הצהרה לבית המשפט

 

לכב' תל-אביב 13.7.95

השופטת ברכה אופיר

בימ"ש השלום תל-אביב

הצהרה

 

מדינת ישראל פוגעת בזכויות האדם של אזרחיה. בכך היא פוגעת בפוטנציאל ההתפתחות שלהם כיחידים ופועלת נגד חייהם. בפגיעתה בזכויות האדם שלי מדינת ישראל רוצחת אותי, בתהליך ארוך ובטוח, מזה 43 שנה.

למעלה מ20 שנה מחיי הושקעו בלימוד פילוסופי יסודי של תחום הפוליטיקה, העוסק בנושאים חברתיים. חקרתי את האסכולות המדיניות ואת ההסטוריה של ההשקפות הנוגעות למיסוי בכלל ולמסי הכנסה בפרט. מחוץ להיבט הכלכלי-טכני של נושא זה הקפתי בלימודי גם היבטים רבים נוספים שלו, כהיבט הפוליטי-עולמי, הפסיכולוגי וההסטורי.

במסגרת חקירתי זו הגעתי למסקנה נחרצת לגבי טיבה וטבעה של החברה המוסרית: זו צריכה להיות חברה חפשית ונטולת כפייה, חברה שבה מוגנות זכויות האדם על ידי חוקה וחוק מציאותיים (אובייקטיביים). ע"פי הידע שבידי מתאימים עקרונות אלה למסקנות הוגי הכלכלה החפשית בעידן החדש ולערכי מסורת ישראל גם יחד, מה שיוצר התאמה שתשתלב עם ייעודה ותכליתה המקוריים של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

אלפי פעמים התעמתתי שוב ושוב עם השאלות השגורות אותן שואל כל אדם בן זמננו, כשהוא שומע על הכלכלה החפשית: "איך תמומן המדינה?", "מה יהיה עם החלשים?", "אם הכל יהיה מתוך רצון איך יהיה צבא?", "איך תממן ממשלה את פעולותיה? ו"מי יסלול כבישים ויתן שירותים?". אלה ועוד רבות דומות להן מסתכמות בשאלה: האם הכרחית כפייתה של המדינה?

בענין זה הגעתי לשלוש מסקנות:

א.על אף שהן מוצגות כבעיות חסרות-פתרון, נענו כל השאלות שלעיל על ידי הוגים, אנשי מדע ובעלי מקצוע בצורה מלאה ומתוך ביסוס מדעי גמור בעבר וגם בהווה.

ב.כפייה איננה הכרחית כלל משום בחינה - ויותר מכך: היא גורמת לנזק עצום בכל היבט קיומי של חברה המרשה אותה, החל מההיבטים המוסריים וכלה בהיבטים הכלכליים.

ג. האשמה של אי המוסריות שבהתעלמות מהתשובות שלעיל ובהפעלת כפייה על ידי השלטון אינה טמונה באדם יחיד זה או אחר - או אפילו בקבוצה מסויימת – אלא בעקרונות שעומדים ביסוד השיטה השלטת. שיטה זו מגלמת מערכת רעיונית מוטעית ועל כן גם לא מוסרית, מערכת המהווה, למעשה, אלימות ממוסדת.

במשך למעלה מעשרים שנה שבהן בחנתי את הנושא, שנות דור כמעט, לא נתקלתי בהתנגדות רעיונית שתצליח להזים אפילו היבט עקרוני אחד של גישה פילוסופית זו. המסקנה הנובעת מעובדה מדהימה זו היא שהחברה הישראלית בת זמננו, אשר היא כפייתית ולא צודקת, מצליחה לשמור על קיומה בזכות גורם יסודי אחד: אלימות.

האלימות הממשלתית גורמת לפחד משתק ומשתיק. פחד זה בולם את האזרחים מלהתנגד לשלטון החודר אט אט אל תוך חייהם, ומגרש את מי שאינו יכול לעמוד בו לארצות חוץ, לעוני מרוד או אל זרועות השירות הציבורי, מתוך העדפה להיות בין המפחידים ולא בין הנפחדים.

קראתי לממשל להראות לי שאני טועה, להצביע על אי צדק בגישתי. הוא לא עשה זאת. במקום להתעמת עם הרעיון בחר הממשל להתקיף את נושא הרעיון. אם יצליח לגרום לפילוסוף לסבול, חושב השליט, ישתוק הפילוסוף. התביעה במשפט ניסתה להציגני באור שלילי מבחינה אישית. המאיישים את מנגנוני ההתקפה של המס נקטו בפעולות שגורות עליהם כגון לחץ, סחיטה והפחדת קרובי משפחה וידידים (זאת כנראה מתוך מחשבה שאם פעולותיהם חוקיות אז הן בודאי גם מוסריות) במסגרת שירות המבחן ניסו לברר את סיבותי ומניעי במונחים פסיכולוגיים דטרמיניסטיים, כמו רקע משפחתי והתנייה חברתית. כל אלה הן צורות של התחמקות ממפגש ישיר, פילוסופי, עם רעיון שונה.

אם הממשל חושב שהצדק לצידו מדוע עליו להיות אלים עם מי שאיננו אלים כלפיו? מדוע חייב הממשל ליזום אלימות? האם לא מכיוון שאין לו דרך אחרת, האם לא מכיוון שאמונת היסוד של הפוליטיקה הישראלית היא שיש להניע אנשים, כמו בקר, באמצעות סבל? מדינה אלימה, מדינת כפייה, ומשטר כפיה אינם דבר שאיש שפוי מאיתנו רוצה בו - ובכל זאת רבים מאיתנו משרתים אותו בשתיקה, חלק מאיתנו על ידי התעלמות ומחוסר ידיעה - וחלק מתוך השתתפות פעילה.

אני הצבתי בפני הממשל אתגר אינטלקטואלי. הממשל פגש אותו באמצעים כפייתיים. מבחינה לוגית, קיימות רק שתי אפשרויות תקשורת אנושית: אלימות או דו-שיח. מדינה היא ארגון אנושי, סוג של חוזה. הסכם אנושי שאיננו מבוסס על דו-שיח ועל הסכמה הדדית מייצג בהכרח צורה של כפיית צד אחד על רעהו ומהווה מיסוד של אלימות.

כאדם מוסרי, אני אינני משתתף בפעולה לא מוסרית; נטילת חלק בפעולה לא מוסרית מביאה סבל רב בהווה והיא השקעה גרועה ביותר לעתיד. אדם בעל כבוד עצמי אינו יכול להרשות לעצמו להשתתף באי מוסריות מבלי לסכן את הערכתו העצמית וכך את אשרו.

כאדם שדואג לאשרו אני מחוייב לפעולות מוסריות בלבד. כל עוד אני עבד בידי שלטון משעבד אני מנוע מלשתף עימו פעולה. דבר זה יהיה בתוקף כל עוד לא תהיה מדינת ישראל חפשית, כלומר: כל עוד לא תהיה למדינת ישראל חוקה המגנה על זכויות האדם של אזרחיה.

אני מאמין שלעם ישראל יש ייחוד וייעוד, דבר המוכח על ידי אפיו המיוחד של העם היהודי ועל ידי ההסטוריה המיוחדת שלו. ככזה, לא תחול שום התקדמות בחברה המקומית על ידי חיקוי טעויותיהן של תרבויות אחרות, וקל וחומר שיטותיהן העריצות והלא-מוסריות.

מכיוון שהשלטון לא שכנע אותי ולא טרח כלל לפגוש את רעיונותי ואת הרעיונות האחרים והרבים שהצגתי לפניו ברמה רעיונית, אני רואה כסביר בהחלט להניח את אחת מן האפשרויות הבאות:

א.שאני, כאזרח, אינני די חשוב למשרתי בכדי שיוציא את משאביו לטובת עניני.

ב.שאני, כאיש-עסקים או פילוסוף, אינני בעל ערך ששווה במאמץ של דו-שיח מכובד ותרבותי.

ג.שאין לשלטון יכולת לעימות רעיוני ואין לו ברירה אלא לאחוז בכפיית כוח הזרוע כאמצעי היחידי שמוכר לו לטיפול בבעיות רעיוניות.

(בענין סעיף זה אני רוצה להעיר שמס ההכנסה הוא אחד הארגונים שחושפים באמצעות גישתם האלימה את אי אמונתם בצדקת דרכם. רק החלש מוסרית חייב להיות אלים בכדי להוכיח את צדקתו.)

מבין האפשרויות שלעיל נראית לי האחרונה כסבירה ביותר. היא באה לידי ביטוי בעובדה שכל האזרחים במדינה, כולל המאיישים את מערכות הטיפול הציבורי שלה, כפויים לנהלים שפעמים רבות אינם מסכימים עמם בעצמם, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהצהרות פומביות לא אחת.

היסוד שמאפשר את המשך הטעויות, הסבל ואת מלחמת האזרחים האילמת הזו שאנו עדים לה מדי יום בחברתנו, הוא העקרונות הרעיוניים שביסוד החוק, וגיבושם המשפטי המיושם בעובדה הדו היבטית שאומרת א.שלמדינת ישראל אין חוקה ב.החוק הישראלי הוא, למעשה, נוצרי. ככזה הוא אינו מותאם למציאות. כחוק שאינו מותאם למציאות הוא אינו מתאים לחברה צודקת. חקו שאינו מתאים למציאות יגרום לנזק בכל רמה שבה יקבלו אותו בני האדם בהסכמה, שכן ניתוק מן המציאות פירושו עוול - ונזק. חוק שאינו צודק מזיק לנאשמים ולשופטים כאחד, ויש לשנות אותו.

בדיוק מאותן סיבות שבגללן דוממים ובעלי חיים מצייתים לחוקי הטבע, יציית האדם רק לחוק שמתאים למציאות. רק חוק כזה הוא חוק צדק. בהקפדה על שמירת חוקי צדק ובאי ציות לחוק לא צודק אני שומר, כאדם, על שפיותי, על מוסריותי.

ביסודם של מערכות הכפיה של השלטון הישראלי עומדת הסכמה לעקרונות צדק של תרבויות זרות, בעיקר הנוצרית והמוסלמית, אשר באים לידי ביטוי ביסודות התורכיים והבריטיים אשר מקובלים כראויים בעולם המשפטי של מדינת ישראל. יסודות אלה אומצו בשנת 1948 על ידי חלק מהאנשים שלחמו וגרשו את השלטון הזר מן הארץ. הם ניצחו פוליטית ונוצחו מוסרית. הם החדירו את החוק הנוצרי, ועימו את החשיבה הסוציאליסטית, כסוס טרויאני, אל תוך החברה הישראלית, וגרמו בהסכמתם זו להרס מערכות עצום.

בהווה פועלת המערכת המשפטית הישראלית כמשרתת של השלטון. משפט שבו ידי השופט כבולות על ידי חוק לא צודק הוא, במקרה הטוב, משפט שיש בו צדק חלקי. בשל כך אני אינני מכיר במערכת המשפטית של מדינת ישראל כבמערכת של צדק שלם, ואני מכיר בה רק כביטוי לכוחו האלים של השלטון. הכרה זו שלי כיחיד משולל זכויות אדם, במי שעולה עליו בכוחו הפיסי, אינה הכרה בצדקת המוסד.

אלה המאיישים את החקיקה, השיפוט והביצוע של מדינת ישראל יושבים בתוך עמם. אני אינני מאמין שהם אינם רואים את הסבל. אני אינני מאמין שהם יכולים להתעלם באופן מוחלט מהנזק הישיר שנגרם על ידי פעולותיהם. מכיוון שההגיון אינו מתיר לראותם כרעי לב, נותרת, איפוא, האפשרות הסבירה של טעות. ואכן, אנשי הממשל טועים; הם טועים בגדול - ולרוע המזל, על חשבונם של אחרים. אנשי הממשל חושבים שהצדק עימם ושפעולותיהם, על אף הסבל והנזקים הישירים שהם גורמים לבני אדם, מביאות, בחישוב לטווח ארוך ובהקשרם המלא, לתכלית טובה. אך האם הם בדקו את הנושאים הללו מדעית? אנשי הממשל שבהם נפגשתי - כולל אנשי המס - לא היו בעלי הבנה כלכלית ראוייה. הנזקים העצומים שגורם הממשל לכלכלה ומסקנותיהם המעוותות והמפליגות של אנשי המס אודות רווחי היצרנים הם דוגמאות טראגיות למצב זה, שבו הבורים בודקים את היודעים.

זהו המקום להזכיר שכל היבט שאני מעלה נתמך בעדויות מדעיות, מקצועיות ומחקריות רבות, שחלק קטן מהם אני מביא כאן, לבית המשפט, לצורך הבנה טובה יותר של הסוגיה. מסורת ארוכה של הוגים ועבודותיהם עומדת מאחורי דברי אלה בכדי להסביר את טעויותיו העקרוניות של הממשל.

פעולת הממשל היא פשיעה כנגד הדורות שעברו מאז קום המדינה, כנגד הדור הזה וכנגד הדורות הבאים. ככזו היא לא מוסרית. אסור לאדם לסייע לפעולה לא מוסרית. המסים הם נושא כלכלי אך הכלכלה משולבת בהסטוריה, במדיניות, בחינוך, בפסיכולוגיה ובכל השלכה אחרת על חיינו.

מכיוון שמה שעומד לימיני הוא הצדק המופשט, ומכיוון שאני נלחם להשיג מצב אנושי וחברתי לא כפייתי, בחרתי בדרך של אי-כפייה וויתרתי על כל צורה של אלימות להשגת מטרותי. על כן, כל שימוש באלימות נגדי יהיה בהכרח צורה של יזימת פשיעה. דבר זה נותן לי את היסוד הפילוסופי, ההגיוני והמוסרי, לראות בכל אדם שבוחר, בצורה זו או אחרת, לפגוע בזכויות האדם שלי או לשתף פעולה עם מי שפוגע בהן, אחראי, במידת בחירתו זו, לפעולתו.

כהוגה וכאמן הצבתי לעצמי משימה אישית וחברתית שיש בה משום אתגר ותרומה חברתית גם יחד: לזכור את פרשת עימותו של האדם הזה עם השלטון הזה ולדאוג לספר את הדברים כהוייתם, מעתה ועד סוף כל הדורות. כך, יהווה הסבל שהשלטון גורם ועוד יגרום לי, לידידי ולרבים אחרים, השקעה לעתיד טוב יותר וערך חינוכי וידיעתי בכוח אמיתותו.

מקס ברוך, המדינאי היהודי-אמריקני הדגול של המאה הזו, נהג לומר לסוציאליסטים: "אתם אינכם מחלקים עושר, אתם מחלקים עוני." הסוציאליזם או, בגירסתו הדתית, הנצרות, הוא, מאז קום המדינה ועד היום, האידיאלוגיה הראשית של מדינת ישראל, המתיימרת לקחת מן העשירים ולתת לעניים.

הרעיון הסוציאליסטי בישראל תרם לעוני רק במובן זה שהוא הגדיל אותו; בעטיו, יש בישראל יותר עניים ופחות עשירים. מס ההכנסה ממלא תפקיד חשוב ביישום הרעיון הזה; מס ההכנסה, הבוזז את העניים ואת העשירים גם יחד, אינו סתם מס כפוי, אלא מס ישועי כפוי, כי הוא מבוסס על שנאת העושר הישועית אשר בשמה פגעו עמי הנצרות לאורך הסטוריה, בין היתר, גם ברכושם של היהודים שבקרבם. במובן זה, מס ההכנסה אינו אלא מסיונריות מעשית אשר מביאה לידי יישום את התפישה האפלטוניסטית-נוצרית המתנגדת לעולם החומר וליצירת העושר האנושי. אם ישראל היתה מדינה יהודית, היה רעיון זה, המנוגד לחלוטין לרוח היהדות, מהווה בגידה.

כאדם שחווה עימות עם המערכת השלטונית חשתי בבירור לא רק בנטיה לאלימות אלא גם בזלזול וביטול מצד חלק מאלה שעסקו עמי. אני איני אומר זאת כתלונה. לדעתי, זהו ביטוי נוסף של חוסר יכולת השלטון להתמודד רעיונית ומוסרית עם השקפה שונה, ובמובן זה, זהו גם מכשול בפני קידמה - שבה, אני מניח, כולנו מעוניינים.

מבחינה חוקית כבר הורשעתי, שכן עברתי על חוקי המדינה, אך אני חף מפשע מבחינה מציאותית. הראו לי איש שבו פגעתי, במזיד או בשוגג; אם יוכיח זאת, אהיה מוכן לפצותו. אני אינני מכיר אדם כזה. אני חף מפשע, עד שלא יוכח אחרת. כל הרשעה שלי כפושע שלא על פי חוק צודק תהיה, מבחינתי, חסרת משמעות של צדק ובעלת משמעות שרירותית בלבד.

שרירותיות משמעה אלימות וכאדם הגיוני אני לא אתנגד למה שחזק ממני פיזית, אך אני מסרב לראות בכוח הנשק את כוח הצדק. גם כעבד במדינת עבדים עדיין נשמרת לי זכות הבחירה ובינתיים, גם זכות הדיבור. כולנו קרבנות השיטה, ועל כל אחד מאיתנו מוטל לעשות כטוב בעיניו, בהתאם לאמונתו, במסגרת תחום הפעולה שבחר במציאות.

כפילוסוף וכאמן אני מתכונן למלא את מחוייבותי לאמת - לזכור אותה, לתעד אותה, לספר אותה ולהפיץ אותה ברבים. משועבדים אחרים רבים, בזמן הזה ובדורות הבאים, ימצאו בה ענין, ורבים וטובים הם המסייעים לי בעבודה קדושה זו. כאן והיום תבוא לידי ביטוי אותה שאלה מוסרית יסודית שאחראית למסי הכפייה: "האם האושר החברתי מחייב פגיעה בזכויות האדם?"

אני, לעצמי ולאחרים, כבר עניתי על שאלה זו פעמים רבות, ואחת מהן היא יציאתי למרד בחוקי הכפייה. היום אני ניצב מול אנשים המחזיקים באמונה שאשרה של החברה, אשרם שלהם, מחייב פגיעה בי. על אמונתם זו פגעו כבר בחיי, רוששו אותי והם מתכננים להמשיך לגרום לי סבל, בשם רווחת החברה. האם תהיה לי הזכות לראות בימי חיי את העני שיעשירו בעבודתי או את החולה שיבריאו על חשבון בריאותי? אינני יודע, אך אומר כאן לאלה שפועלים בכדי לפגוע בי, שכדאי להם להיות בטוחים ביותר בנכונותו של הרעיון הזה שמנחה אותם, שכדאי שיהיו משוכנעים שרווחת החברה הישראלית מחייבת פגיעה בזכויותי; בעתיד, כשתועלינה השאלות, הם יהיו אלה שיעמדו למשפט, שיצטרכו לתת דין וחשבון בכדי להסביר את מעשיהם - וגזר הדין של מצפונם עלול להוות איום על אשרם.

במובן מסוים, אני מקווה שיסתבר שאני הוא הטועה.

אוהד קמין

נתונים נוספים