ישמחו השמיים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1276

 

ישמחו השמיים

על מטפיסיקה של יקום נדיב

בפילוסופיה של אין ראנד מגדירה היא מצב פסיכולוגי יסודי של כל אדם בשם "תחושת חיים" בלשון זו: "תחושת חיים היא שווה-ערך קדם-מושגי של מטפיסיקה, הערכה מאחדת רגשית, תת-מודעת של האדם ושל הקיום. עליה מבוסס טבע תגובותיו הרגשיות של האדם ותמצית אופיו." לפי ראנד, קיימות שתי אפשרויות יסודיות של תחושת חיים: חיובית ושלילית. את החיובית מכנה אין ראנד "תחושת יקום נדיב" ואומרת לגביה ש"תוצאתה היא חוסר היכולת להאמין בכוחו או בנצחונו של הרוע..." היא מוסיפה, בהקשר זה, שגם אם חווה האדם המחזיק בתחושת חיים זו סבל בחייו, "...הוא מרגיש ש"חוסר הצדק הזה (או האימה, הכזב, התיסכול, הכאב או היסורים) הוא היוצא מן הכלל בחיים, ולא הכלל." בהקשר זה, מחברת ראנד בין תחושה זו למציאותיות: "...האובייקטיביזם דוחה את הסברה שהגשמה היא בלתי אפשרית, שהאדם נידון ליגון, ושהיקום הינו אכזר. אנו תומכים בהנחת "היקום הנדיב".

אף שהנושא הוא פסיכולוגי, ובמובן זה הוא קשור לאתיקה, ניתן למצוא לו ביטוי וסימנים גם במטפיסיקה, במידה שבה היא מתבטאת גם במיתוסים. בחינה של השיטות המטפיסיות הקיימות ביסודן של הדתות מעניקות למטפיסיקה של חלק מהדתות מעמד של החזקה בתחושת חיים כזו או אחרת. למשל, התפיסה האלילית היוונית מציגה לפני המאמין בה יקום מסוכסך שבו נלחמים זה בזה כוחות הטבע בדרך שמשפיעה גם על האדם, במיוחד כאשר האלים מוצאים לנכון לתמוך בו או לפעול נגדו. ביהדות – בניגוד לאלילות היוונית – כולל מושג האלוהים את כל הכוחות (אלוהים=רבים של "אל"). לפיכך, בעצם היות כוחות המציאות מאוחדים, מציג הוא הרמוניה. זו איננה מוגבלת רק ליחסים בין הכוחות הקיימים באלוהות אלא גם ליחסי האדם עם האל.

דוגמה מובהקת אחת מני רבות להבדל בין גישות אלה ניתן לראות בדרך שבה מספרות שתי המגמות הדתיות-מטפיסיות על הדרך שבה הגיעה האש לידי האדם; בזמן שלפי המיתולוגיה היוונית גנב פרומיתאוס את האש מן האלים בניגוד לרצונם וסבל עונש קשה על כך שהעניקה אותה לאדם, הרי שלפי המסורת היהודית העניק האל את האש במתנה לאדם כדי להיטיב את חייו. במובן זה, לפחות, ניתן לראות כי המטפיסיקה היהודית מחזיקה במה שקרוי בפי אין ראנד הנחת "יקום הנדיב" ומבטאת זאת בכך שהיא מציגה את האל עצמו כנדיב. למעשה, הנחת היקום הנדיב מתבטאת במטפיסיקה היהודית באופן ישיר בכך שבריאת העולם עצמה נעשית על ידי האל כדי להיטיב.

אמירה הנפוצה בין יהודים מאמינים היא "הכל לטובה", שניתן להבינה כרמת דיוק גבוהה של תיאור הדברים בעולם, המציגה אותם באופן מדוייק כביטוי של תפיסת יקום נדיב. בהתאם לתפיסת ראנד, מדובר במצב של תפיסה השופטת את כל מה שקיים במציאות; בהתאמה לכך מבטאת האמירה את אמונת המאמין כי בשל היות האל טוב והעולם שברא טוב במהותו ומכוון להיטיב, הרי גם אם מה שקיים במציאות נחווה כלא חיובי שומה על המאמין לצאת מתוך הנחה שמכיוון שהדברים מכוונים לטוב הרי שהם מסתכמים, בסופו של דבר, בטוב.

אחד הביטויים המובהקים לטוב הקיומי היסודי ביהדות הוא תיאור טבע העולם במונחים חיוביים, הכוללים רגשות אנושיים חיוביים, כמו השמחה. בתמלילי המסורת היהודית קיימת התייחסות רבה ביותר לטבע העולם על כל היבטיו המורכבים. התייחסות זו מבטאת את טבעם היסודי של היחסים בין העולם לאדם, כאשר תיאורי הטבע וסיפור אירועים שנוגעים לגורמי הטבע מבטאים גם את האלוהות, שניתן לראותה כגורם היסודי ביותר במטפיסיקה היהודית; למעשה, לפי המסורת היהודית האל הוא כה מקיף עד שניתן לראותו כמקבילה של המושג "מציאות" בפילוסופיה. אופיינית להתייחסות לטבע, המבטאת את הגישה המטפיסית היהודית, היא הענקתה לכוחות הטבע רגשות אנושיים. צורת תיאור אופיינית זאת, שנמצאת באמירות כמו "ישמחו השמיים ותגל הארץ" (תהלים צו יא) ורבות הדומות לה, המצמידות תכונות רוחניות אנושיות חיוביות למהויות טבעיות.

בהקשר זה נפוצה בציבור הגישה ההשלכתית, המתייחסת להענקה של תכונות אנושיות למהויות לא אנושיות כמו גורמים טבעיים שחלק מהם אינם אפילו בעלי חיים; גישה זו מסבירה את התופעה הסגנונית הזו כמגמה שענינה להתאים בין המהויות המופשטות של העולם (ובראשן האלוהות) לבין יכולת הידיעה האנושית (התיאוריה ההגותית שהיא, אולי, הנפוצה ביותר בהקשר זה, היא תיאוריית תארי האל של הרמב"ם). לא מן הנמנע שהתפוצה הרבה של מגמה זו נובעת מכך שהיא תואמת את התיאוריה המדעית המקובלת על ידי הממסד המחקרי לגבי הדת, הרואה את תכונות האלוהות המצויירות על ידי הדתות כביטוי של מגמה השלכתית שקיימת באדם הקדום, אשר פירש – בשל חוסר הבנתו את הטבע - את כוחות הטבע כבעלי אופי אנושי.

אך גם אם יתכן שיש מן הנכון בדבר בתרבויות הפרימיטיביות והאליליות, נושא הדבר במסורת היהודית אופי מורכב ועמוק בהרבה, הנוגע בצורה שבה רואה היהדות את מקומו של האל בעולמו של האדם. לפי מסורת ישראל מהווה האל יותר מאשר הסבר לקיום העולם או תיאור מקור המצוות המוסריות והמעשיות אלא נוכחות פעילה המהווה, בו בזמן, גם את יסוד העולם שהאדם משתף עימו פעולה יום-יום ופועל באופן מתואם עימו כדי לנהל את העולם – וגם, לא פחות, כדמות הראשית של הדרמה הקיומית של הקיום, שממנה לומד האדם איך לחיות על יסוד של הזדהות ערכית. מבחינה זו כל תאריו האנושיים של הטבע אומרים, ראשית לכל, שהעובדה שהאלוהות מתבטאת בטבע כאנושית היא ...עובדה. כלומר: שלחשוב על המציאות או על גורמי הטבע במונחים של איכויות, תכונות ורגשות אנושיים איננו רק בגדר של השלכה (אם בכלל) אלא ממש התייחסות מציאותית לדברים.

כלומר שקיימת במציאות התאמה אמיתית בין המתרחש בטבע לבין עולמו של האדם ובהזדמנויות רבות מופיע הדבר בכתוב עצמו. הרב שמשון רפאל הירש מסביר בהקשר זה, כך: "...תיאורי התחדשותו הפורחת של הטבע.. אין זו מליצה פיוטית." "יש קשר הדוק בין התנהגותו המוסרית של האדם ובין פריחתו או עצירתו של הטבע אשר בו שם ה' את האדם למען ימלא את תפקידו. אך יתר על כן: כאשר תשיג האנושות את ייעודה, יגיע גם כל הצומח לו לאדם ושהוא משתמש בו למטרותיו, לייעודו הנעלה והאמיתי."

לפי גישה זו, הענקת תיאורים האופייניים לעולם האנושי לטבע החי מבטאת הן את הקשר בין בני האדם לטבע והן את הפוטנציאל הקיים בכוח גם בגורמי טבע: את האפשרות להתעלותם לדרגה של רוחניות אנושית/אלוהית על אף שנהוג בתרבות לראותם כחומריים באופיים. כותב על כך הרב הירש: "השדות והכרמים ששים, כאשר יבוליהם משמשים לחיי אדם הרצויים לפניו יתברך, והם מתרוממים מחיי טבע חומריים כבולים, לחרות מוסרית הקרובה לה'."

קשר מוסרי זה בין האדם לטבע מתואר, במקרים מסויימים, כתנאי של פעולה ותגובה שבו מגיב הטבע על מעשיו של האדם – מה שמעניק לאדם יכולת של שליטה בטבע. דוגמה מובהקת לתנאי מסוג זה היא היחס בין ארץ ישראל לעם ישראל, שמדגים איך יש לפעולתו המוסרית של האדם השפעה ישירה על חייו, שכן אלה תלויים במידה הידועה בטבע שסביבו. מבחינה זו מבטאים היחסים בין ארץ ישראל לעם ישראל הן את הקשר המטפיסי שקיים בין העולם לאדם והן את דרגת הקשר המושלמת שקיימת בין עם ישראל לבורא העולם.

יחסים מיוחדים אלה הקיימים בין עם ישראל לאלוהי ישראל ולארץ ישראל מבטאים את המימד המטפיסי של היחסים בין האדם למציאות כפי שנוסחת המתימטיקה המושלמת מדגימה את האמת והצדק שקיימים בכוח בכל נוסחאות המדע. מן הדוגמה המושלמת של יחסים אלה ניתן ללמוד על כך שבאופן פוטנציאלי יש, מבחינת האדם, בטבע, את היסוד לחיים טובים ומאושרים.

במסורת ישראל ההתייחסות לעולם הטבע היא לרוב חיובית. כאשר אין בעיה או סיבה מיוחדת לאסון בנוסח מכות מצרים מדגישה המסורת היהודית את הכוחות החיוביים והיופי הקיימים בעולם, המהווים מקור של שמחה לאדם. בהתאמה לכך רבים הם איזכורי המושג "שמחה" בתורה, עד כדי כך שהיא משמשת גם כמצווה ישירה ולא רק כתיאור מצב רגשי או המלצה. ביהדות אין השמחה גורם יוצא מן הכלל אלא מהות מעשית העולה בקנה אחד עם שמירת דרך החיים המומלצת על ידי האל.

במובן זה, האל הישראלי הוא מנחהו המוסרי של האדם המאמין, המכוון את מעשיו בהתאמה לדרך שבה הוא מבין את מעשי האל. תיאור פעולותיו של האל הנסקר בקפידה על ידי התורה הוא שווה ערך פילוסופי לתיאור המטפיסי של עקרונות הקיום. במונחים של פילוסופיה מציאותית, לומד האדם באמצעות למידתו את יסודות המציאות את הדרך הנכונה לחיות, כשהנחת היסוד המעורבת בגישה זו היא שככל שיתאים האדם את עצמו לחוקי המציאות יהיו חייו מציאותיים יותר וכך יעילים, צודקים וטובים יותר. רעיון התאמה זה שההוגה פרנסיס בייקון ביטא במלים "הרוצה לשלוט בטבע חייב לציית לו" מוכר ביהדות באמצעות האמירה "עשה רצונך כרצונו (של האל) כדי שייעשה רצונו כרצונך".

בהתאמה לכך יש במסורת ישראל התאמה בין הקרבה הרגשית לטבע, הזדהותו של המאמין עם מעשי האל וקיום מצוות האל. תיאור מעשי האל משתלב עם תיאורי הטבע, כאשר הטבע – כמו השמיים והארץ – מבטאים את מעשי האל כדוגמאות של מטפיסיקה מוחשית. שילוב מושג השמחה בחיי המאמין נזכר הן כמצווה, הן כקביעה לגבי איכות חייו והן כביטוי של מטפיסיקה המבוססת על הנחת היקום הנדיב הרואה את החיים עלי אדמות כשמחים ביסודם בדיוק כפי שהמציאותיות מחזיקה בתפיסת חיוביות המציאות ותחושת החיים החיובית ככלל השולט על אף הסבל, היוצא מן הכלל.

בהתייחסותו למצוות השמחה המפורשת המצהירה, בצמוד לאיזכורים רבים של המושג בתורה "ושמחת בחגך... ...והיית אך שמח" (דברים טז טז) אומר הרב הירש: " והיית אך שמח" הופך את השמחה לתכונה, לאופי קבוע של כל האישיות". והוא מוסיף: "אך שמח" מורה שהמחה תתמיד גם בנסיבות שיש בהן כדי לעכור את השמחה... "על אף הכל" תישאר שמח ו"רק" שמח. בהקשר זה מעבירים מילותיו של הרב הירש את אבחנותיה של אין ראנד לגבי תחושת חיים מפסיכולוגיה למטפיסיקה ומתחושה לציווי דתי. למעשה, מה שניתן להבין מדברי הרב הוא שהמסורת מציגה את מה שזיהתה הפילוסופית ראנד ברמת התחושה לציווי שמעיד על כך שעל האדם לראות את החיים בשמחה כחווייה אנושית העוקבת במדוייק אחרי טבעו המטפיסי של העולם.

כך, השילוב של מה שיודעים אנו מתורת הקבלה עם הפרשנות הרבנית מביא אותנו להבנה כי ההערכה של הפילוסופיה המציאותית מקבלת אישור הישר מהתורה הן לגבי היות היקום הנדיב עובדה בעלת תוקף מטפיסי והן לגבי היות הקיום האנושי – בהתאם לאל – כזה של שמחה תמידית.

נתונים נוספים