עוון אבות על בנים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1093

עוון אבות על בנים

פעולה צודקת היא כזו שמתאימה לעובדות המציאות. מכך נגזר שעל שיפוטו של אדם להיעשות תוך התחשבות בעובדת היותו יחיד הנושא באחריות מוסרית מתוקף בחירתו היחידאית. בימים אלה, שבהם נישא בפי רבים הביטוי "צדק חברתי", המאיים על הצדק האמיתי, חשוב שיזכור כל אדם (ויהודי בפרט) שדרשו כבר חז"ל "יחיד נברא האדם ...כדי שיאמר כל אדם בשבילו נברא העולם". יסוד מוסר הוא שנקבע כדי שנזכור כי הצדק הוא יחידאי (אינדבידואלי) וכי חשוב הן להשית את האחריות המוסרית המלאה על היחיד שבחר לפעול כשם שפעל והן, מאידך, שלא לשפוט בני אדם יחידים בצורה קולקטיבית (קבוצתית), שכן (כפי שאמרה הפילוסופית אין ראנד) "אין במציאות דבר כמו מחשבה קבוצתית" וקל וחומר שלא בחירה כזו. מכך יוצא שבפועל זהו ההיפך מהצדק ובאולם בית המשפט זהו עיוות הדין.

הקבוצתיות (הקולקטיביזם) מוטעית במשפט הן במקרה שבו קבוצה שופטת והן במקרה שבו קבוצה נשפטת. כנראה שהעובדה שהשיפוט בחברה הישראלית מופקד בידי המדינה מסייעת להשכיח מרבים מאיתנו את היותו של כל אדם שופט מטבעו, וככזה מוטלת עליו חובת השיפוט הצודק ("בצדק תשפוט עמיתך"). לצורך ביצוע צדק, התנאי הראשון שעל השופט למלא הוא להפעיל כלפי מי שהוא שופט יחס יחידאי, ולא להיכשל במלכודת הקולקטיביזם, שתגרום לו לשפוט יחיד לאור השתייכותו הקבוצתית גרידא.

סוג כזה של שיפוט קולקטיביסטי מוטעה נעשה דרך קבע על ידי אויבינו, אשר רוצחים בנו אך ורק על יסוד השתייכותנו הדתית, גם אם לא בחרנו בה. שיפוט קבוצתי כזה הוא המאחד בין הנוצרי, הנאצי והמוסלמי שונאי היהודים, שכולם מאשימים את ה"כלל" היהודי מבלי לראות את מעשיו של היחיד. וכדאי לשים לב לעובדה שאם וכאשר מתקיפים אנו את גישתם כבלתי צודקת, הם מציגים כתשובה לטענתנו את ההבחנה שעושה המסורת היהודית בין יהודים לשאר הגויים, תוך התעלמות מכך שבמקרים כאלה לא מדובר בשיפוט מוסרי אלא בזיהוי עובדתי של קבוצה. ההבדל בין שני אלה הוא בדיוק ההבדל שבין מה שנבחר למה שלא נבחר, כי פעולתו המוסרית של היחיד נבחרה על ידו ואילו השתייכותו הקבוצתית לא. בשל כך עלולים אנו להיכשל בגזענות – והסיבה שבגללה מואשמת לא פעם היהדות בהתנהגות המבוססת על אפלייה עדתית או לאומית היא תוצאת הכשלון להבחין בין זיהוי מאפיין קבוצתי כעובדה לבין האשמתו של יחיד בחטאה של הקבוצה שממנה בא.

במרחב הדתי-חרדי ניתן לשמוע, פה ושם בעיצומו של המאבק הקיומי ביניו לבין "קרובי המשפחה שלנו" מצד היות כולנו, יהודים וערבים, צאצאי אברהם אבינו, כי "הלכה שעשו שונא לישראל". בטעות, מהווה אמירה זו לרבים מאנשי שלומנו הסבר לשנאה של אויבינו כלפינו – וגם סכנה גדולה לשלמותנו הרוחנית. סכנה זו היא פילוסופית-פסיכולוגית ופוליטית כאחד. ראשית כל, מכוונים אותנו ההגיון, הצדק והמציאות כאחד לראות את היחיד האנושי כפושע אחראי למעשיו גם אם הוא רוצח המונים (ועל כך גם מבוסס הצדק בכל הארצות המתקדמות). שנית, ראיית בני האדם כיחידים היא תפיסתם הנכונה כעובדות מציאות ולפיכך היא המבחינה, למעשה, בין תרבות מתקדמת למפגרת.

למעשה, ארץ שבה שופטים בני אדם לפי מוצאם הגזעי או השתייכותם הקבוצתית, מבלי לתת את הדעת על מעשיהם היחידאיים בלבד, שייכת לעבר (אך לא רק) – כמו שהיתה גרמניה הנאצית וכמו שהיום המדינות הקומוניסטיות או המוסלמיות. למעשה, אחת הסיבות שבגללה יש בינינו החוששים מכפיה דתית היא ההנחה שהיהדות עלולה להתדרדר לשיפוט מסוג זה. למעשה, זה בדיוק מה שמנסים בישראל מתנגדי הימין-הדתי לטפול עליו בהאשמות חדשים לבקרים. יסוד כשל השיפוט שלהם הוא החלפתם המוטעית את הזהירות והחשש הטבעיים של אדם מפני מי שמבקש את נפשו בגזענות.

לא ניתן להתעלם מהנטיה הקיימת להעניש עם שלם על מה שעשו בני אדם יחידים בו, אך אסור לראותה כצודקת ולהחליף את השיפוט הראוי ליחיד בשיפוט הרבים הקולקטיביסטי. הדבר ששומה על רבים משומרי המצוות ללמוד – והפילוסופיה המציאותית תוכל לסייע להם בכך – הוא את אי הצדק שקיים בקולקטיביזם. ביסודו של דבר מתבטאת מגמה לא צודקת זו בשיפוט קולקטיביסטי של מעשי היחיד, האופיינית לחלק גדול מבני תקופתנו. דבר זה נפוץ במקרים של ייחוס מעשיו של היחיד לעם, לשבט או לגזע שאליהם הוא משתייך תוך התעלמות מעובדת היותו בעל בחירה.

היחידאיות – האינדבידואליזם - קיימת ביהדות מלכתחילה ("יחידי נברא האדם") והיא עוברת כחוט השני לאורך כל סיפורי התנ"ך. בהם, פעם אחר פעם, החל מהאדם הראשון, מוגשים לשיפוט העם מעשיהם של יחידים, שבחירתם בהם מטילה עליהם אחריות יחידאית. במסורת המשפט היהודי נדרשים השופטים לדון את הנאשמים באופן יחידאי כשהעקרון המנחה מנוסח באמירה "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד), שמשמעו שאין מעשיהם – ובכלל זה עוונותיהם - של אבות מטילים אחריות כלשהי על צאצאיהם, כי כל יחיד אחראי למעשיו בלבד. בנוסף לכך קשה לחשוב על עם שכה הרבה אמירות ומעשים של יחידים מתועדים בו תוך הקפדה על ציון יחידאיותם. ועל אף עובדות אלה הצליחה גישה קולקטיביסטית לחדור אל חלק מנושאי דברה של היהדות (בישראל לפחות). הדבר נעשה באמצעות החילוניות, כי נראה שהקולקטיביזם חדר אל המחזיקים במסורת היהודית דרך רעיונות חילוניים כמו כזב הצדק הסוציאליסטי וה"צדק החברתי". דבר זה – הממחיש את היות החילוניות השלטת מסוכנת לשומרי המסורת – יש לבלום על ידי חיזוק הגישה היהודית המסורתית, שהיא יחידאית ביסודה.

את המיקוד השיפוטי על היחיד יש להפיק, לצורך חינוך, מהגישה היחידאיות הקיימת לאורך כל התנ"ך. זו, המבוססת על השימוש בהתייחסות יחידאית, גם מבטאת את ההתנגדות היסודית הקיימת ביהדות לקביעה מוחלטת של פסק דין יחידאי לפי מוצא קבוצתי. דבר זה נעשה דווקא באמצעות ספר הספרים שבו קיימת הדגשת קרבתה המשפחתית של כל האנושות ומוצאה מאדם יחיד – וגם היותם של ניגודים ויחסים בעייתיים בין אחים וקרובי משפחה החל מההתייחסות לעובדת קרבתם לאב אחד של קין והבל, המשך ביצחק ועשיו,  בני אברהם, וכלה בקרבה הקיימת אף בקשרי המשפחה שבין דוד וגליית, שמוצאם ברות המואביה.

אחת הטעויות האופייניות לחלק מאנשי שלומנו בהתייחסותם למגמות הרעיוניות של העולם החיצון היא ראייתם את התמיכה ביחיד ככזו שמנוגדת לתמיכה בכלל, כאילו ראיית היחיד כבעל חשיבות כשלעצמו מנוגד לחברה. אלא שדבר זה – שאינו נכון – גם איננו קיים בגישה המסורתית. זו מכבדת את האדם כיחיד, על יסוד ההבנה שהחברה הטובה ביותר תהיה כזו שבה יכובדו זכויות היחיד – ובהתאמה לכך גם מעמדו העצמאי של היחיד כבוחר עצמאי בעולם המשפטי, מה שמושלם על ידי השיפוט והצדק המקובלים במסורת. אלה – על אף שיש הכרה מסורתית בכך שיתכן שחטאי האב יהוו השראה לבנים – לא יתבטאו נגד איש שלא עשה מעשה אלא נגד מי שאחראי לעשייתו.

הגישה הצודקת כלפי היחיד משלבת בין המציאות והמסורת היהודית, המצביעים על כך שהאחריות לפשע – ישירה או עקיפה – נחה תמיד על כתפי יחיד בוחר, שאחראי לפירות בחירתו. בהקשר זה אך סמלי הוא הדבר שאחרי דורות רבים שבהם נקטלו מליוני יהודים בשל מוצאם, כשזה מהווה את ההצדקה המספקת לרוצחיהם כדי לענותם, לקטלם ולהשמידם (כפי ששואפים עד ימינו אויבינו), יש לדבר ערך מוסף, גם בשל הצביעו על העובדה שבתחום זה, כבר מימי קדם, הקדים היהודי את האחרים – וקל וחומר שאת אויביו, העוינים אותו על יסוד קולקטיביסטי.

ולא רק ערך סמלי מוסף יש לעצם הבלטת האיכות המוסרית התרבותית של העם היהודי, אשר יסודות השיפוט היחידאי והאנטי-קולקטיביסטי קיימים בו כבר מקדמת דנא, אלא גם ערך מעשי-פוליטי, שכן מה שבולט, בהקשר זה, הוא חוסר יכולתן של כל האומות אויבות ישראל להתמודד אל מול הצדק המציאותי, היחידאי, והאמת העובדתית, כאשר כל מה שהן מצויידות בו הוא הכזב הקולקטיביסטי.

נתונים נוספים