שורשי הסיבתיות המציאותית בלשון העברית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1188
שורשי הסיבתיות המציאותית בלשון העברית
מנקודת המבט של האמונה היהודית, יש בחוסר האמונה באל בעיה מוסרית שמקבילה מבחינה עקרונית לבעיה שמזהה המציאותיות בשימושו של אדם במה שנוצר על ידי יוצר כלשהו מבלי לתת את הדעת על יוצר זה ומבלי לבצע את הנדרש מבחינה מוסרית מכל מי שנהנה מיצירתו של יוצר: להכיר בו ולהכיר לו תודה על פעולתו למענו.
ברוח זו ניתן לומר כי מעבר לנקודה מסויימת, אי ההכרה באל היא הפעולה הלא מוסרית של "שימוש בתוצאה של התכחשות והתעלמות מן הסיבה" שעליה דיברה אין ראנד. למעשה, כדאי שגם אדם לא דתי יכיר במה שקיים ברשותו באופן שאינו תלוי בבחירתו. במונחים של המסורת הדתית, שלפיה בורא עולם הוא גם מי שאחראי על כל הבחירה שיש בעולם וקודם לכל בבחירה לברוא אותו, הוא זה שיש להודות בו ולהודות לו על בריאת העולם – ובמונחים מטפיסיים מהווה קיומו ביטוי של גישה שמצהירה על כך שהבחירה חובקת עולם.
הטיעון הדתי שמצדיק את קיומו של האל על יסוד הרעיון שהעולם שנוצר היה צריך להיווצר על ידי מישהו איננו משכנע מבחינה הגיונית על יסוד הרעיון שלפי הרעיון הזה גם את אלוהים היה צריך ליצור. למעשה, שיפור הדבר מבחינה לשונית והגיונית הוא בדיוק הרעיון של הסכמה או אי הסכמה עם כך שאם יש מהות שיצרה את העולם ואת כלל הכלול בו, זהו בדיוק מה שהאדם הדתי קורא אלוהים ומכך ניתן להבין את ההבדל העקרוני שבים קיום למציאות.
הבדל בין זה אינו רואה זהות ערכים בין קיום לעולם אלא בין קיום למציאות, והוא המפתח להבנת נושא זה: האלוהים הוא מה שקיים באופן יסודי במציאות ולפיכך הוא מייצג את מה שהמציאותיות קוראת "הקיום קיים" מבחינה פילוסופית וגם את כלל הקיום מבחינה מעשית. העולם, להבדיל, הוא מעשהו של הבורא. בהקשר זה, דווקא השפה העברית היא שמעניקה ללנו באמצעות שרשיה, את הפתרון להגיון קיומו של הבורא, שכן העובדה שמה שקיים בעולם קרוי בעברית "הריאה" אומרת שמבחינת עקרון השרשים חייב להיות לה בורא – שהוא, יהיה אשר יהיה - הוא האלוהים.
אם מכירים בהגיון זה של יחס בין בורא לבריאה ולפיכך בין אלוהים לעולם, מהווה המחשבה שהעולם או הבריאה קימים כשלעצמם טעות הגיונית. בהקשר זה מבוססת טעות זו על המחשבה שיש נתק בין הנברא לבוראו, מה שמבחינה לשונית ולוגית פשוט לא ייתכן. אך גם אי הסכמה לעקרון העברי הזה יכול להוביל אותנו למחשבה שהמושג "אלוהים" או "הבורא" מתיחס לכל ההיבט היוצר שיש במציאות, כלומר לאחדות הקיימת בין כל הופעות הגורמים היוצרים במציאות בכלל ובעולם בפרט.
במונחים מציאותיים ניתן לראות את הדבר בכלל הופעותיה של היצרנות. זו קיימת בהתאם לידיעתו של האדם על העולם. במונחים של הידע שהיה לאין ראנד, מדובר בבני האדם היצרניים. במונחים של האדם הדתי מדובר קודם כל באלוהים אך גם בבני האדם היוצרים, ששמם קרוי על יצירתם. חקירה מתקדמת יותר, המעמיקה לתוך כוחות היצירה באשר הם, מבססת (ללא סתירה) את הקשר בין הכוח האלוהי לכוח האנושי ומשתלבת עם הרעיון היהודי שהא העניק לאדם את צלמו. זה אינו חייב להצטמצט – כפי שיש המאמינים בכך – בדמות הגוף, אלא חורג לרמת היצירתיות היסודית, המבוטאת ביכולת הבחירה שאותה קיבל האדם מן הבוחר הקיומי, שהוא האלוהים.
דבר זה מבסס, כמובן, באמצעות יכולת הבחירה של האל את מוסריותו היסודית, את אחריותו המוסרית למעשיו – ואת האחריות שיש לאדם לגלות את מקור בחירתו שלו. גילוי זה, שנעשה כבר חפני אלפי שנים, נמסר לאדם בפסוקים הראשונים של התורה, שבה היא מתארת את בחירתו של האל בבריאה ובעשיית טוב שהם, למעשה, היינו הך.
בהקשר זה, אי המוסריות של הנאה ממה שנוצר בלי להכיר ביוצרו – וקל וחומר להתכחש לקיומו – היא תוצר של מחסום שביסודו לשון חסרת מבנה מחייב להכרה כזו. דומה הדבר שלצורך הכרה ברעיון כמו "תודעה מודעת" יש לנו שפה שבה לשתי מלים אלה אין קשר מחייב מבחינה לשונית – ואם היה כך היה נופל כל המבנה האקסיומטי של המציאותית. במובן זה מבססת אין ראנד את המטפיסיקה שלה על איחוד של חוק הזהות, המסתמך על המשוואה הגורסת שדברים עם עצמם ועל היותם של מושגי יסוד מסויימים (לא כולם) פועל יוצא של ההגיון הקיים במערכת השורשים העברית.
מבחינה זו ניתן להבין שמשמעות עובדת היות התבססותה של המטפיסיקה המציאותית קיימת בכל הלשון העברית ורק בחלק קטן ביחס של הלשון האגלית, היא שהלשון העברית מחוייבת כולה להגיון היסוד שבו הנברא=בורא, הקיום קיים וכיו"ב, כלומר שכל הלשון הערבית מהווה, באמצעות שיטת השורשים שלה, הצהרה על כך שהדברים במציאות הם עצמם.
לפחות במובן זה מקדימה הלשון העברית את הפילוסופיה של אין ראנד וניתן לראותה, בהקשר זה, כהנחת תשתית עתיקה למה שאמור להתפתח לכדי תשתית פילוסופית, כמו זו המופיעה בעבודתה של אין ראנד.