אין כמראה עיניים

 

אין כמראה עיניים

התבססות האובייקטיביזם על המידע החושי כעל יסוד הידע האנושי נתמכת על ידי המסורת היהודית בדרכים רבות ומגוונות. בתמצית הענין, אמור היהודי המאמין, לפי המסורת, לבסס את ידיעתו על דברים שהוא רואה בעיניו ושומע באזניו. בהקשר זה נזכר שוב ושוב בתורה שהאלוהים נגלה במעשיו לעיניהם של בני ישראל ומדבר באזניהם, כאשר הופעות אלה מוצגות כעדויות והוכחות לקיומו.

הדבר מתחיל מהמפגש של משה רבנו במדבר עם אלוהים, שבו נגלה לפניו האל במחזה הסנה הבוער ולאחר מכן ממחיש לו אלוהים את קיומו ואת יכולתו באמצעות סימנים גופניים, נזכרת שוב ושוב לאורך הכתובים חשיבות ההסתמכות על מראה העיניים ועל שמיעת האזניים כעדות לביסוס המודעות לקיומו של האל. מעבר להיותו של הדבר הוכחה תקפה, מבחינת המסורת, לקיומו של האל, ברור שיש בהצגתם של בני ישראל, אשר מבססים את ידיעת האל שלהם על ראייתם ושמיעתם, כבני אדם בריאים, נאמנים וטובים – מה שמחזק ומאשר את צורת הידיעה השכלית המתבססת על החושים.

הן בתמליל התורני והן בתפילה היהודית חוזר הכתוב שוב ושוב על כך שבהוצאתם של בני ישראל ממצרים הם חזו בעיניהם במעשי האל, ושדבר זה הוא שגרם להם להסכים לקיומו ולקבל עליהם את ההתחייבות לחיות לפי מצוותיו. מנקודת מבט פילוסופית, יש לדבר זה משמעות מיוחדת על רקע ההסטוריה הפילוסופית הארוכה של הטלת הספק בתקפות החושים וערעור מעמדו האפיסטמולוגי של השכל כתהליך המתבסס על המידע החושי. בהקשר זה, יש לאיזכור המודגש של המסורת לגבי עדות החושים תפקיד של הצהרה אוניברסלית המציבה את דבר אלוהים אשר התקבל על עם שלם שהיה עד לתופעות שפגשו חושיו כנגד טענות דתיות אלטרנטיביות של עמים זרים, שטענו לקיומן של התגלויות לא חושיות.

לאורך כל הכתוב בתורה מציגה המסורת את המאמין המשתמש בחושיו כאדם טוב, בריא ונאמן – ואת הסוגדים לאלילים ככאלה ש"עיניים להם ולא יראו. אזניים להם ולא ישמעו". באמירה זו יש משום הצגתו של עובד האלילים כמי שחוטא בבגידה בטבעו האנושי, כי מדובר במי שקיבלו את יכולות הידיעה החושית מידי האל - ובכך שאינם משתמשים בהם הם נמצאים במעמד של בוגדים.

 

נתונים נוספים