ידנו לא שפכה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1158
ידנו לא שפכה
חשיבותה של הצהרה
בין הדברים שיכול כל אדם בעולם ללמוד מתורת ישראל ומסורתו לגבי ההקשר החברתי של קיומו, קיים מסר הגלום בציווייה לגבי מחוייבויותיו של היחיד כלפי עמיתיו ולגבי אחריות החברה ככלל על מעשי פשע הנעשים בה גם אם לא נודע מי עושיהם. שני ציוויים כאלה הם "לא תעמוד על דם רעך" וטכס "עגלה ערופה", שמשניהם יכולים אנו ללמוד שיעור לגבי מחוייבותו המוסרית של כל אדם החי בחברה.
בפרשת "שופטים" מסופר על כך שגופת אדם הרוג נמצאה בשדה ולא ידוע מי רצח אותו. במקרה כזה שומה על מנהיגי העדה לקיים מייד טקס "עגלה ערופה", שבו הם מצהירים על לקיחת אחריות לדם השפוך. מהו טקס "עגלה ערופה"? כהני וזקני העיר הקרובה למקום הרצח מצווים לרדת לנחל הקרוב, לערוף עגלה, לרחוץ את ידיהם ולומר, בין היתר: " יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" ביחד עם בקשת כפרה כללית למען העם על הדם השפוך.
מנקודת מבט מוסרית עקרונית משמעות הדבר היא שהמנהיגות הדתית, המשפטית והפוליטית של החברה שבה בוצע הרצח לא רק לוקחת על עצמה את האחריות להצהיר על כך שאין היא אחראית למעשה הרצח אלא שאין היא רואה את התרחשות הרצח, על אף שלא ידוע מי ביצעו, כדבר שמנותק מההוויה החברתית ולפיכך היא רואה את עצמה כלוקחת חלק באחריות למעשה לפחות בכוח, אם לא בפועל. בהקשר זה מדובר בחברה מוסרית ברמה גבוהה, שמנקודת מבטה רצח איננו יכול להיות ענין של "מקרה" חסר סיבה חברתית או קשר חברתי כלשהו.
משלים את הדבר הציווי, לפי מסורת ישראל, של "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט טז). ציווי זה אוסר על אדם להתעלם מזולתו הנמצא בסכנת חיים ומחייב אותו לעשות ככל יכולתו כדי להצילו. וכך קובעים חז"ל: "רואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לִסְטִין (=שודדים) בָּאִין עליו" - חייב להצילו. בחברת ימינו, שבה סובלים רבים את רוע מעלליו של שלטון אלים, מוצא את עצמו היחיד במצב שבו הוא צופה מדי יום במצבים שבהם סובלים עמיתיו ואין בידו כדי להושיע.
במצב הקיים במדינה כמו ישראל, שבו הולכים ומצטברים על גבו של הציבור מעשי עוולה המקשים על חייו, מוצא את עצמו האדם הישר נושא יותר ויותר באחריות לשיתוף פעולה עם הרוע. לדבר זה יש השפעה מצטברת שלילית על מצבו הנפשי-רוחני של האזרח, הקולט כי ברמה מסויימת, אמירות כמו "אין מה לעשות" ו"זה מה שיש" מהוות הצהרה על הסכמה עם סדר הדברים הקיים – ולפיכך גם הצהרה על סוג מסוים של שותפות עימו. בדבר זה יש כדי להנמיך את קומתו המוסרית של כל אדם, כי הוא נמצא במעמד של מי שרואה את פעולת הרוע אך אינו עושה דבר ובכך לוקח על עצמו חלק מהאחריות למעשיו.
אין צורך להיות יהודי שומר מצוות כדי להבין כי לכל מה שיכול להתפרש כסיוע לאי מוסריות – ולו רק הסכמה בשתיקה – צריך להתייחס כאילו היה פצצת זמן המאיים להרוס את שלמותו הפנימית ושלוותו של האדם. לשיתוף פעולה עם רוע, אף שלא נעשה הדבר באמצעות פעולה ישירה, יש השפעה שלילית לא רק על מצבו הרוחני העכשווי של האדם אלא גם על עתידו, שכן בכך נחשף הוא למצב שבו, כאשר ישאלוהו בעתיד (והראשונים יהיו, מן הסתם, ילדיו) מה עשה בחייו בקשר לשלטון הרוע, לא תהיה בידו תשובה מניחה את הדעת, כי בהקשר כזה שקולה אי עשיה לשיתוף פעולה עם הרע.
לחיות כאזרח במדינת ישראל הוא פעולה שמהווה, לפחות בכוח, שותפות לפשעיה של המדינה. רבים הם המעשים הלא מוסריים שעושה השלטון במדינת ישראל, וחלק מהם – במיוחד במדיניות החוץ המתרפסת לפני אויבי העם - גובל ברצח אזרחי המדינה. במיוחד בימינו, שבהם מגיעה לשיא מדיניות הממשל הישראלי המעדיפה את ערכי העולם המוסלמי והנוצרי על פני ערכי היסוד של אזרחי ישראל, אין ספק שמשמעות הדבר היא שיתוף פעולה שלו עם אויבי ישראל נגדו. בשל כך, דווקא במצב שבו עושה הממשל בישראל בשם האזרח מעשי עוול כה רבים ומטיל בכך אחריות על כל אזרח שבשתיקתו תומך בו, חייב האזרח לבטא בדרך כלשהי אי הסכמה עם הפשע. בהקשר זה שומה על כל אדם ישר לעשות את המתחייב מהמוסר, שהוא מה שעשו אבותינו כאשר נעשה מעשה רע מבלי שנמצא מי שעשהו (כמו במקרה של "עגלה ערופה"): להצהיר על אי הסכמה עם המעשה.
לפיכך, במצב העכשווי, שבו שולחים ממשלת ישראל והשלטון הקיים בה את ידם הן בפגיעה ישירה בזכויות האדם של האזרחים והן בפגיעה בערכי מסורת ישראל על ידי מסירת שטחים השייכים לעם ישראל ומשאבים השייכים לו לידי האויב הלא-מוסרי, מוטלת על כל אזרח החובה המוסרית לנער את חוצנו מן הרעה; כדי שלא ניתן יהיה לפרש את אי העשיה של העומד מהצד כהסכמה או שותפות למעשה, שומה עליו להצהיר "ידי לא שפכה את הדם הזה".