תמצית הדת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1152
תמצית הדת
על אמונתם של אין ראנד והוארד רוארק
מה התמצית של הדת? השאיפה של הרוח האנושית לנעלה ביותר, לאצילי ביותר, לטוב ביותר. את רוח האדם היוצרת וכובשת את האידיאל. את הגדולה שמעניקה חיים ליקום כולו. את רוח האדם ההרואית.
דברים אלה נכתבו על ידי אין ראנד. הם נאמרים בספרה "כמעיין המתגבר" על ידי הופטון סטודארד להוארד רוארק, כאשר הוא מבקש ממנו לבנות לו מקדש לרוח האדם. אך אין בכך כדי להחליש את העובדה שאין ראנד מבטאת בהם את מה שהוא, כנראה, גם אמונתה שלה – ובמיוחד כאשר הוארד רוארק, הגיבור היוצר שלה, מסכים עימם.
כפי שמציגה זאת ראנד בספרה, גם רוארק עצמו, המקפיד להצהיר (גם כאשר איננו נשאל), כי הוא איננו מאמין באלוהים, מופתע מכך שמר סטודארד חושף בפניו את היותו אדם מאמין. בפגישתו עמו, שבה הוא לומד על דתיותו המוצהרת של מר סטודארד, המזמין ממנו מבנה דתי, דבר שבגללו הוא מוצא לנכון לומר לו כי הוא איננו מאמין באלוהים, אומר לו סטודארד: "אתה אדם בעל אמונה עמוקה – בדרכך שלך – מר רוארק. זה ניכר היטב בבניניך."
על כך משיב לו רוארק: "נכון". ואין ראנד מסבירה במלים הבאות את הפתעתו של רוארק מהגילוי העצמי שהוא מוצא בדברי לקוחו: העובדה שהוא היה צריך ללמוד משהו על עצמו, על המבנים שלו מהאיש הזה, שהבין אותו עוד לפני שהוא הבין את עצמו, העובדה שהאיש אמר את הדברים בנימה של סובלנות ושל אמון ורמז בכך שהוא מבין היטב, כל אלה הסירו ספק מליבו של רוארק. הוא אמר לעצמו שהוא בעצם אינו מבין בני אדם.
במסקנה הסופית של רוארק, המתבטאת במחשבה ש"הוא אינו מבין בני אדם" מסתתר תחכום אכזרי, שכדי להבינו במלואו יש להיות במצבו של קורא הספר. קורא זה יודע כי הדברים ששומע רוארק מפיו של סטודארד אכן אינם שלו – כפי שרוארק חש באמצעות האינטואיציה שלו, והסיבה לכך היא שסטודארד אומר לרוארק את המלים שאלסוורת טוהי שם בפיו. מבין שלושתם, טוהי הוא זה שבאמת מבין את בני האדם.
אך ממילא ברור שעל כולם עולה בהבנתה אין ראנד עצמה. היא משתמשת באמצעים האמנותיים שעומדים לרשותה כסופרת כדי לבטא לא רק את היחסים שבין בני האדם שאותם היא מציגה בספר אלא גם את אמונתה שלה לגבי מצב האמונה הדתית בעולם האנושי. הדבר מגיע לשיאו כאשר סטודארד (שאיננו מבין את מה שהוא עצמו סח) משמיע באזני רוארק את ה"אני מאמין" של האדם היוצר ששם בפיו טוהי; בהקשר זה, הדברים מהווים הן עדות ליכולת ההבנה שיש לטוהי לגבי טבעו של היוצר כאדם מאמין והן, בו בזמן, את הבנתה של אין ראנד לגבי האמונה בכלל ואמונתו של אדם יוצר בפרט:
וכך אומר סטודארד לרוארק לגבי מה שהוא מבקש ממנו: "אני רוצה בבנין שלי את הרוח שלך. את הרוח שלך, מר רוארק. תן לי את כל הטוב שבך, ובזה תשלים את התפקיד שלך, כמו שגם אני אשלים את שלי. אל תחשוש מהמשמעות שאני מנסה להביע. תן לרוח שלך לקבל את הצורה של הבנין, וזו תהיה המשמעות שיישא הבנין, בין שאתה מודע לזה ובין שלא." למעשה, באמירה מסיימת זו לגבי משמעותו של מעשה, הקיימת בין אם אדם מודע לכך או לא, נוקבת ראנד בעקרון המבטא את פעולת הרוח בעולם ואת דתיותו של היוצר.
מדבריה אלה של ראנד, ניתן להבין את טבע אמונתה ברוחניות הקיימת בעולם, שאותה היא רואה – כפי שביטאה את הדבר בדרכים ובהזדמנויות רבות אחרות – כשהיא מתבטאת ראשית לכל ברוח האדם. דבר זה גם תואם הערה מענינת שלה, שאותה ייחסה למושג האל, והזכירה באחד ממכתביה לקוראיה (שאת העתקו ניתן למצוא בספר מכתביה) שבו היא מתייחסת למהות האל. בהקשר זה היא מצהירה שאין היא פוסלת על הסף את קיומו של אלוהים ואומרת שיש לה גם השערה מסויימת לגבי טבע מהותו, אך ביחד עם זה היא אומרת שמעודה לא פגשה בזו בשום דת שהכירה.
בהקשר זה חשוב לעמוד על כך שעל אף הסכמתו של רוארק עם היותו – כפי שאמר סטודארד – אדם מאמין, אין הדבר מבטל את היותו אתאיסט, כפי שהוא מצהיר על עצמו בספר. כמו במקרה של אין ראנד עצמה, שהיתה אתאיסטית מוצהרת, אין הדבר עומד בסתירה למציאות הקיום של אמונתה. כפי שהציגה את הדברים בספרה, שותפה ראנד בהבנתה את הנושא לאלסוורת טוהי, שלו העניקה את תפקיד הרוע המודע ביותר הקיים באנושות. למעשה, יודע אלסוורת טוהי את סודות הנפש האנושית על בורייה, ובכלל זה - כפי שרוארק שומע, להפתעתו, ממר סטודארד – מבין הוא את נבכי נפשו של האדם היוצר, שביסודם היותו של היוצר אדם מאמין,
למותר לציין כי ניתן להבין את הדברים גם כ"אני מאמין" שאין ראנד חושפת לגבי עצמה כאדם יוצר. בהקשר יסודי זה לא מדובר בהכרה באלוהים או בדת זו או אחרת אלא בהכרה בעובדה שביסוד הדת מונחים ערכים חיוביים, שבראשם הכרה במה שהיא רואה ככוח היוצר הקיים במציאות: רוח האדם. זה המקום לשלול את האמונה הכוזבת של תלמידי הפילוסופיה שלה; על יסוד הידיעה שאין ראנד דוגלת באתאיזם במסגרת הפילוסופיה שלה מניחים רבים כי אין דאנד דוחה את הדת על קרבה וקרביה, כלומר על כל היבטיה, כדבר שלילי בכל מובן אפשרי. אך יש טעות חמורה בהקשר זה; נכון שאין ראנד מסבה לא פעם את תשומת ליבנו למחדלים שונים שנובעים מהדת, החל מהטעויות הפילוסופיות בתחום הידיעה, כמו הגישה המיסטיקנית לסוגיית הידיעה האנושית, המקודמת במסגרת חלק גדול מהדתות, או המגמה הרגשנית המאפיינת תפיסות מוסריות כמו מוסר הרחמים, האופייני לדת הנוצרית, אך בהזדמנויות שונות, כמו ראיונות תקשורתיים, מציגה ראנד הבנה שונה של הדת האנושית בהסטוריה, שאותה היא רואה כגרסה מוקדמת של הפילוסופיה.
זהו הצד הידוע פחות של הבנת אין ראנד את הדת, שכן הוא רחב הרבה יותר מנושא האמונה באלוהים. הוא מתייחס להכרת הדת בכלל, במיוחד כפי שהיא מתבטאת בנפש האדם, בכך שכל יוצר הוא, בטבעו, מאמין, ושהאמונה היא יסוד היצירה והיא גדולה ביחס ישר לגודל היצירה. מבחינה זו, למעשה, משתמשת ראנד בעימות הדרמטי המתחולל ב"כמעיין המתגבר" בנושא מקדש סטודארד כמכשיר להציג את טבע העימות הקיים באנושות ביחס להבנת האמונה הדתית ותמציתה. אמונה כמו זו של הוארד רוארק משמשת בידי ראנד כמכשיר להמחשה של תשתית הידע הנחוץ לצורך ביסוס התחום של זכויות קנין רוחני בעולם האנושי. באופן יסודי, ההבנה שכל יוצר – גם מי שאינו גדול בתחומו – מפעיל את רוחו לצורך עבודתו, תהיה אשר תהיה, יוצרת את קשר היחידאיות הרוחנית בתחום היצירה. היא אומרת שגם אדם פשוט, המתקיים על יסוד עמל אנושי שגרתי ביחס, כזה שפעולתו מבוססת על חיקוי או על ציות להוראות, מפעיל את תכונותיה המיוחדות של רוחו היחידאית, ולפיכך הוא אדם המאמין ביסודות הרוח באופן מעשי. כמו במקרה של רוארק, כל אדם כזה, אשר מיישם את הבנתו בפעולה יוצרת, הוא מאמין דתי גם אם כמו אין ראנד הוא אינו רואה את עצמו ככזה והוא דוחה על הסף את ריומו של האל.