מעבדות לחירות

 

מעבדות לחירות

בין חירות פוליטית לפסיכולוגית

בעולמנו, שבו מדברים רבות על חירות הרוח, קיימות שתי אפשרויות להבנת מושג החירות: פוליטית ורוחנית. יציאתו של עם ישראל מעבדות לחירות מעניקה לחירות ערך גדול במסורת היהודית, אך רבים מאנשי שלומנו אינם רואים את החירות הפוליטית כמושג בעל חשיבות מרכזית לפעולתנו בהווה ומעדיפים, במונים רבים, לראות את החירות כענין רוחני ביסודו, כזה הנוגע להשתחררות מהשפעות שליליות ברמה הפסיכולוגית. לכן יש לשאול: איך צריך היהודי לראות את החירות – או, במונחים שלעיל – לאיזה מן הפירושים הוא צריך להעניק עדיפות?

של מושגי היסוד עשויה לטמון בחובה משמעות מעשית בעלת כוח יישומי גדול; הדבר בא לידי ביטוי בכך שאת סימני ההשפעה הרעיונית-רוחנית הגדולים ביותר ניתן למצוא לא רק ברעיונות המורכבים אלא בעצם השפה עצמה. מבחינה זו, אין די בהסכמה על קיומו של אלוהים – יש לנו צורך בבירור מדויק של מהותו, כדי שלא יתקיים בנו המאמר "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהילים קמט ו).

בהתאם למאמר זה ניתן לראות את בני הנצרות והאיסלם, למשל, מהאויבים הגרועים ביותר שהיו לעם ישראל בהסטוריה, ככאלה שתוכן מושג האל שלהם חייב להיות שונה לגמרי מזה של היהדות. לפיכך, על אף שמבחינה הצהרתית מאמינים גם הנוצרים והמוסלמים באלוהים, לא ניתן לומר ששלושת הדתות מאמינות באותו אל. למעשה, במקרה זה ברור כי מה שמבינים שונאי ישראל במושג "אלוהים" שונה לגמרי – אם לא ממש מנוגד – מההבנה היהודית שלו.

למעשה, כל מושג חשוב נמצא במעמד זה של אפשרות הבנתו בדרכים שונות לגמרי ואף מנוגדות. אחד מהמושגים הללו הוא החירות. התייחסות למושג חשוב זה קיימת באמירה-הצהרה המופיעה בראש עשרת הדיברות: "אנוכי ד' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לאמירה זו, הנוגעת ישירות לחירות שהוענקה לעם, יש משמעות חשובה שבימינו – בשל השימוש הנפוץ במושגי הפילוסופיה בלשון – יש שיקראו לה פוליטית, כדי להבחין בין שתי אפשרויות של הבנת המושג; כלומר: בימינו מבינים את החירות לא רק במשמעותו הפוליטית אלא גם הפסיכולוגית, כלומר שהשחרור שמייצגת החירות איננה רק משיעבוד חברתי אלא גם מגורמים הקיימים בנפש האדם.

למעשה, על אף שרבים מבינים את החירות קודם כל כחירות רוחנית או נפשית ורק אח"כ פוליטית, ברור לנו כי הראשונה בעשרת הדברות מתייחסת לחירות הפוליטית, בגלל שהדברים הנאמרים בה מתייחסים להקשר של היצירה ממצרים. בהקשר זה ארץ זו מכונה, כנראה לצורך הדגשת הערך העקרוני שיש בשחרור ממנה, בית עבדים – כאילו ציין האל את השחרור הפוליטי כדי להכין את עם ישראל לזמן שבו עלולים הם שלא לראות את החירות הפוליטית כבעלת חשיבות מיוחדת ביחס לחירות הרוח. משמעותה של הצבת אמירה זו במקום הראשון ברשימת ציוויי היסוד של האל מצביעה על היות החירות הפוליטית היסוד שעליו מונחות כל שאר המצוות.

הדבר עולה בקנה אחד עם ההנחות של הפילוסופיה המציאותית, שכן מנקודת מבט מציאותאית מהווה הצבת החירות הפוליטית את היסוד לקיומו של האדם כאדם שלם (להבדיל מקיומו כעבד). לפי גישה זו, רק כאדם חופשי משיעבוד יכול האדם למצות את מלוא יכולותיו – כולל הרוחניות. בכך יש משום תמיכה בעמדה הגלומה בדברים שנאמרו על הר סיני. הצגת עובדת היותו של העם חופשי מבחינה פוליטית מהווה את נקודת הפתיחה והיסוד לכל המשימות שמייעד לו האל, והדבר לא רק שאיננו סותר את היותן של רבות מן המצוות מכוונות לזיכוך הנפש האנושית אלא אף תומך בכך.

את חשיבותו ויסודיותו של החופש מעבדות ניתן ללמוד גם מעצם העובדה שהאל מוצא לנכון להגדיר את זהות עצמו באמצעות מושג זה, באופן שניתן לראותו כתשובה לשאלה שנשאל על ידי משה, בעת שבה הוטלה עליו משימת שחרור בני ישראל ממצרים; כשמשה שואל את האל אז במדבר לגבי הזהות שבה ינקוב כאשר ישאלוהו בני ישראל לגבי האל אומר לו האל: אהיה אשר אהיה.

תשובה זו ניתנת למשה במצב שבו עדיין לא הציג את עצמו האל במעשיו וזה ההבדל הגדול והעקרוני בין הגדרה עצמית זו של האל, לפני שנתוודע לבני ישראל, שהיו עדיין עבדים, לבין ההצהרה שקיימת בעשרת הדברות, אחרי שכבר שוחררו על ידו; בדיבר הראשון כבר הופך ה"אהיה" המופשט, אשר איננו קשור לפעולה או לעובדה מסוימות בתודעת בני ישראל, לבעל זהות מוגדרת, כזו שהוא יכול למקד עליה מבחינה תודעתית את מי שראה במו עיניו את פעולות האל וחש על עצמו את תוצאותיהן.

אם לפני כן לא היה אלוהים עבור בני ישראל יותר מאשר מהות מופשטת, הרי שבמעמד הר סיני הוא כבר יכול לקשור את הגדרת זהותו העצמית, לצורך המחשת זהותו והוכחת קיומו בעיניהם, לרובד המעשי של המציאות. בשלב מתקדם זה של יחסיהם כבר לא מדובר במהות כללית רוחנית באופיה אלא במהות מסוימת אשר העניקה להם חירות תוך ששיחררה אותם מעולה של מלכות עריצה. בהקשר זה יכולים כבר בני ישראל לדעת יותר מאשר את עצם קיומו: הם כבר יודעים את משמעותו המעשית של קיומו ביחס אליהם ואת תרומתו החיובית לחייהם.

מבחינה פילוסופית, יש במעמד הר סיני משום שיעור לדורות שיבואו. שכן, בנוסף לאישור קיומו של האלוהים הן כישות והן כמהות רבת כוח, באמצעות עדות חושיהם של בני ישראל וחשיבתם ההגיונית, הוכח להם שלישות זו יש מגמה חיובית וכוונות טובות לגביהם. ויש בשיעור זה, שאותו קיבלו אז בני ישראל, משום הכנה לכל התמודדות עתידית, הן בדור המדבר והן בדורות הבאים עם מכחישי מעמד האל והמפקפקים בו, הן לגבי עצם קיומו והן לגבי טיב כוונותיו.

כאשר מגדיר האל את זהות עצמו כמי שהוציא את העם ממצרים הוא הופך את החירות לנושא הראשי המאפיין אותו. מבחינה מטפיסית מצהיר בכך האל על עצמו כי אין הוא נפרד מהעולם והאדם אלא מאוחד עימם כמהות פעילה העוסקת בהטבה לבני האדם בעולם כחלק מענינו של האל הטוב לממש את טבעם האנושי. זו, ראשית לכל משימה אחרת, גם היסודית במשימות שאותה מטיל האל על בני ישראל. עם ישראל, שאמור להיות שליחו של אלוהים בעולם, ובמובן זה להיות לאלוהים לגבי האנושות כולה, אמור להביא לעולם חירות.

במסורת היהודית מעודד היחיד לדמות בפעולתו ובחייו לאל. בהקשר החירות הוא אמור להפיץ את בשורת החירות בעולם, החל מכך שיספר על הדרך שבה הוציא אותו האל ממצרים והמשך בכך שיגלם את החירות בצורת קיומו ויבטא בפעולותיו את החירות כתנאי הכרחי לגאולה. בהקשר זה, את הפצת ערך החירות על ידי עם ישראל בין העמים ניתן להבין בהדגשתו של העם היהודי את החופש בכל מקום שבו שהה בעולם, מה שתואם את העובדה שמאז ומתמיד היו יהודים בין חלוצי הקידמה האנושית בתחומים כמו מדע, כלכלה ואמנות, שהחירות היא התנאי המאפשר אותם.

יש האומרים בשם הרמב"ם כי מה שמבדיל בינינו לימות המשיח אינו אלא "שעבוד מלכויות". משמעותו של ביטוי זה, בכל צורה שבה ניתן לפרשו, היא פוליטית - וזאת בשל הדגשתה, בדומה לנאמר בראשונה מעשרת הדברות, את מושג השיעבוד. מכך, שוב, ניתן להבין את התפקיד והמקום המרכזיים שיש למושג החירות במשימת תיקון העולם של עם ישראל. בביצוע משימה זו משיג העם היהודי גם את מצוות ההתקרבות לאל בכך שהוא עוסק, כמוהו, בשחרור העולם משיעבוד – וגם, בהתאמה לכך, מאפשר לאנושות המשועבדת את מימושה האנושי באמצעות החירות, שהיא תנאי היסוד לקיום האנושי.

נתונים נוספים