והיית אך שמח
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1637
והיית אך שמח
על מעמד השמחה ביהדות
מנקודת מבט של הפילוסופיה המציאותית ניתן לראות את כל התרבות האנושית כעימות בין תרבויות שתופסות את הקיום כדבר טוב, המעיד על תפיסת "יקום נדיב" שבו חי האדם מתוך מודעות לטובו של העולם ושמח עליה, לבין תרבויות שרואות את העולם והחיים בו ברוח תפיסת ה"יקום העויין", כדבר רע. מבחינה זו מהווה המסורת היהודית תרבות שמעמידה את השמחה במקום מרכזי בהוויית האדם, בניגוד למגמות תרבותיות שתופסות את הקיום כשלילי במהותו.
בעולם בשנת 1824, שלוש שנים לפני מותו, השלים לודוויג ואן בטהובן את כתיבת הסימפוניה התשיעית שלו. סימפוניה זו, שהפכה לאחד מנכסי צאן הברזל של המוסיקה העולמית, אשר חוברה כשהיה מחברה מוכה הגורל כבר חרש לגמרי, היוותה צעד מהפכני בהסטוריה של המוסיקה בשל החלטתו של בטהובן לכלול בצורת הסימפוניה שעד תקופתו היתה יצירה כלית טהורה, קטע של שירה.
הקטע שנבחר על ידי המלחין היה "שיר התהילה לשמחה" מאת המשורר פרידריך שילר. הייתה זו הפעם הראשונה שמלחין הציב את קול האדם ברמת כלי התזמורת בסימפוניה ויצר בכך יצירה רחבת יריעה ומפוארת, שפתחה את הדרך והרחיבה את הנתיב לפני הסימפוניה הרומנטית. לעתים קרובות מעלים, בהקשר זה, על נס את גבורתו האישית של בטהובן אשר, באמצעותו שירתו של שילר, התמקד בנושא השמחה על אף המגבלה שהטיל עליו מום השמיעה הקשה שלו, אשר מנע ממנו להאזין לביצוע יצירתו. במובן זה הדגים בטהובן באמצעות הסימפוניה שלו את נצחון השמחה על אכזריות הגורל.
לא לעתים קרובות מודעים בתרבותנו לכך שמיקוד נדיר זה בנושא השמחה, אשר רק לעתים רחוקות נתקל בו האדם התרבותי, מהווה את אחד מהמנות הקבועות בתזונתו הרוחנית של בן העם היהודי; לשמחה שמור מקום מיוחד ביהדות ובהקשרים שונים מגיע הדבר עד כדי מצווה של ממש. לדבר זה אין אח, רע או מקבילה בשום מסורת דתית אחרת. המעמד המיוחד של השמחה ביהדות מתבטא קודם כל בריבוי הגדול של הזכרת קיומו בתורה, שהיא יסוד כתבי הקודש של עם ישראל ואח"כ גם בתנ"ך ובכתבים אחרים הנוגעים למסורת ובכלל זה תמליל התפילה. מקומה של השמחה בתורה עושה אותה לחלק מובנה בשפתו של היהודי המאמין וככזה גם לחלק מרכזי בתפיסת עולמו.
עובדה זו בולטת במיוחד בשל הניגוד שהדתות שנבעו ממנה, כמו הנצרות והאיסלם, מתאפיינות בו. העולם המתואר על ידי דתות אלה, הממוקדות בסבל ובכאב, מוצג על ידן כמקום שאין לאדם על מה לשמוח בו. יתרה מזו, לעתים קרובות מוצג העולם הזה כמקום רע, שרבות בו צרותיו של האדם על הנאותיו – מה שמשתלב עם ראייתו כ"עולם החומר" המנוגד ל"מלכות השמיים" כפי שמתואר הדבר במיתוס הנוצרי. על כך יש להוסיף כי המעמד שיש לשמחה בעולם היהודי איננו רק כזה של תיאור עובדה קיימת בעולם אלא כזה של הנחייה ואף מצווה המוטלת על המאמין היהודי. דבר זה מעלה, כמובן, שאלות לגבי הצדקת הדבר – והמסורת היהודית מספקת לו תשובות בשפע.
למשל, בפרשת "ראה" (דברים יא-טז) מוזכר עם ישראל שוב ושוב כי עליו לשמוח בחייו. לאחר האמירות "ושמחתם בכל משלח ידכם", "ושמחתם לפני ד' אלוהיכם", "ושמחת לפני ד' אלוהיך בכל משלח ידך" "ושמחת אתה וביתך" "ושמחת לפני ד' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך..." מופיעה התייחסות לחג הסוכות שבתחילתה נאמר "ושמחת בחגך..." ובסופה מדגיש הכתוב "והיית אך שמח" (טז טו).
היקף הזכרת השמחה בכתבי הקודש של היהדות הוא גדול ביותר ומשתרע על טווח גדול המתחיל בתיאורי התורה את עלילות העם היהודי ומגיע עד הזכרתו הרבה של הנושא בספר התפילה היהודי. דוגמה אחת מני רבות היא תיאור העולם כרווי בשמחה בטבעו בכתבים כמו ספר תהילים שבו נכתב: ישמח ד' במעשיו" ו"ישמחו השמיים ותגל הארץ".
דוגמה אחרת לחשיבות השמחה במסורת היהודית היא הזכרת העובדה ששומה על היהודי להכיר בטובו של העולם שקיבל מהקב"ה עד כדי שאם לא ישמח ייחשב הדבר לו לחטא. דוגמה לכך קיימת באמירה המזהירה את האדם היהודי מעונש שעלול לבוא עליו: "ובאו עליך כל הקללות האלה... תחת אשר לא עבדת את ד' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב (דברים כ"ח מו-מז. מכך ניתן להבין כי אדם שאינו ממלא את דבר אלוהים מתוך שמחה צפוי להיות מקולל. באמירה זו יש גם משום הכרזה עקיפה על מספר דברים וביניהם: .1. היותן של מצוות האל כאלה שניתן לשלבם בשמחה. 2. שמחתו של המאמין חשובה לאלוהים.
בהקשר שבו מזכירים חכמי הקבלה כי "העצבות והיגון הם חלק של סטרא אחרא" מהווה תגובתו השמחה של היהודי על מעשי האל זיהוי של היות המעשים טובים. בשל כך, אחרי אירועים שבהם נעשה לעם ישראל טוב על ידי האל, כמו אחרי נס בקיעת ים סוף, מוצגת תגובת העם לדבר במלים "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה וגו'". מכך ניתן להסיק כי ההודאה לאל עולה בקנה אחד עם שמחתו של האדם.
הפילוסופיה מלמדת אותנו כי רגשות הם תגובה לידע. ככאלה הם חלק ממערכת הידיעה האנושית את העולם. מבחינה זו יש משמעות מיוחדת לציווי על השמחה וגם להתייחסות אל מחוייבותו של היהודי לשמחה; מחוייבות זו, המציגה את השמחה בהקשר שכלתני, מציגה את האדם המוסרי כמי שמשלם בשמחתו על הטובה שנעשתה לו – וכמי שמצהיר באמצעות שמחתו כי הוא מזהה את טובו של העולם הן כביטוי של טוב האל והן כמתנה אישית שהוא מקבל מן האל. ההיפך מכך – תגובות של צער ויגון, כמו אלה שקיימים בדתות אחרות – יבטאו את העולם כמקום רע, ולפיכך יש בדבר זה משום אמירה שלילית על מעשי האל.
מבחינה זו תיאור העולם כשלילי מהווה, למעשה, הצהרה על היות האל בוראו של עולם אכזר. כאמור לעיל, הנצרות והאיסלם מציגות בכתבי הקודש שלהן את העולם כמקום שרבים בו הסבל והיסורים האנושיים וככזה שאל לו לאדם לראות אותו כמתאים לחיות בו, אלא רק לעשות כמיטב יכולתו לתקן בו את חטאיו עד שהוא יוצא ממנו. בפועל, בזמן שדתות אלה מכוונות את המאמין בהן לצאת מן העולם, מבטיחה לו המסורת היהודית, באמצעות דברו המפורש של האל, ברכה בחייו בעולם הזה, ובכלל זה עושר ואורך ימים..
בדרכים רבות, ישירות או עקיפות, מקבל היהודי מתורתו ביסוס לכך שחייו בעולם הזה אמורים להיות טובים ושהשכר והעונש המזומנים לצדיקים אינם בגדר ענין רוחני השייך רק לקיום נשמתו הנצחית אלא לאיכות חייו המעשיים-חומריים עלי אדמות.
דוגמאות מובהקות לכך קיימות, למשל, בנימוקה של מצוות "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" או בהבטחת הברכה שבה יזכה עם ישראל כשיגיע אל הארץ המובטחת: "ארץ טובה... אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ...ואכלת ושבעת" (דברים ח) או "ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה". כל אלה מסתכמים בתפיסה הרואה בחיוב את חיי האדם עלי אדמות, ואת תנאיה הטבעיים הטובים של ארצו ואת שפע הרכוש שבידו כהיבטים משלימים של ברכת האל, הניתנת למי שחי באופן מוסרי.
בהבטחות אלה של חיים טובים, של שפע ושל הנאות הראוים כולם לשמחה אין המסורת היהודית דוחה את חיי הרוח ואת האמונה בנצחיות הנפש, אלא מבטאת את ההשקפה שאין ניגוד או סתירה בין תחומים אלה, כפי שהם מוצגים על ידי הנצרות.
לפי היהדות העולם הוא מקום שמח. גם מי שאיננו מכיר בכך בחייו כבעובדה אובייקטיבית פוגש בכך שהדבר נכון לפחות מבחינה פוטנציאלית, שכן הוא מקווה לטוב גם אם הוא מאמין שאירועי העולם עצובים או כואבים. אך אין הוא רואה אותם כעיקריים ומכריעים, כפי שהאדם המאושר אינו מניח לקשייו לשבש את תפיסת העולם החיובית שלו.
מציאותית ומעשית, רבים הם הדברים הקיימים בחיי האדם בעולם שיש בהם כדי לשמח את האדם בעצם קיומם. דבר זה נוגע לכל מה שכלול בעצם החיים, החל מהעובדה שעצם מילוי הצרכים היסודיים של הקיום הטבעי כולל סוגים רבים ומגוונים של הנאות וכלה בשאיפתו הטבעית של כל אדם להיות מאושר.
אין טעם להמשיך בסקירה זו כי אין צורך בחיפוש קשה במיוחד כדי למצוא את עושר האפשרויות הרבות הפתוחות לפני כל אדם בעולם כדי ליהנות מהחיים בו. די בהכרה בכך כדי להבחין בהזדמנויות הרבות שעליהן יכול האדם לשמוח, שחלק גדול מהן ניתן לו על ידי עצם החיים בעולם וחלק אחר יכול הוא ליצור באופן עצמאי לעצמו על ידי בחירה, כמו בהקמת משפחה ובעבודה מהנה. בהקשר דתי חשוב לציין כי היהדות רואה את הרעיון שהעולם טוב כהנחת יסוד התואמת הן את חיי האדם והן את הטובה שבה מברך אותו האל.
בהקשר זה ניתן לראות חיזוק של היות שמחת האדם פועל יוצא של יכולת זיהוי המציאות של האדם ולפיכך קשר בין האפיסטמולוגי והאתי, כלומר בין יכולת הידיעה האנושית לבין הערכתו המוסרית. בהתאמה לכך שביהדות מהווה השמחה ביטוי של הכרת הטוב ולכן מעשה חיובי, מהווה אי השמחה חטא כי יש בכך עדות לאי הכרת הטוב (*).
אך על אף עושר גדול זה של אפשרויות השמחה הפתוח לפני האדם בעולם קיימים בתרבות - כפי שראינו בנצרות ובאיסלם - כוחות אשר לא רק שאינם רואים את העולם כמקום של שמחה אלא גם פועלים באופן מתמיד כדי לשכנע את בני האדם בהיותו של העולם מקום רע, שבו שולטים הסבל, הקושי והכאב. מבחינה זו מעניין לשים לב לעובדה שהנצרות והסוציאליזם, הכרוכים זה בזה מבחינה ערכית, ממקדים שניהם את האדם בסבל הפיזי, החומרי והכלכלי שנפוץ בעולם, ובכך מקדמים את הנטיה החומרנית של חלק גדול באנושות לראות את חוויית החיים כמהות חומרנית בטבעה.
ומנקודת המבט של התפיסה הדתית יש בהצגת העולם כמקום רע - בניגוד ליהדות - משום הצהרה על היות כל מעשה הבריאה, אשר הביא את האדם למקום של סבל, רע אף הוא.
(*) הכרת הטוב היא הכרת תודה ברמה המטפיסית, ובה מתמזגות התודה וההודאה לכלל אחדות שלמה של שני היבטים: הראשון שבהם הוא הכרה במובן של הודאה בקיום והשניה הוא הכרה במובן של הודאה במתנה שקיבלתי מאלוהים. זהו, בפועל, גם היסוד ההגיוני לתביעה מן היהודי שיהיה שמח; כי כפי שכל רגש הוא תגובה על הכרה בעובדות המציאות, רגש השמחה הוא הכרה גם בכך שהעולם, כמו בוראו, הוא טוב וגם בכך שהיהודי מודה על הטובה שקיבל מידיו של בורא עולם, אשר העניק לו את כל הדברים הטובים שיש בעולם – ובכלל זה את חייו.