תרומה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1081

 

תרומה

בפרשה הנושאת שם זה מציינת היהדות את המושג המהווה, לפי תפישתה, את יסוד הפעולה הקהילתית הייחודי לה: הבחירה החופשית.

בכך מציגה היהדות בו זמנית גם את הכרתה בכך שהאדם נברא כמחזיק בחופש הבחירה וגם את המקום הנעלה שהיא מייחסת מבחינה מעשית לעובדה זו במרקם ההתייחסות שלה אל האדם היהודי.

בבססה את המבנה הקהילתי הראשון והחשוב ביותר שלה על בקשת תרומה מן הציבור הבחינה עצמה היהדות מארגונים אנושיים רבים אשר בניגוד לה, שכיבדה את רצונו של האדם כמבטא את עצמיותו, החדירו לשיטתם כפיה, המנוגדת לרצון האנושי האישי.

עקרון היסוד היהודי המבוטא על ידי מושג התרומה – כיבוד החופש האישי - הוא המשך ישיר והגיוני של תנועת השחרור שבה פתחה היהדות את ההסטוריה של העם, כאשר הסירה מעל כתפיו את עול הכפיה המצרי.

עקרון החופש היחידאי מוזכר בפרשה במפורש באמירה "מכל איש כאשר ידבנו לבו" שמשמעותו שהתורם עצמו הוא המחליט באופן עצמאי ובלעדי כמה לתת. דבר זה מהווה קו מנחה עקרוני לדורות העתיד, והוא שיקבע את המידה הראויה לנתינה מצידו של היחיד היהודי לטובת מבצע קהילתי(*).

מחוץ למשמעות החוקית-משפטית שיש לדבר יש לו באופן יסודי גם משמעות מציאותית: מבחינה עובדתית, רק בעל הרכוש שממנו באה התרומה מחזיק בידע לגבי יכולתו ולכן גם בזכות ההחלטה לגבי המידה הראויה של המתת מצידו. דבר זה משמעו גם שאין גורם חיצוני רשאי לכפות עליו החלטה זו ושעליה לנבוע ממקור אישי.

ההתאמה ליכולת היחידאית שבה נוקט המקרא מתבטא גם בפסוק נוסף המופיע בפרשה - "...ונתתה אותם אל הלויים איש כפי עבודתו". אמירה מסוג זה מדגישה ביתר שאת את רוח הדברים, שלפיהם מתאימה הקביעה את עצמה אל היכולת האנושית ולא, כמו בעקרון הנודע מאז סדום, מתאימה את בני האדם למסגרת החוק היבש.

כל זה מסתכם באמירה שביהדות, ככל שמדובר במבצע לאומי שנמצא במעלה גבוהה יותר של קדושה, גדולה יותר השאיפה לבסס אותו באופן הטהור ביותר שניתן – ושמשמעות הדבר היא משאבים פרטיים שמידתם נקבעת על פי רצונו החופשי כל אחד מחברי הקהילה, שקובע באופן עצמאי מה מידת התרומה שתינתן מרכושו.

למותר לציין שבימינו, כאשר מפוזרים בני עם ישראל במדינות כפיה (כולל מדינת ישראל) ובכלל זה הם מחונכים ומורגלים להפקעה, החרמה וחלוקה של משאבים בכוח הזרוע על ידי הממשל המקומי, הם נמצאים תדיר תחת הסכנה שבמחשבה שמותר שהשימוש במשאבי הציבור למען מטרות ציבוריות יתבסס על הוצאה בכפיה של משאבים פרטיים באופן המנוגד לבחירה, לרצון ולידיעה של בעלי הרכוש.

(*) במיוחד כאשר אין מדובר בהוצאה בעלת משמעות מסוימת לכיסוי צרכים חומריים.

נתונים נוספים