מה ניתן ללמוד מפרשת נח?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1461
מה ניתן ללמוד מפרשת נוח?
על חשיבות מעמדו של הקנין הפרטי
את הקשר ההגיוני בין שתי הפרשות הראשונות של תורת ישראל ניתן להבין על יסוד זכות הקנין: בפרשה הראשונה מבסס סיפור בריאת העולם את היותו של העולם קנינו של הבורא – ובכך מציג את הקשר בין הבעלות ליצירה – ובפרשה השניה מעניש האל את בני האדם על פגיעתם האחד בזכות הקנין של רעהו. המשותף לשתי הפרשות הוא הצגתם את הקנין ככזה שנמצא ביסוד העולם, ולפיכך כראוי ליחס של כבוד וזהירות.
בפרשת נח, השניה בספר התנ"ך, אנו מקבלים הסבר על יסודות הקיום של העולם ועל מה שמחזיק אותו: הצדק. כמו"כ אנו לומדים את מה שעושה את ההבדל בין צדק לאי צדק: הגזל. אבותינו מלמדים אותנו שהחמס, שבגללו מביא האל מבול על הארץ, הוא גזל, שבאמצעותו נפגעת זכות הקנין - ושהקב"ה רואה את עובדת קיומו של הגזל כמה שחשוב דיו כדי לקבוע בגינו את גורלו של העולם כולו לשבט או לחסד.
הערכה מציאותית נכונה של עקרון הקנין הפרטי, המשותף לפרשיות אלה, בין אם מדובר באל ובין אם באדם, הוא היותו של הקנין תוצאה של פעולת יצירה ובכך היות הקנין, ביסודו, ביטוי רוחני של ערכי חיוביים. למעשה, זכות הקנין בכלל והקנין הפרטי בפרט היא המאחדת בין האל שבבריאתו את העולם קנה את כינויו כ"קונה שמים וארץ" לבין זכות הקנין הפרט של האדם, המגשים בו את מוסריותו.
בתרבות זמננו נעשה הרבה נגד הקנין הפרטי ובין היתר נעשה, בהתאמה לכך, גם הרבה כדי למעט את חשיבותה של זכות הקנין הפרטי, תוך הוקעה מחד של בעליו של קנין כזה, המנסה לשמרו ברשותו, ומתן כבוד דווקא לאלה הפוגעים בזכותו זו, אם הם עושים זאת בתירוץ המוצהר לסייע בכך לחברה. זהו הרקע והסיבה המסבירים מדוע אין רבים המבינים את מידת חשיבותו של הקנין הפרטי לקיום האדם או, ביתר דיוק, את היות הקנין האנושי ביטוי כה מזוקק של ערכי המוסר שלו עד שבפרשה שלאחר פרשת נח - "לך לך" - מבטא קנינו הפרטי הגדול של אברהם אבינו את מידת צדיקותו.
בהווה, לעומת זאת, נמצא מעמדו של הקנין הפרטי בשפל, ביחד עם העושר, הנתפס כבלתי מוסרי בעליל. בחברתנו מוטלת על העשירים חובת ההוכחה של התועלת שהם מביאים לחברה – וקל וחומר שכמעט ואין הרואים בעושר ביטוי של מוסריות, שלא לדבר על כך שקנינו של היחיד בימינו נתפס על ידי רבים ככזה שניתן לחמסו. בפרשת נח מהווה פגיעת החמס בקנינו הפרטי של האדם ענין כה חשוב מנקודת מבטו של בורא העולם, עד שהוא מוכן להשמיד בגללו את בריאתו – ולא יימצאו רבים בימינו שיראו בדבר זה הצהרה שנושא הקנין הוא ענין כה יסודי לקיום שעל פיו יעמוד העולם או יפול.
מנקודת המבט המבוטאת במסורת ישראל לגבי ערכי היסוד של המציאות, שהם אבני הבנין של העולם, מציגה התורה בפרשת נח – ולא רק – את הקנין הפרטי לא רק כאבן-בוחן (תרתי משמע) של המוסר האנושי, המבטא את מצב הצדק בעולם, אלא גם כמה שמבטא את רוח האדם. מבחינה עובדתית, היות הקנין האנושי ביטוי של רוח האדם החיובית בתוקף היצרנות המביאה קנין זה לידי קיום הופך את ניגודו של הקנין – את הגזל – לביטוי של רוע כלל-עולמי. מבחינה זו, הפגיעה של החמס במעמדו של הקנין היא בו בזמן פגיעה ברוח האדם, ביכולת היצירה שלו, בעולם ובצדק, שיש להתייחס אליו כאילו היה מגיפה קטלנית המכוונת נגד העולם כולו - ולהשמידו.
כיבודה של זכות הקנין משמעה גם כיבוד זכויותיו של היחיד, כי הקנין האנושי הוא קנין פרטי, מה שמלמד אותנו גם שעלינו להימנע מפגיעה ביחידאיותו של האדם. כך, בעקיפין, אחד הדברים הנוספים שיכולים אנו ללמוד מפרשת נח הוא את המידה הרבה שבה תלוי קיומו של העולם ברוח האדם, כפי שהיא מתבטאת בקנינו, ובאמצעות זיהוי זה גם את היותו של הקנין האנושי ביטוי של רוחו היוצרת של האדם היחיד, שיש לכבדו על יצירתו היחידאית.
את חשיבות ההימנעות מפגיעה ביחידאיותו של האדם ניתן ללמוד גם ממשפט ידוע במסורת ישראל, שהוא "...כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם" (מגילה טו, א). אמירה זו איננה בגדר המלצה לגבי דרך נאה של כיבוד בני אדם זה את זה או המלצה נימוסית אלא יותר מכך: הכרזה על היותה של אמירת דבר בשם אומרו בעלת חשיבות של תכלית בעלת אופי מטפיסי, כלומר כמה שבו תלויה גאולת העולם.
מכאן מתבקשת שאלה: "איזה קשר קיים בין הקפדתו של אדם על הזכרת שמו של מי שמפיו הוא מצטט לבין גאולת העולם?"
התשובה על כך זהה לתשובה לשאלה "מדוע יביא האל מבול על העולם בשל החמס? בשני המקרים מדובר בשמירה על מעמדה של זכות הקנין במציאות בשל חשיבותו של הקנין לקיום העולם. בשני המקרים קשור נושא הקנין לקיומו של העולם, מהווה לו תנאי ובשניהם משלימות זו את זו צורות של שמירה על זכות הקנין כמה שמהווה את יסודות העולם. באמירה התלמודית מפליג החכם היהודי אפילו עד כדי כך שהוא תולה בשמירה על זכות הקנין את הגאולה.
מכך ניתן להבין את ההכרה היהודית בכך שהקנין איננו חומרי בלבד אלא גם רוחני, ובכל מקרה שומה על האומר דבר בשם אומרו לעשות זאת כי בכך הוא מכבד את יסודות הקיום ומקדם את הגאולה. כך, בניגוד לגזל המאיים על העולם, הפוגע באמת שלפיה שייך הקנין ליוצרו, מבטא כיבודה של זכות הקנין את היושר העילאי הקיים בעולם מוסרי של בני אדם, שבו נשמרת זכות הקנין. בעולם כזה, שבו נמצא קנינם של בני אדם מוגן מן החמס, מאשרת השמירה על הקנין דרגת מוסריות נאצלת, המבוססת על ההכרה בכך שקנינו הפרטי של אדם מבטא את מוסריותו.
במיוחד בימינו, שבהם נמצאים אנו בעין הסעירה של ויכוח בנושא מעמד זכויות הקנין הרוחני, החל משאלת בעלותו של הקב"ה על העולם, המשך בנושא בעלותו של עם ישראל על ארץ ישראל וכלה בסוגיית הערעור על זכות הקנין הפרטי בחיים החברתיים/כלכליים, שומה עלינו לקחת בחשבון את השיעור הקיים בנושא מעמד הקנין בפרשת נח, ובמיוחד עד כמה חיוני הכבוד לקנין כיסוד לקיומנו בעולם.