תכלית המדיניות היהודית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1111
תכלית המדיניות היהודית
ממחקר השוואתי של השיטות הפוליטיות המוצעות על ידי התפישות הפילוסופיות הראשיות שמצאו להן הדים באנושות עולה כי השיטה העונה לתכלית המדינית המוצהרת של היהדות היא מדינה חופשית.
את מושג המדינה החופשית יש לחלק לשניים: למה שהיהדות ממליצה עליו כשיטה חברתית המתאימה לעם היהודי – ולדגם האידיאלי המתאים לכל אדם. אין לערבב בין השניים, באשר הראשון אינו פילוסופי ואוניברסלי אלא חוזה חברתי מפורט, מוגדר ומסוים, אשר מותאם לעם היהודי. חוזה זה מוצג בספר היסוד של היהדות ובספרי ההמשך שלה עד לאחרון בספרים העוסקים בהלכה היהודית.
עם זאת, ניתן להסיק מהתכניות ומהכללים המסוימים שמציגה היהדות בתורתה ובהלכותיה את מה שמקובל על היהדות מבחינה עקרונית. דוגמה לכך היא המחויבות הקיימת באמירה כמו "לא תגנוב", שאין ספק כי מדינה יהודית צריכה להתבסס עליה כעל עקרון מוסרי יסודי – ו/או חיזוק לכך באמצעות הנביא שמואל אשר מתנגד למלכות שמבקש העם על יסוד פגיעתו של המלך העתידי במשאביהם של נתיניו.
הדגם האידיאלי של מדינה חופשית, המתאים לכל אדם, הוא דגם פילוסופי ראשוני, אשר ליהודי, שיש בצידו כבר חוזה חברתי מפורט, כאמור לעיל, כבר אין צורך בו. עם זאת, אין דבר זה מונע מן האנושות ללמוד ממנו שיעור מאלף לגבי השקפתה הפוליטית של היהדות – ואף ללמוד ממנה רבות על היבטיו של ממשל צודק.
החיים הטובים, עלי אדמות, הם אלה של היחיד, היכול לעשות כאוות נפשו ברכושו הפרטי. בתנ"ך מדובר על "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", שהוא תיאור תמונתי של אידיאל החיים היהודי לפחות מבחינת קדושת הקניין הפרטי. בכך ניתן לראות גם את הגדרת התכלית הפוליטית של היהדות ביחס ליחיד היהודי.
הצגת תכלית פוליטית – בין אם פילוסופית ובין אם יהודית - מגדירה את התנאים החברתיים שבהם יכול היחיד לצמוח, את תנאי היסוד שמאפשרים ליצור את תיקון העולם הכללי והפרטי, ושבלעדיהם אין היחיד – או החברה – יכולים לפעול כהלכה למען מטרה כלשהי.
אי המוסריות שבפגיעה ברכוש הפרט מחייבת שמירה על חופש – וזה קשור ליכולת המחשבה העצמית של היהודי. למעשה, השגת כל ת מטרה אנושית מבוססת על מחשבה, בחירה ופעולה – "סוף מעשה במחשבה תחילה"; הפעלת הרצון האנושי כמקשר בין מחשבה לפעולה יכולה להיעשות, כמו הבחירה החופשית, רק בתנאי חופש. חופש הוא, על כן, המושג הפוליטי היסודי והתנאי שהאדם בכלל והיהודי בפרט נדרשים לו כדי ליישם את השקפת עולמם ואת תיקונו של העולם עפ"י הבנתו.
לכן, בסיס התכנית הלאומית היהודית צריך להיות חופש. בהקשר זה, מדובר בשמירה על הקניין הפרטי של כל אזרח מנגיעתו של הממשל. ההיבט המשלים של עקרון זה הוא הצדקת קיומו של הממשל כמכשיר שתפקידו לשמור על זכויותיהם של הנתינים. שתי זכויות היסוד המשלימות זו את זו הם חיים וקניין. הקשר ביניהם נמצא בעובדה שלא ניתן לחיות ללא קניין – ובמיוחד ביהדות מודגש ערך הקניין הפרטי.
פילוסופית, הממשל במדינה איננו מפקח על תכניה או מנהיג אותה אלא אחראי על בטחונם של אלה המעורבים בהסכם החברתי שהיא מייצגת. מבחינה זו כל סוכנות שמעוניינת להשיג הישג כלשהו במסגרת מדינה צריכה להיות כזו שאיננה פוגעת בזכויותיו של אף אחד מחבריה. "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" מצהיר, כאמור, שמבחינה יהודית מצב חברתי אידיאלי הוא כזה שבו נשמרות זכויות הקניין הפרטי של כל יחיד.
כפי שמוזכר על ידי חלק מן הפרשנים גם הבעיה שצמחה בימיו של המלך שלמה, הייתה שבנה מקדש על סמך גביית מסים רבים. זה כנראה היסוד להתמוטטות הממלכה, מה שקרה אחרי מותו של שלמה, כאשר בנו ראה מקום להגדלת המיסוי על בני ישראל, והדבר גרם מלחמה פנימית בעם.
בהקשר זה צריך גם לזכור כי המנהיג אינו מנהל את חיי עמו אלא, במקרה הטוב, כמו שלמה, מדגים לעמו איך פועלים בחוכמה. אך ביסודו של דבר המנהיג היהודי, כמו ביציאת מצרים, הוא מורה המראה דרך שבה הוא הולך – והעם אינו נכפה על ידו ללכת אחריו אלא בוחר אם לעשות זאת. זהו מקרה שבו מודגמת תפישת ההנהגה של היהדות: כזו שאינה כופה, אלא מאפשרת בחירה.
וכך הוא גם לגבי עם ישראל, המיועד להיות עם מנהיג – כזה שמתווה דרך בעצם חייו בהיותו דוגמה לעמים. גם אם וכאשר יגיע העם היהודי למרומי השפעה, תהיה הנהגתו מבוססת על מתן בחירה ולא על כפיה. זהו, למעשה, היסוד לכיבוש הנאור – כיבוש מוזמן שבו הנחשל מזמין את היודע כדי שיסייע לו בדיוק מאותה סיבה שבשלה חולה מזמין רופא או שאדם הולך ללמוד אצל מורה בעל ידע; בכל המקרים הללו מאמין המונהג במנהיגו בשל ערכיו של המנהיג והולך אחריו מתוך בחירה.
בדרך זו נשמר העיקרון היקר של החופש, שעליו עמדה התורה היהודית.
לסיכום, עם ישראל אמור להציג את ערכיו לעולם בצורת הישגים; כבר היום, על אף המגבלות העצומות שחלות עליו, מראה עם ישראל את מה שניתן להשיג. כדי להחזיק בהנהגה – ובמקרה זה מדובר במנהיגות יהודית - עם ישראל צריך לשמור על זהותו. פעולתו המוסרית הראשונית של העם בארצו או בגלויות תמיד הייתה שמירת העצמיות.
למעשה, בצד השמירה על הקניין החומרי קיימת שמירת הקניין הרוחני שהוא יסוד הזהות העצמית. הזהות, הערכים והרכוש העצמיים הם המצוות המוסריות. על העם להקפיד לשמור אותם בכל הקשר שבו הוא נמצא, החל ממצב שבו הוא מייחס אותם לאזרחים הכלולים במסגרת המדינית שהוא מקים וכלה בעמדו על זכויותיו כלאום אל מול אויב שמנסה לערער עליהן. דבר זה נכון היום במיוחד עם התגברות כוחו של האויב המוסלמי.
ערכי התרבות המערבית אינם מושכים את המוסלמים. מבחינת המוסלמי, הנצרות מייצגת אסון תרבותי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במה שנראה בעיניהם כפריקת כל עול מוסרי, האופיינית למערב. זה אינו מקובל עליהם ולכן הם מעדיפים, פעמים רבות, את עסקת החבילה של דת האיסלם כשהיא משולבת בעריצות. זה גם מסביר מדוע מוסלמים רבים, העוברים לארצות המערב, ממשיכים לדבוק באיסלם.
מנקודת מבטו של הנוצרי קשה להבין איך המוסלמים מעדיפים דת חמורה על פני החופש, אך מה שנראה בעיני איש המערב כ"חופש" הוא החילוניות המערבית שהיא, למעשה, פרי הנצרות, שיצרה, כריאקציה מנוגדת לשמרנותה ואיסוריה על הנאות העולם, תרבות של התנגדות לכל איסור שהוא – ומכך קיום של תהו ובהו, ערבוביה ואנרכיה גמורה, המזמינים מן האדם השפוי דחייה ובקשת ההיפך. תוצאת התרבות של העולם החופשי היא משבר ערכי שמבטא את בלימת הטבע האנושי; מההרשאה-כביכול של ה"אכול ושתה" ללא גבולות מתבקשת תביעה להגבלות ואיסורים על הטבע האנושי.
אלה, המתבצעות על ידי ערכי הנצרות במערב, יוצרות בלימה המשתלטת על הפסיכולוגיה האנושית ומשתקת אותה מתוך הנפש, חוברות להשלמה עם האלימות המוסלמית, הכופה את שליטתה על האדם בצורה גלויה וישרה יותר ולכן, במובן מסוים, רבת עצמה יותר. כך, בין שתי ברירות דתיות תרבותיות אלה, נמחץ לאט אבל בטוח האדם של זמננו.
כך כופות הנצרות והאיסלם משטר של תרבות לא מוסרית ואלימה. רק היהדות, שמגדירה עקרונות תואמי מציאות לא באמצעות כפיה, מייצגת את הסיכוי לעולם החדש. על העולם החדש שיונהג בידי היהדות לא תאיים הכפיה האכזרית שהפעילו הנצרות והאיסלם על מאמיניהן. היהדות תציג את הבנותיה כלפי העולם והאדם במסגרת מנהיגות יהודית אמיתית – ללא כפיה וללא איום על החופש האנושי.
כפי שראינו לעיל, תציג היהדות לעולם מערכת של ערכי יסוד אשר בני האדם יוכלו לבחור לקבלן תוך בחינה שכלתנית של האמיתות הנמצאות ביסודם. הוצאת האנושות מהבוץ שבו היא נמצאת היום תיעשה, כמו ביציאת מצרים, על ידי המנהיג היהודי אשר יפנה אצבע מאשימה כנגד האחראי העכשווי לשעבוד.
היציאה בעתיד מעבדות לחירות של האנושות תתבצע כפי שהתבצעה ביציאת מצרים, אך הפעם יתבצע הדבר על פני העולם כולו, אשר יכיר בערכיה של היהדות כפי שיוצאי מצרים הכירו בערכים אותם ביטא משה לפני פרעה. במצרים של התורה הציג משה לפני פרעה את תפישת האלוהות של היהדות, אותה הציג כמתנגדת לשעבוד המצרי. בעולם של היום תציג היהדות לפני האנושות מוצא שיתבסס על חרות האדם ועל הנהגה ללא כפיה, שמציעה את דרכה לבחירתו החופשית של האדם.