תלות רגשית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1426

 

תלות רגשית

על שנאה ואהבה, חינם ושכר

בעיצומם של ימי "בין המצרים", כשנוהגים בעם ישראל מנהגי אבלות על חורבן הבית, נוהגים להזכיר רבות את שנאת החינם כסיבה לכך שבגללה חרב בית המקדש. רבים נוהגים, בהקשר זה, גם להעלות על נס את אהבת החינם כתרופה לבעיית שנאה זו. אך בד בבד עם הדבר לא מעטים מתקשים להגדיר את אהבת החינם – ודבר זה קשור, ללא ספק, לכך שאהבה, כמו רבים ממושגי היסוד של המסורת, איננה מוגדרת בכתובים באופן מדויק התואם את תביעות ההוגים. על כך נוספת בעיה העולה מתוך ניסוחים כמו "ואהבת את ד' אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך", הממקדת את התודעה בשאלה כמו: מה משמעותן המעשית, לפחות בהקשר זה, של המלים לב, נפש ומאד?

מסיבות שונות, שחלק מהן רעיוני-הסטורי, זוכה השנאה בציבור לאהדה פחותה מזו שלה זוכה האהבה: הדבר נגרם קודם כל בשל היותה של השנאה קשורה למלחמות, עוינות סבל וסכסוכים בין בני אדם, אך לא פחות מכך בשל השפעה חוצה זמן ומקום של תפיסות רעיוניות ודתיות אשר מצאו לנכון לתמוך באהבה כבסיסמה דוגמטית, כאילו היא עדיפה על שנאה בכל הקשר וכאילו היא מייצגת, איכשהו, אנושיות רמה יותר משנאה. בימינו נהוג לדבר בשבחם של השלום ושל האהבה החופשית כאילו היו אלה ערכים אנושיים שהשאיפה אליהם חיובית באופן אוטומטי יותר מההתייחסות למלחמה ולשנאה. אך כאן נכנסת לתמונה עוצמת החוכמה של המסורת היהודית, אשר רואה את הרוע דווקא בהיותו של רגש השנאה בלתי מבוסס: לפיכך, לא מן הנמנע כי במקורו של דבר דאגו גדולי החכמים להצהיר על שנאת החינם לא מתוך הדגשה על השנאה אלא על ה"חינם". במובן זה אין – ולא צריכה להיות – בעיה עם שנאה נכונה, כזו שמתקיימת בשל סיבות מוצקות ואמיתיות.

דבר זה מעורר שאלות לגבי חיוביותה של אהבת חינם. שכן אם יש מן השלילי בחוסר בסיס, סביר להניח שגם אהבה לא מבוססת איננה נטולת פגם ביסודה. אך אולי יש טעות בהנחה שאהבת חינם באמת עולה על שנאת חינם. אולי, באמת, יש בכך משום רמז להקשר היחידי שבו עולה האהבה על השנאה, כלומר אם וכאשר מתקיימות הן ללא תימוכין. אך תמיד חשוב שלא לנתק רגשות מעובדות.

יש הקושרים אהבת חינם ל"אהבה שאינה תלויה בדבר". זו נתפסת כבלתי חיובית מאז הציגו חכמים את האהבה התלויה בדבר ככזו שלא ניתן לסמוך עליה לאמור: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה" (מסכת אבות ה, יט). ביחס לאהבה כזו ניתן למצוא אמירות כמו "אהבה התלויה בדבר הינה בעצם אהבה עצמית. זהו יחסו של אדם לרעהו שמקורו בציפייה לתועלת כלשהי או בחשבונות אישיים אחרים." בהקשר זה, למותר לציין כי אין באהבה העצמית או בבקשת הרווח כשלעצמם דבר שיש בו מן השלילה האותנטית. אך מה היא אהבה? יש בין דורשי רשומות שאמרו שמדובר באחדות, שכן אחד ואהבה הם אותה גימטריה ומכך אהבה היא מציאות חיים של שניים שהם אחד, המאוחדים ברצונם, בשאיפותיהם ובגורלם. וככל שתתעמק הכרת והרגשת האחדות ביניהם, יותר תתעצם האהבה.

יש המפרשים את האמירה "אינה תלויה בדבר" כאמירה שמטרתה להיטיב לזולת. לעתים מוזכרות דוגמאות לסוג כזה של אהבה באהבת אברהם, יצחק ויעקב בינם לבין עצמם ולצאצאיהם אחריהם עד עולם – או אהבתם של הצדיקים והחכמים לאל. הרמב"ם גורס, בהקשר זה, כי "אם היתה סיבת האהבה עניין אלוהי, שהוא המדע האמיתי - הרי אותה האהבה אי אפשר סורה לעולם, הואיל וסיבתה מחויבת המציאות. אך בכל המקרים הללו מבוססת האהבה שבה מדובר על עובדות שיש בהן משום רווחים גדולים לאוהבים, שלמעשה לא ניתן להתעלם מהיות רווחים אלה חלק מעולמם של האוהבים.

יש שיאמרו כי גם כאשר מדובר ברגשות נאצלים הם באים לשרת צורך כל שהוא, כמו הצורך הטבוע באדם להעניק, הצורך לתת כמו גם הצורך לקבל ולהיות נאהב. ניתן לומר אפילו כי גם אהבת ההורים לילדיהם, הנראית כאהבה טהורה, נובעת ממניעים אנוכיים שהרי ילדיהם הם בשרם וממשיכיהם ולכך לא יעניקו את אותה אהבה לילדים אחרים שאינם ילדיהם הביולוגיים. דוגמה שנותנים החכמים לאהבה שאינה תלויה בדבר היא זו של דוד ויהונתן, כי היתה "לשם שמים ולא להנאתם העצמית". בהקשר זה מזכירים כי "אמר יהונתן לדוד: אתה תהיה למלך על ישראל, ואני אהיה לך למשנה". ודוד אמר ליהונתן בקינתו:"נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" ומסבירים זאת בכך שאהבה זו, בשל חוסר האפשרות לראותה ככזו שיש בה הנאות חומריות או גופניות ניתן לראותה כמופת לאהבה שאינה תלויה בדבר. אך מדברים אלה ניתן להבין כי גם אם האהבה ש"אינה תלויה בדבר" היא זו הנקראת "אהבת חינם", אין היא נקיה מהענקת הנאות גדולות למחזיקים בה. ונשאלת, על כן, השאלה: מה, אם כן, ההבדל העקרוני – אם בכלל - שבינה לבין אהבה שאינה של חינם? התשובה לכך היא שהאוהב איננו אוהב במטרה להרוויח שכר. כלומר: האוהב אהבה שאיננה תלויה בדבר אינו מתכנן לאהוב כדי להשיג ערך נוסף כלשהו על אהבתו. העובדה שהאהבה – כמו השנאה – היא רגש, אומרת שהיא איננה מופעלת באופן רצוני, על ידי בחירה, אלא כשהיא פועלת כתגובה לערכים הקיימים במציאות.

כדי להבין ענין זה על בוריו יש לבחון תיאוריה פילוסופית עכשווית שממשיכה את מורשת הרמב"ם, אשר קושר רגשות לידיעה. הפילוסופית אין ראנד הגדירה וראתה את המערכת הרגשית האנושית כביטוי של תודעתו, של יכולתו לדעת את העולם. במובן זה מהווים הרגשות הבין-אישיים – ובכלל זה האהבה והשנאה - תגובות טבעיות של רוח האדם על ערכים שקיימים בבני אדם אחרים, אשר תורמים להטבת קיומם ברמה עקרונית. במלים אחרות: רגש אהבתי היא תגובתה של רוחי לקיומם, בישותו של מי שאהוב עלי, דברים החשובים לי והמיטיבים עימי; אלה שאני אוהב טובים לחיי.

גישה זו לרגשות עולה בקנה אחד עם רעיון האחדות ומסבירה גם כי האדם האוהב תלוי מבחינה רגשית במה שמהווה מבחינתו מוקד של ערכים שעימם הוא מזדהה או, להיפך במה שהוא מזהה כמאיים עליו או כמזיק לו ואז הוא שונאו. יחסו החיובי לראשונים מתבטא באהבתו והיחס השלילי שיש לו כלפי מי שפוגע בו הוא שנאתו. במובן זה כפופים רגשותיו לזיהוייו את עובדות המציאות ואז נכנס לעולם המושגים האנושי הקשר בין אמת לרגשות, המתבטא באמירות כמו "אהבת אמת". גישה זו מאשרת מחד את התיאוריה המציאותית הרואה את הרגשות כחלק מהידיעה האנושית ומציגה, מאידך, את הדרך שבה יכול אדם להגן על עצמו מפני שנאת חינם, כלומר כזו שאיננה מבוססת: לבדוק את עובדות המציאות כדי לטהר את תוכנה של תודעתו בדרך שתבטיח כי רגשותיו יהיו של אמת.

כי המבדיל בין אדם מוסרי לכזה שאיננו מוסרי הוא, ביסודו של דבר, היותה של רגשותיו כאלה של אמת או שקר והיותן של אהבתו ושנאתו כאחד טהורות ומבוססות על אמיתות. קשר זה בין רגשות לזיהוי נכון של עובדות מציאות על ידי האדם מבטיח שאהבתו תופנה כלפי מי שראוי לה ושנאתו לא תהיה של חינם.

ואולי הצורה החמורה ביותר של שנאת חינם המופיעה במסורת היהודית היא זו שמזכיר בדבריו משה רבנו, אשר מאשים את בני ישראל כי בחטא המרגלים האשימו הם את האל בשנאה נגדם: "...ותאמרו בשנאת ד' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א כז). הטענה נגד האל בהקשר ההוא היתה הצורה החריפה ביותר של הופעת שנאת חינם שכן היא הופיעה בהאשמה שטפלו בני ישראל על האל בניגוד לכל העובדות. מנקודת המבט של המסורת והמציאות כאחד ראוי היה האל לאהבה על כל הדברים שעשה למען בני ישראל. על רקע זה, חטאם כלפיו לא היה ביטוי של כשל תמים אלא של עיוורון נבחר, כלומר של סירוב לראות את העובדות, שהוא חטא הבחירה שלא לדעת.

מאוחר יותר, כאשר מתאונן הנביא על עם ישראל, הוא מציין בשמו של האל כי העם "לא התבונן", שהוא גם דרך אחרת לומר "עיניים להם ולא יראו". גרסאות חוזרות אלה של האשמתם של בני ישראל בחטאים של אי ראיה ושמיעה של עובדות מאשרת בכל פעם מחדש את חיוניותה המוסרית של הידיעה ואת היותה היסוד לכל המוסרי והטוב בחיי האדם בכלל ובחיי עם ישראל בפרט.

אסון שנאת החינם – כמו העונג שבשכר האהבה – הם שניהם תוצאה של הקפדה של האדם על מידת ידיעת המציאות שלו, שהיא מה שבו תלויה איכותם של רגשותיו.

נתונים נוספים