כזב העושר האנטי-חברתי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1033
כזב העושר האנטי-חברתי
על מציאות הסוציאליזם החזירי
המיתוס הפופולרי הקרוי "קפיטליזם חזירי" מרמז לכך שרווחי הקפיטליזם מבוססים על סוג מיוחד של תאוות בצע אנוכית, שאיננה מתחשבת בכלל. אך עובדת יסוד הקיימת בלב כל עשיית ממון רב באופן מוסרי היא ש"כסף גדול" נעשה דווקא על ידי מי שמתחשב בחברה, מגלה למה היא זקוקה ומצליח למכור דבר זה לרבים מבניה. המסקנה ההגיונית הברורה מעובדה זו מנוגדת לאחד מן השקרים החמורים והמחליאים ביותר נגד העשירים, שהוא זה הטוען שרווחיהם נעשים במידה הרבה ביותר על ידי גרימת רע לבני אדם ולא על ידי הטבה להם.
בקנה אחד עם טיעון זה עולה גם אחד המיתוסים המכוערים, השקריים והמטעים ביותר הקיימים בחברה הישראלית, זה מציג את בעלי הקנין ככאלה שאחראים לעוני הקיים בישראל, ואת האזרחים הפשוטים כקרבנותיו, אשר מממנים בדמיהם (תרתי משמע) את עושרו של בעל ההון.
את מידת חדירתם של כזבים אלה לתודעת הציבור ניתן למדוד ביחס שבין התפוצה הגבוהה שלהם בחשיבת האדם הפשוט לבין חוסר היסוד העובדתי שלהם, שכן מחד הם נשמעים לרבים הגיוניים אך מאידך אין האדם המאמין בכזבים אלה מסוגל להצביע על גנב מסויים מבין בעלי ההון, שכן אז יצטרך להסביר – ולא יוכל – איך יתכן שפושע כזה משוטט חופשי...
אך כמו בעולם הנוצרי-אנטישמי, שבו הכל מאמינים ברוע היהודי אף כי איש איננו יכול – ואיננו חש שיש לו צורך כלשהו – להוכיח אותו עובדתית, כך נוח לעובדי האליל הסוציאל-מרכסיסטי ליהנות מהצגת בעלי ההון ככאלה שרווחיהם נובעים ישירות מהמדוכאים שהם דורסים. כזב זה, המאפיין את מגמתו השגרתית-מסורתית של הסוציאליזם המרכסיסטי, מתבטא, בין היתר, בכך שמקימי האוהלים והגיולטינות בישראל מציגים עצמם כנציגיו.
הפעתן של הגיולטינות בלבה של ישראל 2011 מסמלת את מוכנותם של ה"מהפכנים" של היום לעשות לבעל ההון הישראלי את מה שעשו בפועל אנשי הגיולטינות בתקופת המהפכה הצרפתית, על יסוד ההנחה שאיכשהו מקל רצח העשירים, כמו הרס הממסד באשר הוא, את חיי הדלים והחלשים. אלא שהמתנגדים לעשירים באשר הם מתעלמים מהאמת ההפוכה: שבעלי ההון מגיעים לעושר ולהחזקה בקנין גדול באמצעות הטבה לבני החברה, פיתוחה, הנעתה ושידרוג כלכלתה, המועילים לכל שדרות החברה.
בישראל נוסף לשקרים אלה גם שקר נוסף, הנוגע להיבט המסורתי-דתי; מיום היווסד המדינה, מציג עצמו הסוציאליזם בישראל לא רק כצודק אלא גם כמבטא את רוח היהדות. באמצעות מערכת רמאית כללית, המקיפה את הממשל הגזלני, את משרד החינוך המטיף לגזל בשם החברה ואת שטיפת המוח התקשורתית המוקיעה, ברוח המהפכה הסוציאליסטית, את המגזר היצרני ככזה שפוגע בצרכנים, מציג את עצמו החושך הסוציאליסטי כצלליתו של אור הצדק היהודי, כשהוא סומך על הבורות האזרחית הקיימת בישראל לא מעט בזכות החינוך הממלכתי, המציג את הדתי כטפיל שחי על חשבון משלם המסים...
כי הבורות הנפוצה בציבור לגבי היחס בין ההלכה היהודית לבין ההלכה הסוציאליסטית מעוור את עיני האזרח הישראלי לגבי ההבדל העקרוני שקיים בין הצדק היהודי האמיתי לבין התחליף המזוייף, ה"חברתי" שלו, המציג עצמו כשווה ערך ליהודי. בנושא זה רוכב הסוציאליזם על המגמה היהודית האותנטית של איכפתיות לאומית וערבות הדדית ומציג את עצמו כאילו הוא דוגל בגישה שמעדיפה את הענין ה"חברתי" על פני ענינם של ה"יחידים רודפי הבצע".
בחיזוק מגמה זו חוטא הסוציאליזם חטא כפול הן נגד הצדק והן נגד היהדות, שכן הוא מנסה להציג את המסורת היהודית ככזו התומכת בגזל בעלי ההון על אף שהיא איננה מרשה שום צורה של גזל. האמת היא שהיהדות איננה מרשה זאת – וגם אם היא ממליצה על סיוע לחלשים אין היא מתירה או ממליצה כל גזל כאמצעי לסיוע כזה. באמירותיה המסורתיות האותנטיות, כמו "כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו." (סנהדרין ז') מציגה היהדות צדק מדוייק, אובייקטיבי ובלתי מתפשר אשר – בניגוד לסוציאליזם הגזלני - מכבד את זכויות הקנין.
בדבר זה מתבטא גם העקרון הפוליטי היסודי של שיטת הצדק, שמבוססת על חופש ללא כפיה, לבין שיטת האלימות, המבססת חברה שבה כל דאלים גבר. באור זה מיוסדת היהדות על אור החירות ואילו הסוציאליזם על אפילת הכפיה. כפי שנראה הדבר מנקודת מבט כלכלית, זהו ההבדל בין התומכים בכלכלה חופשית, שבה חוקי המציאות הם הפוסקים, לבין כלכלה עריצה, ריכוזית, שבה שולט כוח הזרוע של ה"צדק החברתי". מבחינה זו מה שמשותף לממשל ולאנשי ה"מחאה החברתית" המצהירים שהם מתנגדים לו הוא קביעת הזכויות לפי תפיסת צדק שמבוססת על כוח ולא על זכויות. זוהי, למעשה, העובדה שמצביעה על החזיר האמיתי: הסוציאליזם.
בחינת ההבדל בין היחס לממון ביהדות לבין היחס אליו בסוציאליזם מגלה לנו כי בזמן שבו מוקע העושר על ידי הסוציאליזם המרכסיסטי וכל נגזרותיו כדוגמה לרוע שלא רק מבטא את אי המוסריות בדרך היווצרותו אלא שהוא גם פועל נגד עניניהם של בני החברה כולה ומבטא בכך את היות קדושת זכות הקנין של היחיד מנוגדת לענינו של הכלל החברתי – מייחסת המסורת היהודית לעושר מעמד של מהות חיובית במובהק; לא רק שביהדות מוגנת זכות הקנין הפרטי במסגרת אמירות יסוד כמו "לא תגנוב" ו"לא תחמוד", המובילים דורות של הגות תומכת המבצרת פעם אחר פעם את זכות היחיד על קנינו, אלא שהעושר (ולא רק הרכוש או הכסף) מוזכר שוב ושוב בתורה כדי לבטא מוסריות.
קשר חיובי זה בין עושר למוסריות, כמו במקרה של עושרם של אבות היהדות או עושרם של בני ישראל שיצאו ממצרים "ברכוש גדול" זוהה רק במאה ה20 בפילוסופיה ובה גם קיבל את הכבוד הראוי לו. לאורך כל ההסטוריה היהודית ידוע בעל ההון כאבן יסוד חשובה של החברה, אשר מעניק בנדיבותו מהונו דרך קבע לבעלי יכולת כלכלית נמוכה ממנו. עזרה קבועה זו של עשירים ביהדות מעניקה להם כבוד של אמת בחברתם – בניגוד לעינם הצרה של המאמינים במיתוס הכוזב שרואה את העושר כבלתי-חברתי.
כך, בניגוד למעמדם של העשירים בחברה היהודית, שעשיריה מממנים מנהיגים ותלמידים, אנשי רוח, יזמים ונזקקים מתוך הבנה שסוג זה של נדיבות מבטא ערבות הדדית חיובית של חברה יצרנית ואוהבת אדם, שבה מושלים ידידות וכבוד הדדי, מיסד הסוציאליזם בציבור הכללי את הכזב המצהיר שהקפיטליזם, בניגוד לסוציאליזם, הוא המנוגד לאנושיות.
אך הקפיטליזם והיהדות תואמים זה את זה במיוחד בעובדת היותם מבוססים על חופש ועל חירותם של בני האדם לסחור איש עם רעהו. לעומתם, דווקא הסוציאליזם, שאלימותו היא סימן ההיכר שלו בכל אתר ואתר, נוגדת את טבעו החיובי של האדם ואת החופש. לאור כפייתו של הסוציאליסט, המנוגדת לאנושיות המכבדת את האדם, אין צורך לשאול מי, מבין שתי המגמות, הוא החזירי.
אם החזירות היא הכינוי לתאווה משוללת רסן וחסרת גבולות, שאופיינית לכל גזלניה ההסטוריים של האנושות, ברור שמעבר להצהרותיו הכוזבות ולהבטחותיו הרמאיות וחסרות הכיסוי של הסוציאליזם בדבר חברה חיובית, שאין עם, חברה או שכונה עירונית שבהם הצליח להיות מיושם, שהחזירים המשתוללים בחברתנו סוציאליסטים כולם. ואם וכאשר תהיה חברתנו צודקת, אנושית, הגיונית ויהודית יותר ייטב לכולנו. בחברה זו יוכלו גם העשירים לחיות מבלי להתבייש בהונם – ולא יצטרכו לסבול את הגידופים, החרפות והעלבונות שבהם הם משלמים היום על "פשע" עשירותם.