עושר במשפט
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1515
עושר במשפט
על ההבדל בין עשיית עושר להשגתו
על אף שאבות היהדות היו מגדולי בעלי הנכסים בדורם ורבים מבני ישראל היו עשירים גדולים של העולם העתיק, הונצח לדורות רק קורח בביטוי "עשיר כקורח" ולא נשמע מעולם איש האומר "עשיר כאברהם אבינו". דבר זה מצביע על טבע מהותו של העושר שהוחזק בידי קורח, וגם על כך שעל אף שקורח היה, כנראה, העשיר מבני ישראל שיצאו ממצרים, לא עמד לו עושרו כדי להצילו ממחלוקת עם משה רבנו, מנהיג ישראל – ומהעונש שבא בעקבותיה.
למעשה, אומר הביטוי, כי לפי תפיסת המסורת אין בנמצא סוג אחד של עושר – ועושרו של קורח איננו כמו כל עושר אחר. ההבדל יכול להיות בכמות, כלומר בכך שגודלו של עושרו של קורח הוא מיוחד במינו, אך יש גורם חשוב נוסף שצריך להילקח בחשבון בהקשר זה והוא ההיבט המוסרי של עושר זה. למעשה, בחינת טבעו של העושר שבידי קורח תיעשה על ידי חקירת אופיו של קורח ומתוך כך על ידי עמידה על טבעו של העושר שבידיו.
אין ראנד, הפילוסופית היהודיה הגדולה של המאה ה20, עסקה רבות במושג הכסף, במהות טבעו ובמשמעות של החזקתו. באחד מהמאמרים שכתבה בנושא זה התייחסה ראנד לביטוי האמריקני שפשט בעולם - "לעשות כסף": "...עובדה היא שהעם האמריקני המציא את הביטוי "לעשות כסף". אף לשון או אומה לא השתמשו במלים אלה לפני כן; בני אדם חשבו תמיד על עושר כעל מצב כמותי – כזה שניתן להשתלט עליו, להתחנן אליו כאל נדבה, לרשת אותו, לחלוק בו, לבזוז אותו או להשיגו כמתת. האמריקנים היו הראשונים שהכירו בכך שעל העושר להיווצר. המלים "לעשות כסף" מחזיקות בתמצית המוסר האנושי."
בקשרה את הכסף למוסריות הציגה אין ראנד את העובדה שהשגת הכסף יכולה – וצריכה - להיעשות בצורה מוסרית. נראה שבזיהוי אחרון זה קלעה ראנד לכוונת התורה שמצאה לנכון להציג לדורות את אברהם אבינו כעתיר נכסים, כי בני האדם הישרים והטובים רואים קשר בין מוסריות אנושית לצבירת נכסים, שכן זו הראשונה מיוסדת על יכולת יצירתית של ערכים, המתבטאים, בין היתר, בקנין הפרטי. ואכן, דורות רבים לפני שהרשיעו הסוציאליסטים את העשירים כנוכלים, תפסו בני האדם את העשירים כאנשי יצירה אשר עושרם הוא גמולם.
באחד מספריה מדגישה אין ראנד את חשיבות ההבדל שבין "לעשות כסף" לבין השגתו, על יסוד הרעיון שלא כל החזקה בכסף מוכיחה את "עשייתו". למעשה רעיון זה קיים ביהדות כהנחת יסוד שניתן למוצאה באותו חלק ממסורת ישראל המבוסס על קבלתם של גדולי ישראל את תרומתם ואת תמיכתם של אנשי הון למוסדותיהם. דבר זה, ראוי לציין, נעשה על יסוד ביקורת אשר תבטיח את מעמדו המוסרי של העושר שממנו הם מקבלים חלק, שכן יש הבדל מהותי ועקרוני בין עושר שנעשה לבין עושר ש"רק" הושג. מתוך הכרתם בהבדל עקרוני זה של גדולי ישראל, הם אינם מסכימים לקבל כל תרומה, נדיבה ככל שתהיה, מבלי לברר את מקורו של הכסף המוצע להם.
כך או כך, מעידים כל אלה על קיומה במסורת ישראל של מודעות לכך שהרעיון הנפוץ ש"לכסף אין ריח" מוטעה מעיקרו, כי הדרך שבה הושג – קובעת לא רק את המאפיין של בעליו, אלא גם באם ניתן יהיה לחהשתמש בכסף זה באופן בריא – וזה מביא אותנו לריחו הרע של העושר שהיה בידי קורח, שכן את העושר הזה לא השיג קורח מפעולת עשייה כלשהי.
התנהגותו של קורח מעידה על ההקשר המוסרי של עושרו; מהדרך שבה ניסה לערער על מנהיגותו של משה ברור כי מאווייו אינם מופנים לבנייה אלא להרס: הוא רוצה להרוס את מה שהצליח משה להקים. די בכך כדי להסיק כי קורח לא היה איש של יצירה ולכן הוא לא "עשה" את עושרו – הוא ניצל את קיומה של ההזדמנות שנקרתה לו כדי להשיג את הונו הרב, שמקורו בחדרי האוצר של מצרים. במלים אחרות, עושרו של קורח לא ייצג פעולת יצירה שלו.
בשנת 1979 נחקק בישראל החוק בדבר "עשיית עשיית עושר ולא במשפט", הקובע כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב את הזכיה, ואם השבה בלתי אפשרית או בלתי סבירה לשלם לו את שוויה. על החוק היו חתומים נשיא המדינה וראש הממשלה דאז, יצחק נבון ומנחם בגין – והדבר בא, מן הסתם, כדי להוות הצהרה על החשיבות שרואים אישים אלה בחוק זה לצורך היותה של ישראל באופן מעשי מדינה של צדק, שבה יכול כל מי שנראה לו שרכושו נלקח שלא בצדק לתבוע את השבתו תוך קבלת תמיכה מן החוק.
החוק נטל את שמו מהמקורות או, ליתר דיוק, מספר ירמיהו, שבו מצהיר הנביא בשם ד' לגבי מה שמאפיין את האדם הלא מוסרי (ירמיהו, י"ז, י"א): "קורא דגר ולא ילד - עושה עושר ולא במשפט". במשל זה משתמש הנביא בדמותו של עוף אשר גזל מעוף אחר את ביציו או נטש את ביציו שלו לדגירתו של עוף אחר. בכל אחד ממקרים אלה אין עוף הנוקט כך זוכה לצאצאים חיים או לזכות לממש את הורותו לצאצאים כי הוא במעמד של מי שבגד בזכותו הטבעית. הביטוי "עושה עושר ולא במשפט" מצביעה על אדם שמצליח להשיג עושר שלא בצדק, אשר גם אם הוא מצליח לשמור לעצמו עושר זה אין הוא נהנה ממנו ובו מתקיימת הנבואה המסיימת את הפסוק "ובאחריתו יהיה נבל", כלומר: הוא ינבול, יהיה באחריתו עייף ומותש מכך שדגר על ביצים רבות שרובן לא בקעו. הנמשל: אם ינסה אדם להשיג עושר שלא במשפט (= שלא בצדק), אם ירדוף אדם אחרי עושר באופן לא מוסרי, הוא לא יצליח ליהנות ממנו בחייו.
ניתוח ראשוני של לשון החוק "עשיית עשיית עושר ולא במשפט" מלמד אותנו כי החוק מכוון אל מי ש"קיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר". במובן זה מכוון החוק להשגת צדק ביחסים שבין בני אדם, שבהם הגיע לידיו של אדם אחד נכס של אדם אחר.
אך פרשת קורח מכוונת אותנו למצב שונה במעט: מצב שבו אדם הצליח להשיג עושר אך מבלי לגזלו מאדם אחר. במלים אחרות, החוק הישראלי בשם זה איננו מתייחס לאדם כמו קורח – ואם היה (או יש) בחברתנו אדם בעל נכסים, שניתן לומר עליו שנכסיו הושגו "שלא במשפט" אין החוק יכול להתייחס אליו כל עוד לא השיג את עושרו מאדם אחר.
לאור הדברים שלעיל, מהמקרה של קורח יכולים אנו להבין כי "עשיר כקורח" אין משמעותו כמותית אלא איכותית. ביטוי זה אינו בא ללמדנו את כמות העושר שבידי קורח אלא את טבעו, ובמיוחד את מה שבעייתי בו: את העובדה שעושר זה לא הושג בדרך מוסרית, כלומר לא "נעשה" בפעולה של יצירה. במלים אחרות קורח מייצג אדם שמצא דרך או הזדמנות להשיג כסף מבלי שישלם עליה בעמל יצירתי שלו, שהיא למעשה – כדברי ירמיהו – עשיית עושר ולא במשפט".
את ההגדרה "עשיית עושר במשפט" ניתן להבין כ"עשיית עושר" בדרך צודקת, כמו אותו עוף הדוגר על ביציו שלו או אדם ש"עושה כסף", כלומר שיוצר ערכים באופן צודק באמצעות מימוש כוחות היצירה שלו. במקרים אלה העושר והכסף הנוצרים הם ביטוי של יכולת המעשה האנושית במובן החיובי שלה, והם מייצגים ערכים מציאותיים מוסריים, כלומר כאלה המביאים תועלת ומבטאים קידמה. אך בעייתיות מוסרית שקיימת מזה זמן רב בעולם האנושי יצרה מצב שבו בחברה האנושית בכלל ובחברת זמננו בפרט קיימים מצבים רבים שבהם יכולים בני אדם להגיע לשליטה בנכסים ובמשאבים "שלא במשפט", כלומר לשלוט במשאבים, נכסים ועושר שאחרים יצרו.
מצב זה מתרחש לרוב בהקשר הקיומי של אנשי השררה בימינו, השולטים ומנהלים את עושר הציבור שלא הם יצרו, אנשי הממסד המדיני המפקחים על עושר עתק שלא היה כמוהו מעולם, אשר לא הם עשו, תוך שניצלו תנאים והזדמנויות שנקרו להם בגלל סדר הדברים הקלוקל הקיים בחברת זמננו, שניתן להשוותם לאוצר העצום שהיה בשליטתו של קורח. ובאופן דומה ניתן גם לראות דמיון רב בין הפזרנות הממאירה שבה הם נוהגים בנכסי הציבור מתוך התיימרות לסייע ל"צדק החברתי" לבין התיימרותו של קורח, שהיה העשיר מבין בני ישראל (ואף נהג להציג זאת בהזדמנויות שונות), להשיג צדק לעם תוך טענות נגד משה שפוגע ב"שויון" החברתי ומדכא את העם. מבחינה זו, הקרוב ביותר בימינו להיות עשיר כקורח הוא המשתמש בעושר שלא במשפט.