עמי" אלא "אשר עשיתי עימו. הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עימו בשביל שהאכילני פרוסה אחת (מדרש רבה ה, ט)." והוא מוסיף: "העני יהיה בעיני בעל הבית הנותן אשר דרכו צומחת לו ברכה, ולא המקבל כפי שנראים הדברים לכאורה במבט חיצוני."

בנוסף לגישה זו, המציגה את הבנת היהדות לגבי התמונה השלמה של חסד העשיר, הרואה בנתינתו את ההיבט של החסד שעושה עימו העני המקבל, מוסיף ר' בייפוס ומאשר גם את היותה של מצוות גמילות החסדים עולה בקנה אחד עם המחשבה התבונית ומנוגדת לגישה הרגשנית הבלתי מבוססת: "רוב גומלי החסדים שבעולם עושים זאת מתוך רגשי חמלה ורחמים." הוא אומר ומדגיש כי ענינו של היהודי במתן צדקה איננו רגשני אלא כזה שמבוסס על תפיסת מציאות שלמה, שבמונחים יהודיים משמעה אמונה בבורא העולם, המעניק את ברכתו לכל הברואים. תובנה זו הושגה במקורה על ידי אברהם אבינו, ש"הביא לעולם דרגה חדשה של חסד – מתוך אמונה בה', לשם שמיים ולא לשם הרגעת רגשי רחמים המטרידים את הלב." (שם).

אברהם אבינו מהווה בעושרו סמל למוסריות הן בהצלחתו בפעולה כלכלית אנושית הגיונית בדרך פרנסתו והן בהכנסת האורחים שלו, שכן בזו הוא מסמל לממשיכי דרכו את השימוש שעושה אדם עשיר בנכסיו החומריים בעולם. במובן זה הניח אברהם אבינו בפעולותיו תשתית שיש בה כדי להוביל אחריו רבים מעשירי העולם, אשר היכולת המעשית שפתוחה לפניהם בזכות הנכסים הרבים שנצברים בידיהם עולה בהרבה על סיפוק צרכיהם הפרטיים. את הפתרון לסוגיית דרך ניהולו הנכון של העושר החומרי, אשר בעלי ממון רבים בעולם מועסקים על ידה, מצא אבינו הקדמון בבורא העולם; באמצעות זיהויו את העובדה שהאל ברא את העולם כבית ספר שבו יכולים בני האדם לגדול מבחינה רוחנית ולהתקרב לדרגתו של האל, באמצעות הענקתם טוב זה לזה. ברוח זו, הרבה לפני שהקימו צאצאיו את עם ישראל וקיבלו עליהם את התורה ובה ההלכות הנוגעות לערבות ההדדית של העם כבר הבין אברהם את הערבות הכלל-אנושית ואת הרווח העצום הטמון בה, לאור תפיסתו את האל כ"היותו אב לכל האנושות ...בגמלו חסד עם כל בני האדם."

מכך ניתן לראות כי על אף חשיבות העזרה לעני – כמו הסיוע למי שנתון בצרה – יש חשיבות לא פחותה לחלוקת העושר הפרטי בין בני אדם גם בלי קשר למצבם הכלכלי. בהקשר זה מבטאת גישתו הייחודית של אברהם אבינו כלפי החסד, אשר הניחה את היסוד לכלל המסורת היהודית בתחום זה, את היותו של היהודי ממוקד בהזדהות עם הדרך שבה מנהל הבורא את העולם. מדברי הרב "שלימות החסד היא לא זו הבאה מתוך רחמנות אלא נובעת מתוך הליכה בדרכיו יתברך" ניתן להבין כי העקרון שהובן על ידי אברהם ובועז כאחד כיהודים הוא שנכסיהם, אשר קיבלו מן האל, מהווים אמצעי שבזכותו יכולים הם להתקרב אליו. ההנחה שההתקרבות לאל מגדילה את אושרו ואת איכות חייו של האדם מניעה את אלה שהאל ברכם בעושר באמצעות פעולה על פי ערכיו.

בשל היותם של נכסי העולם חיוניים כל כך לקיום האנושי יש לכל אדם עמדה כלשהי בנושא הרכוש והוא תופס מקום מרכזי בהגות האנושית. לפיכך, במיוחד על רקע ההבנה היהודית את העולם יש חשיבות רבה לדברים שיש לגדולי ישראל לומר לגבי משמעות העושר. ואף כי ביהדות אין מקבלים את העמדה הנוצרית, היוצאת נגד העושר או את העמדה הקומוניסטית-סוציאליסטית הרואה את בעל ההון כ"קפיטליסט" המשתמש לרעה בכספו, ניתן למצוא בה את עקבות השפעתה של גישה זו, המתבטאים ביחס הזהירות ובחשש שבהם נוהגים בעושר. למשל, יש המזכירים כי ר' חיים קנייבסקי שמע מר' צבי קופשיץ כך: "העולם חושבים מי זה עשיר? זה שטורח כל ימיו לאסוף ולהרבות כסף, אמרה המשנה שהוא להיפך, איזהו עשיר? השמח בחלקו ומסתפק במה שחננו האל". פרשנות מקובלת מסוג זה, המבינה את "שמח בחלקו" כמסתפק במועט, נפוצה למדי ביהדות. גישה זו, על אף שאין לזלזל בה, איננה מגלמת את מלוא היחס שיש ליהדות כלפי העושר ואין לראות אותה כהמלצה נגד התעשרות, שכן חלק גדול מחיי העם היהודי בעבר ובהווה מבוסס על הונם של נדבנים עשירים, אשר צברו את הונם מבלי להסתפק במועט.

ברוח המסורת היהודית, המכבדת את התורמים הנדיבים ועושי הטוב, יש לראות בעשירים כמו אלה את ממשיכי דרכו של אברהם אבינו ואת פעולתם למען הקהילה כחיובית וכחיונית. למעשה, בהתאם לגישתו של אברהם, הרואה את האל כמבטאה של גישה אוניברסלית, כדאי לראות את העושר כברכה שאיננה מוגבלת ליהדות אלא מכוונת לעולם כולו. בעולם של היום במיוחד לא מדובר במשאלת הלב אלא בעובדה מציאותית שכן כל הכלכלה העולמית מבוססת על כך שברכת הבורא מופצת לכל פינה בעולם באמצעות עשיריו. ולו רק בשל כך ראוי לראות את העושר האנושי הפרטי כברכה שהושפעה על היחיד על ידי הבורא כדי שישתמש בה, כמוהו, לתועלת כלל החיים. מבחינה זו ראוי לו לעשיר לשמוח על הדרכים הרבות לעשות טובה שמאפשר לו עושרו.

נתונים נוספים