חינם

 

חינם

מחירה היקר של הרווחה

המלה "חינם" מופיעה בפרשת השבוע "בהעלותך", בדברי בני ישראל המתלוננים על גורלם במדבר מתוך התרפקות נוסטלגית על תנאי החיים בארץ מצרים שעזבו. באמרם "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם..." (במדבר יא ה) הם מבטאים לא רק את העובדה ששכחו את הקשר קיומם המלא כעבדים בארץ לא להם, אלא את אי הבנתו של איש ההמון לגבי המושג "חינם"; מאז ועד היום סובר כל מי ששייך ל"אספסוף" (לשון התורה) כי מה שמוענק ללא תשלום כספי אינו כרוך בתשלום כלל – ומעדיף את הדבר על פני תשלום מחיר בכסף. איש כזה אינו מבין שלכל דבר יש מחיר, שמתבטא קודם כל בעבודתו של מי שיצרו – ושזה נכון גם לגבי הדגה, אשר יש לדוג ולהכין למאכל בעמל רב.

מכך נובע שתשוקתם של בני אדם למזון חינם היא משאלה לא מוסרית, שכן הם חפצים שלא לשלם עבור העבודה שנעשית למענם. דבר זה אינו מנוגד רק לטבע, שבו כל החי מתאמץ כדי להתקיים, אלא למציאות בכלל ולמציאות האנושית בפרט. העלאתו של אדם על נס את ה"חינם" משמעה, בכל פעם שמדובר במה שיש לעמול למענו, קבלתו של דבר שאדם אחר עמל עליו – ואז מדובר בצורה של גזל. ואכן, אחת מהדרכים לקבוע את ההבדל בין בני אדם מוסריים ללא מוסריים היא מידת התמיכה של הלא מוסריים ברעיון שניתן לחיות מבלי לעמול – ואין כמו ממסד מדינת הרווחה כדי לחנך לכך את אזרחיה.

במדינת הרווחה בת זמננו קל להגיע לאמונה הטפלה שניתן לבסס את החיים על קבלת ערכים שנוצרו על ידי בני אדם מבלי לשלם עליהם. ברוח זו, רבים ממשלמי המסים הישראליים מאמינים כי הם מקבלים את שירותי היסוד הממלכתיים בחינם - ואינם מבינים כי מה שנתפש על ידם כ"חינם" ממומן באמצעות כספם שלהם, אשר נלקח מהם לפני כן בצורות שונות של מיסוי. מה שהאזרח הישראלי איננו מבין הוא כי אפילו אם היתה ההוצאה על מה שהוא מקבל מועברת לידי זה שיצר אותה בשלמות, היתה פעולת ההעברה של כספי מיסיו מייקרת את עלותו וכך היה השירות שמסופק לו ללא גביה ישירה של תשלום עולה תמיד הרבה יותר ממה שהיה עולה לו היה מממן אותו ישירות מכיסם.

מה שגרוע יותר מכך הוא שלמעשה, בשל האיכות הנמוכה שמסופקת על ידי המונופולים הממשלתיים, גורם הדבר גם להפסדים ניכרים לאזרח גם בשל העובדה שהממשל – שאינו מעורב בכלכלת השוק החופשית – איננו יכול להתחרות בספקים העצמאיים שקיימים בו. כך, פעמים רבות, נגרמים לאזרח, במסגרת השירותים המסופקים לו על ידי הממשל, גם הפסדים גדולים שהם תוצאת אי יעילותם של שירותי המדינה ביחס ליכולות השוק הפרטי – וגם בשל מיקודם בערכים פוליטיים, כמו הצורך המוצהר לסייע לחלשים.

דוגמה מובהקת לכך היא מה שמתחולל בתחום החינוך הממלכתי.

תחום החינוך בישראל – ובמיוחד זה הנמצא בידי המדינה - נמצא בהתדרדרות ערכית מאז קום המדינה. לעתים מוסווה הדבר בשל העובדה שהקידמה הטכנולוגית הכללית תובעת רמה גבוהה של ידע, אך בצד עליה בהתמחויות טכנולוגיות מורגשת ירידה מתמדת בתחומים שבהם נבחנת תרבות אנושית במיטבה: בערכי התרבות הכלליים, הבאים לידי ביטוי, בין היתר, ביצירה רוחנית ואמנותית וגם בשליטה בתחומי רוח מובהקים כמו הבנת הנקרא וידיעת המסורת הלאומית וההסטורית.

כאמור לעיל, התדרדרות זו היא תוצר ישיר של ההכוונה הפוליטית שהיתה מעורבת בחינוך הממלכתי מאז נחקקו החוקים המסדירים את קיומו של חינוך זה במסגרת שירותי היסוד שאותה מעניקה מדינת הרווחה לאזרחיה. כמו בתחומים רבים אחרים שבהם התיימרה המדינה הסוציאליסטית להעניק לנתיניה שירותי חינם, מסתבר, בסופו של חשבון, כי העלות האובייקטיבית של "חינם" זה גבוהה הרבה יותר מכל תשלום שהיה עולה למשלם המסים לספק חינוך ראוי לילדיו.

הדברים חמורים באופן מיוחד כשהם מתייחסים לעם היהודי – ובמיוחד לתחום שאותו לקחה עליה המדינה למלא בתחום החינוך; אל מול העובדה שהעם היהודי השכיל, לאורך כל דורות קיומו, להעניק לצאצאיו רמה חינוכית תרבותית גבוהה ביחס לעולם שמסביבו, מה שהפסיד הדור הנוכחי של העם היהודי בישראל ממה שקיבל, לכאורה-בחינם, מן המדינה, אינו ניתן לשיעור כלל, כי אין דרך למדוד כמה מפסיד מי שהחמיץ את האפשרות להיות אדם תרבותי – וזה מצבו של הישראלי הממוצע של היום ביחס ליהודי של פעם.

למעשה, לא קיים החינוך הממלכתי את מה שאמורה להיות הבטחתו של חינוך אנושי ראוי; במקרה הטוב, הוא יצר בור מלומד – אדם שמתמחה בהיבט צר זה או אחר של ידיעה, אך חסר כל מושג לגבי ההקשר שאליו מתייחס תחום ידיעה זה. במקרה הגרוע, התלמיד הישראלי איננו גודל להיות אפילו אדם מלומד, אלא סתם בור, שאינו יודע כמעט דבר על מורשתו הלאומית או האנושית-הכללית ולא קיבל מעולם כלים למימוש כוחותיו הרוחניים.

ולא מדובר בבעיה של מיעוט משאבים, אלא בקונספציה החינוכית-הערכית הנמצאת ביסוד חלוקתם: בצד התקציב האדיר של מערכת חינוך שאינה מסוגלת להעניק למורים הכלולים בה רווחה כלכלית, מקיים החינוך הישראלי הממלכתי מערכת תרבותית מנופחת תקציבים שמצטיינת בקיומם של מוסדות אקדמיים ותרבותיים שנוים במחלוקת מבחינת תרומתם האמיתית לחברה המקומית. חלק גדול ממחלוקת זו נובע מהיותם של גורמי ממשל פוליטיים מעורבים תדיר בהחלטות הערכיות-חינוכיות המופעלות על ידי מנגנוניו.

בשל התלות התקציבית של שולי עולם החינוך בראש הפירמידה הממלכתית שלו קיים בעולם החינוך מאבק מתמיד של שליטה ריכוזית שבה ברור כי ככל שיתאימו אנשי החינוך את תכניהם לתביעות הפוליטיות של הממשל יזכו בזכויות רבות יותר מבחינה משאבית והגדרתית. סוג זה של מאבק מתחולל תדיר ביחס למוסדות חינוך המנסים, תוך כדי המאמץ להתקיים באופן עצמאי, לקבל מן הממשל את התמיכה שלכאורה אמור הוא לספק להם. דוגמה לסוג זה של מאבק מתקיים לאחרונה לגבי המרכז האקדמי באריאל. לגביו התפרסם כי "בעקבות החלטתה של המועצה להשכלה גבוהה שלא להכיר בתארים שינפיק המרכז האוניברסיטאי יהודה ושומרון שבאריאל, הגדירו אותה גורמים מתנגדים כ"צעד לא חוקי הסותר את סמכותה ומיועד להפחיד את הסטודנטים".

עימות כזה, שהרקע לקיומו הוא פוליטי במפגיע, ממחיש את בעיית החינוך הקיימת במדינת ישראל – ולא רק של החינוך הגבוה; כמו מסגרותיו הרשמיות, נמצאים גם תכניו של החינוך החל מהגיל הרך בשליטתה של הפוליטיקה מאז הקמת המדינה ובמיוחד מאז נחקק חוק חינוך החובה. רבים האמינו כי חקיקתו של חוק מסוג זה משמעה רווחה, שכן זהו אחד מביטוייה של מדינת הרווחה, המעניקה לאזרחיה שירותי יסוד בלי קשר ליכולתם הכלכלית. אחרי שנים רבות של חיים במדינה הסוציאליסטית הישראלית, הצליחה מערכת החינוך המכוונת על ידי המדינה גם לגרום לרבים מאזרחיה שחונכו על ידה לחשוב כי הם מקבלים את שירותי החינוך חינם.

אך בדיקת ההישגים של מערכת החינוך הישראלית מציגה ירידה ביכולת תלמידי ישראל בצד תהליך מתקדם של התדרדרות תכניתית. כך, כמו בתחומים רבים אחרים, מסתבר כי מחירו של ה"חנם", הנתפש כאחד מהיסודות הנאורים של מדינת הרווחה, הוא גבוה עד כדי כך שההפסדים שנגרמים בגללו לאזרח הם כה קשים עד שאינם ניתנים לתיקון.

למעשה, הצליחה הריכוזיות בתחום החינוך לגרום לעם היהודי שבשליטתה פיגור רציני מבחינה תרבותית בתחומים רבים. במיוחד מתבטא הדבר בחסך שיש לתלמיד הישראלי לגבי צרכי הרוח האנושית. מבחינה זו יש להכיר בעובדה שאפילו בדורות שלפני קום המדינה, שבהם היו רוב בני העם היהודי שומרי מצוות, מעולם לא היתה רמתו החינוכית-תרבותית של העם היהודי בתחומי ההשכלה הכללית כה נמוכה ושבויה ברמת החינוך החומרנית, מורשת הגישה הסוציאליסטית.

דבר זה בא לידי ביטוי בכך שכל תחום היצירה האמנותית בישראל נמצא, ביחס לדורות שעברו, במצב ירוד – ושלעם ישראל אין מה לחהציע לעולם החיצון במונחים של יצירה אובייקטיבית. את ההישגים הישראליים בתחומי המדע והטכנולוגיה יש לזקוף – אם בכלל – לטובת העובדה שהחינוך הגבוה בישראל כיוון להשגת רמה מדעית טובה במונחים של מסגרות ולא במונחים של תכנים. כתוצאה מכך יש ישראלים רבים בתחומי הטכנולוגיה אך מעטים הם ביותר בתחומי הפילוסופיה והחוכמה הנוגעים למסורת ולמורשת.

היותו של האזרח הישראלי גם במקרה הטוב ביותר בור מלומד הוא אחד המחירים הגבוהים שעולה בה ה"חינם".

 

נתונים נוספים