מי סופר אותך?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1151
מי סופר אותך?
על המוניות ההמון
אם היה פרעה מלך מצרים דומה לעובדי אליל הדמוקרטיה של זמננו, הסוגדים למספרים הגדולים של בני האדם ומאמינים בכוחם, הוא היה שואל את משה רבנו, כשבא זה לפניו בתביעה לשלח את עבדיו: "כמה תומכים יש לך?" – ואם היה משה, כמו רבים מאנשי שלומנו, שבוי אף הוא בקונספציה המודרנית הנפוצה ושמה "מסה קריטית" הוא היה נאלץ להודות בכך שאין לו מספיק תומכים אפילו כדי להיות ח"כ בכנסת מצרים, וכל מה שיש בידו זה "רק" דבר ד' או, אם תרצו, צדק (שבזמננו, שבהם אומרים לאדם היחיד בפניו "מי בכלל סופר אותך?" שניהם נתפסים על ידי רבים גם במקרה הטוב כחסרי כוח מעשי).
במובנים רבים מכוונת תרבות זמננו נגד רעיון היחיד ורואה אותו ואת הערכים שחשובים לו כמנוגדים לאלה של הכלל. בשל הבחירה הדמוקרטית, המבוססת על העקרון שלמספרם של בני האדם ניתנת ההכרעה בסוגיות חברתיות רבות, הפכו היחיד וערכיו לבלתי נחשבים כמעט בתרבותנו ואין היחיד מצליח להשיג התייחסות כלפיו אלא אם כן הוא נחשב למייצג קבוצה אנושית, אלא שעולם הקבוצות הזה אינו אלא עולם שקר, שבו לא מבוטאים האמת והצדק.
הדמוקרטיה, מימד הקבוצות האנושי, מהווה בפועל את אחד הכזבים הגדולים ביותר של זמננו, בשל היחס בין מה שהיא מבטיחה למה שהיא מקיימת בפועל; לגבי רבים מהווה הדמוקרטיה הצהרה של מוסריות, חופש, נאורות, שויון וערכים כלל-אנושיים מתקדמים. אך בפועל מהווה השיטה הדמוקרטית הטעייה כי ערכים אלה אינם קיימים בה באמת. בעולם של ימינו קיימים חוסר מוסריות, דיכוי זכויות, חשכה תרבותית ואי צדק. מה שמאפשר את כל ההטעיה הזו הוא התבססותה של הדמוקרטיה על הרעיון שככל שמספר בני האדם בקבוצה גדול יותר, צודקת קבוצה זו יותר מקבוצה קטנה יותר.
במלים אחרות: אחרי דורות של התפתחות תרבותית כבש את העולם הרעיון שהכמות – הניגוד לאיכות – היא הצודקת. מבלי לחשוב פעמיים על הפיגור החשיבתי הקיים ברעיון זה, משתתפים בני זמננו בטכס האלילי של הבחירות שבו מנצחות קבוצות בני אדם זו את זו בגלל גודלן, בדיוק כפי שבמלחמת ביניים נחשב בעל השרירים החזקים יותר כצודק יותר מהחלש ממנו – כאילו כל מה שנותר לעולם האנושי להיבנות ממנו בנושא הצדק הוא תשובה על השאלה "מי יהיה בעל המספר הגדול ביותר?" ולא "מי הצודק?"
גישה מעוותת זו מבטאת את העובדה שאת אליל הדמוקרטיה עובדים רבים מבלי לדעת אפילו מה כוונת מושג הדמוקרטיה, כי בכל מקום שמצהירים על אמונה בו מעניקים לו פרשנות שונה. יישומיה של הדמוקרטיה כה שונים זה מזה עד שלעתים קרובות יישומן בפועל על ידי בני האדם במקומות שונים סותר זה את זה. יש מקומות שבהן מבינים את הדמוקרטיה כחופש, כמו למשל במדינות העולם החופשי שקרויות לעתים קרובות בשל כך העולם הדמוקרטי, אך יש בעולם העריץ, הקרוי לעתים קרובות "העולם השלישי" דיקטטורות רבות שמתהדרות בתואר "דמוקרטיה" ובהן יש רק לקבוצה קטנה של בני אדם המתיימרים לייצג את ה"רוב הדמוקרטי" ולהחיל בשמו שליטה על כל שאר בני חברתם.
אך כך או כך, נפוצה בחברה האמונה שאיכשהו מבוטא הצדק הדמוקרטי על ידי מספרים גדולים של בני אדם. בישראל הדמוקרטית, למשל, נקבעים (לכאורה) באופן מוצהר מהלכי הממשל וסדריו לפי החלטות הרוב, אך גם כשברור כי לא הרוב הוא אשר שולט במדינה אלא מיעוט המשפיע על כוחות הממשל הריכוזי שבאמצעות שליטתו במרכזי הכוח התרבותיים כמו חינוך, תקשורת, וכלכלה שולט, למעשה, במדינה כולה, מאמינים רוב האזרחים כי קיימת בה דמוקרטיה.
בישראל עובדים ההמונים את ההפגנות הגדולות, מרובות המשתתפים, ולפיכך בוחשת התקשורת הפוליטית בקלחת תדיר כשהיא מטעה את הציבור לגבי מספר המשתתפים בהפגנות, ומעלה או מורידה מספר זה בהתאם לתכניות הרצויות לה. בסחף ההתלהבות האחרונה של המחאה ה"חברתית" בישראל נטעו ישראלים רבים לחשוב ש"הנה באה הישועה" ורבים נעו אל מרכזי ההתקהלויות כדי "להיות חלק" מההתרחשות.
מקורו של קול הקדומים הקורא להמונים לצאת בנהיה פראית ורגשנית למקומות ההתכנסות אינו ברור לרוב האזרחים. לרוב אין הם קושרים את תנועתם להשפעת מצעדי הראווה שאורגנו במחצית הראשונה של המאה ה20 על ידי הדיקטטורות הגדולות, אשר דיברו אל ליבו של האדם הפשוט באמצעות תצוגה של המוני אדם לבושי מדים וחמושים, הצועדים בסך, וסוחף עימו גם את ההמון הנקהל לצפות בו. אך למעשה מציית ההמון לצו הדמוקרטי במובנו השלילי – זה אשר מעלה על נס את כוח הקבוצה אשר "איננה סופרת" את היחיד.
בתוקף סחף ההתלהבות של הערצת ההמון הנתונה למספרים הגדולים של בני אדם, לא קיים למעשה ביטוי כלשהו לקיומו של היחיד בו. כפי שנעשה במשטרי העריצות שבהם דורסים את היחיד וזכויותיו, מהווה התכנסות ההמונים אירוע שמדגים ציות מקיף אשר איננו מתיר לשום אדם יחיד להיות יוצא מן הכלל והערצת ההמונים נתונה למנהיגים ללא סייג. באותה רוח מהווה משמעותה המעשית של הסגידה שקיימת בימינו למספרים הגדולים של בני האדם מעבר ישיר מגישה חומרנית-פיזית התופסת את החומר כעולה בכוחו על הרוח לעבודת אלילים מודרנית שמבטאת נסיגה רוחנית.
כך יוצא שקבוצות ההמון ה"דמוקרטיות" שבהן אין היחיד מצליח לשמור על זכויותיו, להגן על ערכיו ולבטא את עצמו, מבטאות בימינו את מה שמזה דורות רבים שימש כמושא ההערצה של כל פראי האדם שהאמינו בכוח הזרוע, באלימות ובהיות הכוח הפיזי גורם העולה על כל כוח אחר במציאות: את עליונות הכלל והכוח על היחיד והצדק.
ורק אנו, בניו היחידים של עם ישראל, קיבלנו יחס אישי ויחידאי מבורא עולם, הכולל הגנה ייחודית שבתוקפה יכול כל אחד מאיתנו לשמור על ערכיו הפרטיים ובכלל זה על משפחתו, קהילתו ועמו מבלי שיפגע הדבר בו או בחבריו כיחידים. כי בישראל חיים היחיד והכלל יחדיו. לקראת יום הדין המתרגש עלינו מדי שנה מזכיר לנו שוב ושוב הפיוט הנודע "ונתנה תוקף" כי מבחינתו של האל ביהדות, הבוחן את עמו "כבקרת רועה עדרו" אין האחריות האישית של היחיד מתבטלת וכי כל אדם יחיד מישראל נשפט על מעשיו שלו, על יסוד ההנחה שהוא אחראי למעשיו בתוקף בחירותיו שלו. לפיכך, לקראת הימים הנוראים, אוחזת בבני עם ישראל חרדה גדולה מאימת דינו של אלוהי ישראל, אשר "...כותֵב וְחותֵם וְסופֵר וּמונֶה" נפש כל חי – ולא רק בישראל אלא בעולם כולו.