החוזה הישראלי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1123
Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin:0in; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-font-family:Arial; mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
החוזה הישראלי
מתי כופין על הצדקה
רבים הם בני האדם שוחרי החופש והמסורת היהודית הרואים את השניים כרוכים זה בזה מטבע ברייתם היסודית, בתוקף היות החירות אחת מהזכויות היסודיות של האדם ואחד מיסודות טבעו, העולים בקנה אחד עם חופש הבחירה האנושי וכל הכרוך בו. אך יש המתנגדים לראיית המסורת היהודית כמבטאת חירות והם אף מעוניינים להציג את מסורת ישראל כביטוי של דיכוי וכפייה. כדי לתמוך בעמדה זו הם מצטטים את האמירה "כופין על הצדקה" המופיעה בתלמוד, כהוכחה לכך שהכפייה המנוגדת לחירות קיימת ביהדות ומהווה חלק אותנטי שלה.
ומהי האמת?
האמת היא שאלה האחרונים טועים, כי הם מוציאים דברים מהקשרם; כפייה זו, שקיימת במסורת היהודית, איננה מנוגדת לחירות אלא להיפך: היא מהווה חלק הכרחי ומעשי של שמירת החירות, שמטרתו קיבועה של החירות במציאות המעשית.
רעיון היסוד שיש להבינו, בהקשר זה, הוא שהחירות האנושית כוללת את החופש להגיע להסכמים – והסכמים מחוייבים את קיומה של מערכת אכיפה שלהם. זו כוללת, מצידה, שיפוט וענישה כלפי המפרים אותם. עקרון זה איננו יהודי בלבד, אלא כלל אנושי; מעולם לא התקיימה תרבות שהיתה נטולת חוק אשר כיבד חוזים בין בני אדם וגיבה אותם הן במתן אישור לתכניהם והן בפעולה נגד המפירים אותם. הקשר הפרה זה הוא היחידי המצדיק כפייה בין בני אדם – והוא מקובל בכל התרבויות האנושיות, כולל היהודית.
לא רק שהיהדות איננה יוצאת מכלל זה אלא שביסודו של דבר מהווה החוזה את עקרון היסוד שעליו מבוססת היהדות ואותו היא מכבדת באופן מקיף, החל מהרמה המטפיסית; לפי מסורת ישראל כפופה כל מערכת היחסים שבין האלוהים לחוזה. לפי מסורת ישראל, מהווה התורה – ספר היסוד של היהדות – תיאור מפורט של החוזה הקיים בין בורא העולם לבין בני ישראל, שהוא נצחי בטבעו ובמהותו. ככזה הוא מגדיר את היחסים שבין האל לעולם בכלל ולעם היהודי בפרט ככאלה של מחוייבות חוזית בין שני צדדים, החל מתחילתו לפני ההסטוריה האנושית וכלה בשלבה האחרון, העתידי.
במסורת היהודית מבסס האל בורא העולם את כל היחסים בינו לבין הברואים על חוזה שבו קיימות התחייבויות הדדיות נבחרות, שבהן לוקח על עצמו כל צד בחוזה לבצע פעולות מסויימות במטרה להרוויח מפעולתו של הצד האחר. כל תיאור הקשר שבין האל לעם ישראל – החל מזה שמתקיים עם האבות – זרועים הסכמים שעורך אלוהים עם אבות העם, שבהם מתחייב הוא כלפיהם לעתיד כתגובה לפעלם שלהם.
יש, בהקשר זה, מקום להעיר כי לפחות לכאורה לא היה אלוהי ישראל חייב לעשות זאת כך, כי היה בכוחו לעשות כחפצו וכרצונו גם ללא בירור רצונם של בני האדם וגם ללא התניית מעשיו בפעולתם. אך אין הדבר אומר שאין משמעות לסוג זה של קביעה מצידו של האל אלא להיפך: קודם לכל אומר הדבר כי יש בביסוס העולם על חוזים משום בחירה של האל, מה שממחיש ומחזק את החשיבות שרואה האל בהצגת עצמו כלפי ברואיו כמי שמבצע בחירה. בשל הקשר ההכרחי שבין בחירה לחופש מהווה הדבר הצהרה אלוהית על היות האל חופשי ואחראי בלעדי לכל השלכות פעולותיו. בנוסף לכך מתבטא בכך האל כמי שמצהיר לא רק שעל עולמו להתבסס על חירות ועל הסכמים חוזיים, אלא שזו הדרך הנכונה והמוסרית ביותר לניהול עולם. מכך גם יכול האדם באשר הוא להסיק שק"ו נכון הדבר לגביו.
היבט עקרוני של כל חוזה כלשהו – ובמיוחד כזה הנעשה עם האל – הוא היותו מציין את מחוייבותו של כל אחד מהצדדים הכלולים בו לפעולות שיבצע כנגד פעולותיו של הצד האחר, אשר בשכרן יקבל רווחים שמובטחים לו בחוזה – ועונשים אשר יהיו מה שיבוצע נגדו באם לא יעמוד בהתחייבויותיו. מערכת העונשין הזו היא ההקשר שמצדיק את הכפייה המותרת ביהדות – כולל זו שמוזכרת לגבי הצדקה.
למעשה, הפרת חוזה הוא ההקשר היחידי המצדיק כפייה של בני אדם על בני אדם אחרים בכלל; בהקשר זה, משמעותה המעשית של הכפייה היא הגנה עצמית של הצד הנפגע בחוזה על עצמו מפני הפגיעה שבוצעה נגדו על ידי הצד שהפר את החוזה עימו. דבר זה מגדיר את כל ההיבטים, המצבים והרמות שבהן מוצדק להטיל על צד שהפר חוזה להכיר באופן מעשי במחוייבות שלו לפעול בהתאם להסכם שערך.
מנקודת מבט מציאותית-אנוכית, הנחת היסוד שלנו היא שהאדם פועל למען רווחיו שלו גם כאשר הוא חותם על הסכם, ואז מהווה מחוייבותו לפעולה לא רק יחס כלפי הצד השני של החוזה אלא גם כלפי עצמו. מלוא משמעותה של מחוייבות זו אומר שהסכם זה היה, ביסודו של דבר, הסכם שערך אדם בינו לבין עצמו, כי בעצם הסכמתו ובחירתו בעריכת החוזה קיימת הודאה על כך שהדבר היה אמור להביא לו רווח.
ברמת המודעות היהודית, זו הקיימת לרוב בעולמו של שומר המצוות המאמין באמיתותה של הנחת היסוד היהודית לגבי העולם, כלל פעולותיו בעולם מבוססות על הסכם שנערך בינו כאדם לבין האל, תוך הבנת היות האל הסמכות העליונה בהקשר הידיעה של מה שטוב ורווחי לקיומו של האדם בעולם – כאשר יחסי האל-יהודי הם יישום חלקי של גישה זו. בהקשר מסויים זה, מהווה שמירת המצוות חלק מחוזה שבין האלוהים לאדם היהודי, אשר תמורתו (כפי שהדבר מופיע רבות בספרי התפילה, המפרטים את החוזה) מעניק לו האל חיים טובים (שהיא חלק ממחוייבותו של האל בחוזה).
מנקודת מבט מציאותית ניתן להסיק, בין היתר, ממערכת יחסים זו בין האל לאדם, שגם פעולת הצדקה, המתבקשת מן האדם בהקשרים מסויימים, היא פעולה שאיננה מנוגדת לרווחתו של האדם. מהסתמכות על הנחת היסוד היסודית לגבי המצוות שמצווה האל את היהודי המאמין, שהן מכוונות לטובתו, ניתן להסיק גם כי מצוות הצדקה שמוזכרת כחלק ממכלול המצוות שמוטלות עליו, מכוונת לטובתו. למעשה, אין צורך ביותר משכל ישר כדי לראות את הרווחיות שקיימת בנתינת צדקה לנזקקים, אך "כופין על הצדקה" במצבים שבהם יש כאלה שמסיבות כלשהן אינם רואים את הדבר כך.
אך כפי שנדון במקומות רבים בספרות ההלכה אין די בהשקפה שונה של אדם יחיד כדי שיכפוהו לתרום לכלל, אלא שיש צורך בהיותו במצב של מי שהסכים לתת והפר את הסכמתו, מה שמעניק לו מעמד של מי שהפר חוזה. התבוננות רחבת אופקין יותר בסוגיה מציבה כל אדם מישראל, הנהנה מתנאים המוענקים לו על ידי הקהילה שבה הוא חי, במעמד של מי שחתום על חוזה הדדי עם הקהילה, ושומה עליו לכבד את אלה המעניקים לו את התנאים שמהם הוא נהנה כאילו הוא מחוייב להם בתוקף עובדה זו. במקרה כזה תהיה הכפייה צורה של שמירת הקהילה על ענינה, שמתבצעת לאחר שמילאה את חלקה בחוזה.