מרד רעיוני: יסודות הגותיים: מובאות

 

מרד רעיוני

 

 

 

יסודות הגותיים

 

 

 

(מובאות המתייחסות למסמך "יסודות המרד הרעיוני" הנמצא בהמשך המדור)


 

 


1

 

 

 

 

משפט, צדק, חוק וחוקה

כבענינים אחרים, גם בענין זה הפילוסופיה הוא ענין מעשי מאד לשופט. כיצד על השופט לשפוט כאשר קיים ניגוד, לכאורה, בין משפט וצדק?

מה דינו של חוק שאינו צודק, כאשר דין זה פועל בגדריה של שיטת משפט... ...אשר הצדק הוא בין ערכיה ועקרונותיה? יכול שהמחוקק הרגיל יחוקק חוק שאינו צודק. מה דינו של חוק זה? חוק זה, עשוי לנגוד הוראה חוקתית, המעגנת את העיקרון הכללי של הצדק, ובכך להיות בלתי חוקתי ובטל. אכן, בשיטת משפט בה עקרונות הצדק מעוגנים בחוקה, עשוי חוק לא צודק להיות חוק לא חוקתי. ...כאשר הצדק הוא חוקתי, כלומר, מעוגן בחוקת המדינה, , חוק הנוגד את הצדק עלול להיות לא חוקתי, ובטל. עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, ספק רב אם חוק שאינו צודק בעליל, והפוגע בכבודו, בחירותו, בקנינו, בפרטיותו או בעיסוקו של של אדם, הוא חוקתי.

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק

מתוך "על משפט, שיפוט וצדק" - נאום מינוי בבית הנשיא 95

 

 

 

2

 

 

על ההבדלים בין המשטרים


...כל המשטרים המתכוונים לתועלת הציבור, הם הישרים לפי הצדק במלוא מובן המלה; ואילו כל אלה, המתכוונים לטובת השליטים בלבד הם מסולפים וכולם מהווים סטיות מן המשטרים הישרים, שהרי דינם כדין שלטון אדון בעבדו; ואילו הפוליס היא שותפות של בני-חורין.

בשעה שהאחד או המעטים או הרבים שולטים לתועלת הכלל, אלה הם משטרים ישרים; ואילו בשעה שהם שולטים למען האינטרס הפרטי של האחד או של המעטים או של ההמון, הם סטיות.

והסטיות הן... הטיראניה, האוליגרכיה והדמוקרטיה. שהרי שלטון היחיד הטיראני הוא לתועלת השולט שלטון יחיד, האוליגרכיה - לתועלת העשירים, והדמוקרטיה - לתועלת העניים; אך אף אחד מהם אינו מכוון לתועלת הכלל.

 

אריסטו "הפוליטיקה" ספר א

 

 


3

 

הממשלה החונקת

 

 

"ישראל התברכה בכמה מן האנשים הטובים והחכמים שבעולם. עם זאת, עדיין ראוי והוגן לשאול מספר שאלות. הסקטור הציבורי בישראל ענק. מה קרה להפרטה? האינפלציה גבוהה, המסים עוד יותר. כמה מן הצעירים המבריקים של ישראל עוזבים אותה ובאים לחיות בארה"ב. לא בעיית הבטחון דוחפת אותם החוצה, אלא הממשלה, החונקת את יכולתם להתקדם. אני אומר זאת כידיד, לא כמבקר."

מתוך ראיון עם ג'סי הלמס,

יו"ר ועדת החוץ של הסנט האמריקני,

 

 

24.3.95

4

 

 

על חוק חפשי וחוקה - דיון בכנסת

 

ח"כ מנחם בגין:

"דבר אחד אתם רוצים למנוע: שיהיה חוק חופש, חוק צדק, שיהיה קודם לכל שאר החוקים, ושאתם על ידי רוב מכני לא תוכלו בבוקר לא-עבות לבטלו. צאו וראו, רבותי. פעם, בתקופה שבה פרחה המחשבה הליברלית, נחצבה האמרה על סמכות המדינה שיש להגבילה לתפקיד של "שומר לילה". התקופה ההיא חלפה, וליבו של כל איש חופשי מתפלל לכך שלא ניאלץ לומר כי היא הלכה לבלי שוב. אבל בינתיים עברו דורות והאנושות כולה מחפשת שביל זהב בין השאיפה לחירות הפרט ובין התשוקה לחזון הצדק. שום אומה עדיין לא מצאה את שביל הזהב, ואילו אצלנו מתקבל הרושם כאילו נמצאה תשובה סופית לשאלה, מהו משטר החיים שנקיים במדינה. לא זו בלבד שנרחיב את סמכות מנגנון הממשלה על כל שטחי החיים, אבל נהפוך את המדינה שתהיה בבחינת "גנב לילה". סביב האזרח - בלשים, מפקחים, שוטרים, פקידים. הכלל הוא - החשד, היוצא מן הכלל - האמון; הכלל הוא שהאזרח הוא עבריין, היוצא מן הכלל הוא שהאזרח הוא אדם ישר; ועל כן צריך אפילו להיכנס לתוך הבית הפרטי ולחפש שם במקרר, לכן צריך להטיל פיקוח על הפיקוח ולערוך חיפושים אישיים. זהו תוכן החיים שאתם מכניסים במדינתנו..."

"הלכנו לאסיפה המכוננת. זהו תרגום עברי, אולי לא טוב, של המלה הלועזית "קונסטיטואנטה". וקונסטיטואנטות היו בכל הארצות שבהן היו מלחמות שיחרור. היה ידוע שהקונסטיטואנות קיבלו חוקת יסוד והתפזרו. על סמך חוקת היסוד קמה הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת, והתחילו חיי המדינה הסדירים. על כן, החובה שהוטלה עליכם היא אחת: לחוקק חוקה, ואחר-כך להתפזר ולערוך בחירות חדשות.

אתם התכחשתם למנדט שניתן על ידי העם בבחירות. אם אתם רוצים לשנות את הדבר - אתם רשאים לעשות זאת, בתנאי אחד - שתשאלו את העם. העם בחר באסיפה המכוננת, כלומר הטיל על כולנו לחוקק חוקה למדינת ישראל. אתם אינכם רוצים לחוקק חוקה, אולי משום גישה אימפולסיבית ואולי בגלל נימוק מחושב. בואו והתייצבו לפני העם והגידו לו: לא דרושה לנו חוקה, אין לנו השראת רוח, איננו רוצים לחייב את הדורות הבאים, ועוד ועוד; ויחליט העם. (קריאה מספסלי מפא"י: האסיפה המכוננת היא העם). זאת היא טעות. האסיפה המכוננת אינה אלא מכשיר בידי העם, ואם האסיפה המכוננת מתכחשת לרצונו של העם, רשאי העם לדרוש בחירות חדשות. זוהי הפילוסופיה שלכם, שהרוב שלכם עומד מעל העם, ובגלל זה אתם מתנגדים לחוקה. אם האסיפה המכוננת תחוקק חוקה, - לא תוכל הממשלה לעשות ככל העולה על דעתה. היום הממשלה עומדת מעל החוק, הן הרוב שישנו בבית אינו שולט בממשלה או מדריך אותה, אלא להיפך: הממשלה מטילה את רצונה על הרוב; אם הממשלה רוצה בחוק - החוק מתקבל, ואם היא רוצה בביטול החוק - הוא מתבטל. וכך אתם עומדים למעשה מעל החוק. זהו המצב במדינתנו. יש כאן כת שלטת העומדת מעל לכל חוק, משום שאין חוקה שתגביל אותה. אתם רוצים להמשיך בכך, וזהו הנימוק האמיתי של התנגדותכם לחוקה, אינכם מגלים אותו לעם. אתם מפרים את חוק המדינה לא רק כפי שציטטתי מחוק המעבר, תש"ט; אתם מתכחשים לרצון העם שבא לידי ביטוי בבחירות הכלליות. כולכם הלכתם לבחירות לאסיפה המכוננת, בלי יוצא מן הכלל, ואף אחד מכם לא גילה לעם שלא תהיה חוקה. לפיכך נדרוש מכם אחת משתי אלה: או שתמלאו את החובה שהעם הטיל עליכם לחוקק חוקה; או שתערכו משאל עם שבו ישתתפו כל הבוחרים בישראל, ורצונם הוא שיקבע מחדש את בעיות החוקה. כי חובתכם הראשונה לחוקק חוקה, והחובה הזאת מוטלת עליכם. אתם בעצמכם אינכם רשאים לשנות את המנדט שלכם.

השאלה היא חמורה ביותר. אם מישהו רוצה שהציבור יכבד את חוקי השלטון, הרי הוא חייב לדאוג לכך שהשלטון יכבד את חוק המדינה. אם אתם תפרו את רצון העם, אם אתם תתכחשו למנדט של הבוחרים, לא יהיה חוק בישראל, ואיש לא ירצה לכבדו. אינני סבור שחובה על אזרחי המדינה לפתוח את תיקיהם בפני אנשי דוב יוסף. זה מתנגד לזכות הטבעית של האזרח והאדם. אבל אם החלטתם להנהיג חוקים כאלה בישראל - שאלו את העם, אם הוא פוטר אתכם מהחובה העיקרית לחוקק חוקת יסוד במדינת ישראל. כשהוא ישיב "הן" - תוכלו להמשיך בחקיקת חוקים לפי רוב מכני ובעמידתכם מעל לכל חוק. כל עוד לא יאמר העם כזאת, אינכם רשאים להחליט על דעת עצמכם, ויהיו הנימוקים אשר יהיו."

 

ח"כ מנחם בגין, מתוך דיון בכנסת 1 פברואר 1950:

(מתוך דיונים בכנסת על הדו"ח של ועדת חוקה, חוק ומשפט בשאלת חוקת המדינה)

5

 

 

 

שלטון החוק - מתוך דיון בכנסת בשנות ה50

 

 

ח"כ מנחם בגין על עבירות כנגד החוק בתקופת הבריטים:


"...היה היתה תקופה בחיינו, שבה הפרנו את החוק, בלי רחמים, בלי ליאות, ובכוונה תחילה, משום שזה היה חוק שיעבוד.

בתקופה ההיא ראינו את הדבר כמצווה לנו, להפר כל צו - גם צו יהודי - אשר יטיל עלינו את החובה למלא אחר חוקי השיעבוד. בתקופה ההיא, כשהרסנו את החוקים הבריטיים ושמנו את השלטון הבריטי ללעג ולקלס, למשל ולשנינה, לעיני הגויים בעולם כולו, בתקופה ההיא הונח היסוד לחוק העברי. כשגדולי גיבורי הדור, עולי הגרדום, בשבתם שבועות וחדשים בתא המוות, סירבו עד הרגע האחרון לחתום לא על בקשת חנינה ולא על מסמך לערעור, ובלבד שלא להכיר בשלטון הבריטי ובחוקיו - אז, בלילות ההם של סבל על-אנושי, הונח היסוד לחוק העברי הריבוני. "אין אנו מכירים בחוק הבריטי, ולא נחתום על מסמכים המבטיחים את קיומו במולדתנו" - כך אמרנו.

אולם השלטון הבריטי איננו, ואנו במדינת ישראל, שבה אנו רוצים במנוף להגשמת חזון הדורות. דוקא משום כך אנחנו - מפרי החוק הבריטי, בלי רחמים ובלי ליאות - רוצים בחוק חפשי, בחוק צדק."

 



6

 

 

עקרונות החופש המוצהרים של ישראל

(כפי שהוצהרו במגילת העצמאות)

 


1. החל מרגע סיום המנדט ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

2.מדינת ישראל תהא... מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל...תבטיח חופש דת, מצפון..."

3."אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד..."

"אנו קוראים... לבני העם הערבי... לשמור על השלום..."

"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית..."

"אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב... ולעמוד לימינו..."


(הסעיפים מתוך הכרזה על הקמת מדינת ישראל)

 


7

 

 

עיגונם בחוק של עקרונות החירות והצדק של מורשת ישראל

"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל."

ספר החוקים חוק יסודות המשפט תש"ם 1980

חוק יסודות המשפט תש"ם

 

 


 


8

מדוע אין חוקה לישראל?

 

ב25 בינואר 1949 נבחרה ה"אספה המכוננת", שהטילה על "ועדת החוקה, חוק ומשפט" שלה להביא לפניה חוקה כתובה לדיון ולאישור. ...בינתיים נתגלעה מחלוקת חריפה על עצם שאלת נחיצותה של החוקה."

"היעדרה של חוקה כתובה גורם לכך, שהמבנה החוקתי של ישראל עדיין אינו מושלם."

"הכנסת בישראל, כמוה כפרלמנט הבריטי - היא השלטת והיא המטביעה את חותמה על כל ההווי במדינה. אין הפרדה ברורה בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת; ממשלת ישראל, המבוססת על תמיכת רוב בכנסת, מדריכה את התחיקה ומוציאה אותה אל הפועל. להלכה אין כוחה מסוייג כלל, שכן אפילו "בית הדין העליון", שלא כדוגמת "בית הדין העליון" בארה"ב, אינו מוסמך להכריז על כל תחיקה שהיא, שהיא בלתי­ חוקתית".

"לפי התכנית היתה "האספה המכוננת" צריכה להתפזר לאחר קבלת החוקה, אך כיוון שבעיית החוקה ירדה מעל הפרק, הפכה "האסיפה" ל"כנסת הראשונה"..."

 

מתוך "תולדות המשטרים" ד"ר יוסף נדבה

63

 

 

 

 

 

9

.

על שלטון החוק


 

"...מרובים הם פני "שלטון החוק" כפני "הדמוקרטיה", וכל אחד עושה למען התאם את המושגים לתוכן המצוי בשיטתו שלו הלכה למעשה או הרצוי לו כמטרה מדינית. כך גם "הדמוקרטיות העממיות" טוענות בפה מלא שבקרבן שורר "שלטון החוק"; וכך גם מן העבר הזה של מסך הברזל יש מן המדינות אשר רוממות "שלטון החוק" בגרונן וחרב פיפיות של הפלייה ודכוי ועריצות בידן.

נוסחת דלהי בחברות רבות, ובפרט באלו שאין להן מסורת קבועה של חקיקה דמוקרטית, קבעה כי חיוני הדבר שהגבלות מסויימות על הכוח המחוקק ייקבעו בחוקה כתובה, וכי בית משפט בלתי תלוי ישמור על קיומן.

ניסוח זה משאיר, כמובן, מדינה חדשה כמו ישראל בצד החובה, באשר אין לה לא חוקה כתובה ולא מסורת עתיקת יומין של "התנהגות חקיקתית" טובה.

 

השופט חיים כהן

מאמר "על שלטון החוק" מתוך "האזרח והמדינה"

 

 

 

 

10.

 

חשיבות היחיד

 

 

"מזה מובן לנו, גודל החמס, שעושים אלו האומות, המטילים מרותם על המיעוטים ועושקים את חירותם, מבלי לאפשר להם להמשיך את דרך חייהם, על פי נטיותיהם, שהגיעו אליהם במורשה מאבות-אבותיהם, כי כרוצחי נפשות נחשבים. וגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את החיוב השמירה, על חירות היחיד, מתוך מערכות הטבע.

כי עינינו רואות איך כל האומות שנפלו ונהרסו מדור דור, לא היה זה, אלא מתוך הכבדת עולם על המיעוטים, ועל היחידים. אשר על כן התגברו עליהם והרסו אותם. אם כן ברור לכל, שאין אפשרות להעמיד שלום בעולם, אם לא נתחשב עם חירות היחיד, כי זולת זה, לא יהיה השלום בן קיימא. והחורבן יאמיר."

"...אם אנו משחיתים איזו נטיה מאותו היחיד, הרי אנו נחשבים לקוצצים איבר אמיתי מהעצמות שלו, וגם הוא נחשב אבידה אמיתית לכלל הבריאה, משום שלא נמצא ולא יהיה עוד בכל העולם דוגמתו"

"...כי בעת שרוב חברי האנושות, המה בלתי מפותחים, והמפותחים המה תמיד מיעוט קטן, ואם אתה מכריע תמיד כרצונם של הרבים, שהם הבלתי מפותחים, ונמהרי הלב, נמצא שדעתם וחפצם של החכמים והמפותחים שבחברה, שהם תמיד המיעוט, לא יישמע ולא ייפקד. הרי אתה חותם את האנושות על נסיגה לאחור. כי לא יוכלו להתקדם אפילו פסיעה אחת קדימה."

 

מתוך "מתן תורה" מאת רבי יהודה הלוי אשלג


 

 


11


.

המוסד הקולקטיבי כסכנה ליחיד


"את המדינה הריבונית אנחנו רואים כארגון חברתי, שמבחינת המשפט הפוזיטיבי אין סמכויותיה מוגבלות."

"...קיימת אפשרות שחברי המוסד הקולקטיבי (הממשלה ו/או הכנסת) יקשרו קשר ביניהם נגד שלום הציבור. סכנה כזו קיימת, אבל היא ריאלית פחות מאשר סכנת האחד שאין לו צורך להביא בחשבון שום שותפים כדי לנצל את סמכותו לרעה. ומה שהגוף הקולקטיבי גדול יותר... הסכנה , שהם יקשרו בינם לבין עצמם קשר לרעת הציבור הולכת ומצטמצמת... ואם ניתן להפריד אפילו בין גופים קולקטיביים שונים, ולחלק את הסמכויות ביניהם... - הרי תצומצם הסכנה עוד יותר. "


פרופ' בנימין אקצין

"שלטון החוק מעל שלטון היחיד" מתוך "האזרח והמדינה"

 

 


13.

 

מוסר, אלטרואיזם וטוב לב

 

אלטרואיזם וטוב-לב אינם רק שונים. הם מנוגדים זה לזה וסותרים זה את זה.

משמעותו הפילוסופית המדוייקת של האלטרואיזם היא: מיקום האחרים מעל לעצמי. האלטרואיזם כעיקרון מוסרי טוען, שעל האדם לשים את רווחת האחרים בראש מעייניו, ולראות את האינטרסים שלהם כקודמים לשלו; אין לאדם זכות קיום למען עצמו; ההצדקה המוסרית לקיומו של האדם היא השירות שהוא מעניק לאחרים; והקרבה­ עצמית היא חובתו הראשונית ומעלתו החשובה ביותר.

ההקרבה העצמית - זוהי תמצית האלטרואיזם. העצמי נחשב למשהו רע; היעדר עצמיות - זהו האידיאל המוסרי של האלטרואיזם. זוהי, איפוא, תורת מוסר של אנטי-עצמי ומשמעות הדבר היא: אנטי אדם, אנטי-אושר אישי, אנטי זכויות הפרט.

מוסריות כזו, המלמדת את האדם לראות את עצמו כבעל-חיים המיועד להקרבה, איננה ביטוי לטוב-לב או לרצון טוב.

תורת-מוסר כזו יכולה, מעצם טבעה, לעורר רק פחד ועוינות בין האנשים: היא כופה על האדם לקבל תפקיד של קרבן או של תליין - כאובייקט להקרבה או כגורף רווחים על חשבון קרבנות אנושיים; היא איננה מותירה לבני-האדם אמות-מידה לצדק..."

טוב לב, רצון טוב וכבוד לזכויות אחרים, נובעים ממערכת חוקים מוסרית מנוגדת: מן העיקרון שהאדם - הפרט - אינו אובייקט להקרבה אלא יישות בעלת ערך עליון; כל אדם חי ומתקיים למען עצמו ולא כאמצעי למען מטרותיהם של אחרים; אף לאיש אחד אין זכות להקריב מישהו אחר.

אנשים בעלי הערכה-עצמית שלא הושחתו על ידי המוסריות האלטרואיסטית, הם בלבד יכולים להעריך חיי אדם, משום שאלה הם אנשים המעריכים את חייהם שלהם, משום שהם בטוחים בידיעת זכותם על חייהם, ומשום שלגביהם "יצור אנוש" הוא תואר של כבוד. ההשקפה שיש לאדם על עצמו היא הקובעת את השקפתו על אנשים אחרים ועל רמתו של המין האנושי; הכבוד והרצון הטוב, שאנשים בעלי הערכה-עצמית חשים כלפי בני-אנוש אחרים הם באופן עמוק אגואיסטיים; תחושתם היא למעשה: "לאנשים אחרים יש ערך, משום שהם מאותו המין שלי". על-ידי הוקרה ועל-ידי כבוד לחיי אחרים הם מכבדים את חייהם שלהם. זהו הבסיס הפסיכולוגי לכל רגש עמוק של אהדה, לכל תחושה של "סולידריות של המין האנושי".

"בעוד שמדיניות העזרה של האדם הרציונלי מתבססת על ערך חיי הפרט, הרי שמדיניות העזרה של האלטרואיסט מתבססת על הנחה שלחיי הפרט אין כל ערך...


נתנאל ברנדן, מתוך "היחיד והחופש"

 


14.

 

 

 

מטרת המדינה

 

מטרת המדינה (והצידוק הרציונלי היחיד לקיומה) היא שמירת זכויות האדם. המדינה קיימת כמונופולין היחיד בחברה רציונלית: מונופולין על שימוש בכוח. זכותה לשימוש בכוח אינה זכות ליזימת כוח: פקידי המדינה הם אנשים ואין להם, כמובן, כל זכות לפגוע בזכויותיהם של אותם אנשים אשר על זכויותיהם הופקדו להגן. זכות המדינה היא הזכות להגיב בכוח על שימוש בכוח, דהיינו: לענוש פושעים. העקרונות לפיהם יופעל כוח זה, והאמצעים בהם החזקתו מתאפשרת, הם ענין למערכת חוק אובייקטיבי. חוק הוא אובייקטיבי אם הוא מושתת, באמצעות חוקי ההגיון, על ההכרה בזכויות האדם.

מאידך, המדינה הבוזזת משתמשת בכוח שבידה לא כדי להגן על זכויות האדם אלא כדי לפגוע בהן. מדינה הגובה מס הכנסה, גרועה מכל שודד. מדינה המגייסת לשירות צבאי כפייתי - גרועה מכל סוחר עבדים. מדינה האוסרת אנשים על מעשים שביצעו, ואשר בהם לא פגעו בזכויותיו של אדם אחר, גרועה מכל רוצח. זאת, כיוון שכנגד שודד, רוצח ומשעבד - ביכלתך לפנות למשטרה. אך אם המשטרה היא השודד - למי תפנה?

מדינת הבוזזים מושתתתת על תפישה מטפיסית של האדם האומרת כי האדם הוא תא של אורגניזם חברתי. המדינה היא גוף - והאדם הוא איבר בגוף זה.

הקולקטיביזם מבוסס על תורת הכרה מיסטית. תורת המוסר המשתמעת ממנו, היא תורת המוסר האלטרואיסטית. האדם, כתא של אורגניזם חברתי, חייב לחיות למען העדר (המדינה, העם, הגזע, המורשת, המפלגה, המעמד, האנושות - מחק את המיותר) ולא למען עצמו. ההקרבה העצמית היא ערך עליון. חיים למען עצמך הם פשע מרכזי.

מאחר והקולקטיביזם אינו נכון במציאות, בהיותו מופרך על ידי ההגיון האומר כי הדרך הנאותה לאדם להגיע לידיעה היא דרך הזיהוי השכלי ולא דרך האמונה, ומאחר ואלטרואיזם כתורת מוסר אינו נכון במציאות, בהיותו מנוגד לדרישות היסודיות של קיום האדם ובהיותו מוסר של מות - מטרתה של המדינה הקולקטיביסטית להשתמש בכוח כדי להפוך את הבלתי נכון - לנכון.

אדם החי למען עצמו לא יראה עצמו כשה לעולה, המוקרב למען "טובת הכלל". על­ כן מטרת המדינה הבוזזת היא להביא אותו לידי כך שיוותר על רצונו לחיים.

אדם המכיר בזכויותיו יזהה כפשע כל פעולה אשר תנסה להשתמש בו כבחפץ השייך למדינה. על-כן מטרת המדינה הבוזזת היא לטשטש את מושג זכויות האדם.

כדי ליצור עדר בו החברים אינם יכולים להתקיים בזכות עצמם, המדינה הכפייתית זקוקה ליצירת המושג של "עדר-אדם". האדם כחיית עדר כל מדינה אשר היסוד האידיאולוגי לקיומה מתייחס באיזושהי צורה למושג ה"כלל" ו"טובת הכלל", היא מדינת בוזזים. ההבחנה בין דמוקרטיה ודיקטטורה אינה הבחנה חשובה לצורך זה. בדמוקרטיה ההנחה היא שלהק של טפילים, אשר הגיעו לעמדתם על­פי איזשהו טכס מגי של "בחירה", הוא המייצג את "רצון העם". בדיקטטורה מצוי בחיר-עצמו שהוא נציגו של "רצון הכלל". אולם גם פה וגם שם קיימת הנחת ה"כלל", הקיים כיש בפני עצמו. הנחת ה"כלל" אשר החלטותיו מחייבות את הפרט, ולא משנה איך, טכנית, ה"כלל" מיוצג. ההנחה היא שזכות הכלל לשדוד את רכושך, לשעבד את חירותך, ליטול את חייך - והשאלה היחידה המבדילה בין דיקטטורה לדמוקרטיה היא שאלת הפרוצדורה אשר תממש את הבזיזה הזאת.

ההבדל בין דמוקרטיה ודיקטטורה הוא איפוא הבדל טכני. להבדל הטכני הזה יש משמעות מעשית. בדמוקרטיה אין אדם אחד - נוסח סטאלין, היטלר, קסטרו או מאו-צה טונג - המרכז בראשו תכנית מפורטת של הפיכת אומה שלמה לבית סוהר גדול. אולם אי מהותיותו של ההבדל מתחוורת גם מיכולת הגלגול של דמוקרטיה לדיקטטורה - בדרך דמוקרטית. במקום בו יש משמעות למושג "רצון הכלל", משמעות זו כוללת גם את האפשרות שהעם ירצה במנהיג אחד. ...במדינה צודקת אין אפשרות כזאת, לחלוטין! במדינה צודקת אין "ביטוי לרצון הכלל", משום שהיא יוצאת מההנחה שרק הפרט קיים ולכלל אין קיום (דהיינו: אין יש נפרד, בעל זהות ספציפית, שהוא ה"כלל").

 


משה קרוי "חיים לפי השכל"

 


15.

 

 

חוק לא אובייקטיבי

 

...צריך להבין את האמצעי המרכזי המאפשר למדינת הבוזזים לממש את מטרתה: החוק השרירותי.

תפקיד המדינה להגן על זכויות האדם מפני שימוש בכוח. החוק הרציונלי מבוסס על ההכרה בתפקיד זה, על זיהוי ההפרות השונות האפשריות של זכויות האדם, ועל הביסוס הרציונלי של הפעולות הנאותות של פקידי המדינה המתייחסות להפרות אלו. חוק רציונלי הוא אובייקטיבי, משום שיש לו יסוד אובייקטיבי מוכח: זכויות האדם; והוא נגזר ממנו על ידי עקרונות אובייקטיביים. היסוד לקיומה של מדינה צודקת הוא חוקה, המכוננת את קיומה כמדינה. תוקפה של החוקה נובע מתכנה ולא מזהותו של זה אשר חוקק אותה או מהפרוצדורה בה הוא חוקק אותה. תוקף החוקה הוא כתוקף חוקי האריתמטיקה, המחייבים כל אדם בפעולותיו היום-יומיות. ברור כי לא יעלה בדעתו של אדם לשאול: "מי חוקק את חוקי האריתמטיקה? מי הסמיך אותו לעשות זאת?"

חוק לא אובייקטיבי הוא חוק שמקור תקפו אינו שכלי אלא שרירותי. הוא מחייב לא בשל הרציונליות המוכחת של תכנו אלא בשל העובדה ש"גורמים מוסמכים" חוקקו אותו.

ברגע בו מוסח יסוד תקפו של החוק משאלת האובייקטיביות של תכנו לשאלת הפרוצדורה הנותנת לו סמכות - ניתן לחוקק כל חוק שהוא. זכויות האדם חדלות להיות רלוונטיות, כעיקרון יסוד לחקיקה. במקומן באה מטרתה של המדינה הבוזזת - השיעבוד, ומטרות שליטיה - הבזיזה.

הביטוי הפשוט ביותר לחוק בלתי אובייקטיבי הוא מערכת של חוקים הנפוצה ברוב ארצות העולם. מערכת זו מתערבת בחייו של האדם, בזכותו לעשות בגופו את שהוא מוצא לנכון, ובזכותו לקיים כל יחס שהוא עם כל אדם אחר (בתנאי שבן הזוג מסכים לכך). חוקים אלה יוצאים מהנחת האדם כרכוש העדר. מאחר והעדר או מנהיגיו יודעים טוב יותר מהפרט את שטוב בשביל הפרט, ומאחר והם אלטרואיסטים (כלומר: הערך המוסרי העליון עבורם הוא פעולה למען הזולת, במיוחד כשהוא מסרב), זכותם להגביל את אותן הפעולות שלו בהן הוא פוגע בעצמו.

מאחר והפונקציה המוסרית היחידה של המדינה היא הגנת זכויות האדם, הרי שחוקים אלה פוגעים בזכויות האדם. הפעלתם בכוח המדינה מטשטשת את ההבחנה בין פושע, במובן האובייקטיבי של המלה (דהיינו: רוצח, שודד, אנס, משעבד עבדים), לבין אדם הפועל אמנם באורח בלתי מוסרי - אך כנגד עצמו בלבד. אין מקום למדינה ביחסים בין אדם לעצמו. החוק האובייקטיבי משקף את המוסר, אבל רק את אותו מרכיב שלו המתייחס ליחסים בין אישיים (דהיינו: זכויות האדם). כל חוק המנסה לחייב אדם להיות מוסרי ביחס לעצמו מתנגש עם זכותו לחופש. למעשה, תחום נזקו של החוק הבלתי אובייקטיבי מכסה כל אספקט של חייך ומאפשר למדינה להשתמש בכוח חוקי כדי להרסך ביסודיות. ...ברגע בו אדם מוכן להכיר בצדקתו של חוק האוסר סחר סמים ושימוש בהם מתוך בלבול בין המרכיב של המוסר המתייחס ליחסים של אדם עם קיומו והמרכיב המתייחס ליחסים בין אדם לחברו, ומתוך אי הבנת יחסו של החוק למוסר, הוא מאשר בכך כל חוק שהוא. ברגע שזכות המדינה לכפות על אדם את מה שפקידיה רואים כ"טובתו", זכותה לעשות בו כל דבר.

 

 

משה קרוי, מתוך "חיים לפי השכל"

 


16

 

מיסוי כפייתי


מעבר להתערבות המדינה הכפייתית בכלכלה על ידי מערכות של הגבלות על ייצור ומכירה, משתמשת המדינה הבוזזת במיסוי כפייתי ישיר ועקיף. מטרתו של מיסוי זה משולשת:

א.בסיס כלכלי להמוני הפקידים המאיישים את מנגנון הבזיזה. מה הולם יותר את המוסר המהופך של האלטרואיזם מאשר היצרן המכלכל במאמציו את זה השודד אותו ומשעבדו?

ב.הורדת רמת החיים על ידי שוד חוקי של כסף מידי בעליו האמיתי, ועל ידי העלאת מחיריהן של סחורות מעבר למחיר האובייקטיבי שלהן.

ג.יצירת מציאות מהופכת, שחוקיה הם היפוך חוקי המציאות האובייקטיבית. מס הכנסה הוא עונש ליצרן על ייצורו. המשלים לו הוא סעד - פרס לבטלן על בטלנותו.

מיסוי כפייתי מממש איפוא הלכה למעשה את האתיקה האלטרואיסטית. באתיקה זו סמל הטוב הוא הטפיל המסכן הפסיבי. סמל הרע הוא היצרן העצמאי הפעיל. המיסוי הכפייתי נותן פרס ל"טוב" ומעניש את ה"רע", ובכך מממש את הזיהוי המסולף הזה.

מעבר לשלוש המטרות האלה יש למערכת המסים של המדינה הבוזזת מטרה נוספת. מאחר ואין אדם הרוצה שישדדו אותו, חייב כל יצרן להגן על עצמו מפני שודדי המס. על כן, כשהוא נדרש על-ידי החוק להצהיר על הכנסותיו - הדרך היחידה להגן על עצמו היא לשקר.

שים לב לאפקט הפסיכולוגי של מצב ענינים זה: המדינה הבוזזת מציבה בפני אדם את הבחירה בין יושרו ובין כספו. היא הופכת שקר, ולא אמת, לאמצעי של הישגים חמריים. היא הופכת כל אדם הרוצה לשמור על רכושו-בזכות - לפושע. הודות לכך היא יכולה לעשות בו כרצונה. כל יצרן הוא בחזקת מעלים מס, ולכן פושע, ועקב כך יש לאסרו. רק טפיל הסעד חזקה עליו שהוא איש ישר: הוא אינו מעלים הכנסות, כי אין לו כאלו, כי הוא אינו מייצר כלום.

בנוסף, רוב היצרנים, למרות היותם אנשים רציונליים, אינם בעלי הבנה פילוסופית של העקרונות לפיהם הם חיים; כלומר: מחשבם מתוכנת היטב, אולם יכלתם לזיהוי מילולי של הנחותיהם היא יכולת מצומצמת. על כן הצורך להעלים הכנסות מביא אותם להרגשת אשמה. ראשית, הם מרגישים שאינם אנשים ישרים: הם הרי שיקרו. שנית, הם מרגישים כפושעים: הם הרי עברו על החוק.

יש צורך בהבנה פילוסופית של עקרונות הפילוסופיה הרציונלית, כדי לדעת שאינך חייב אמת לרוצחיך, וכי חוק בלתי אובייקטיבי יש לו אותו תוקף מוסרי כמו לתקנה פנימית של ה"מאפיה". מאידך, זה המבין את עקרונות הפילוסופיה הרציונלית אינו מייצר במדינת בוזזים.


משה קרוי, מתוך "חיים לפי השכל"

 


17.

 

מדינה חפשית וצדק חברתי

 

ההבדל הברור ביותר בין התנאים במדינה חפשית לבין התנאים במדינה הנתונה לשלטון שרירותי, הוא השמירה במדינה חפשית על העיקרון של שלטון החוק. משמעותו של עיקרון זה, מעבר לכל הפרטים הטכניים, הוא שהממשלה בכל פעולותיה כפופה לכללים שנקבעו והוכרזו מראש - כללים המאפשרים לחזות כיצד הסמכות תשתמש בכוחות הכפייה שלה בנסיבות נתונות ולתכנן את עניניך הפרטיים על בסיס ידע זה.

מערכת הרכוש הפרטי היא המגן החשוב ביותר על החופש, לא רק עבור בעלי הרכוש, אלא, לא פחות מזה, לאלה שאינם בעלי רכוש. העובדה שהשליטה על אמצעי הייצור מתחלקת בין אנשים רבים הפועלים באופן בלתי-תלוי, היא ורק היא הגורם לכך שלאף אחד אין כוח מוחלט עלינו, שאנחנו יכולים להחליט מה לעשות עם עצמנו.

נראה שאנשים כיום מדברים וחושבים יותר מדי על דמוקרטיה, ופחות מדי על הערכים אותם היא משרתת... דמוקרטיה היא אמצעי, מכשיר שנועד לשמור על השלום הפנימי וחופש הפרט. ...ההתרכזות בדמוקרטיה, שנעשתה היום מאד אפנתית... אחראית במידה רבה לאמונה המטעה וחסרת-הבסיס לפיה, כל זמן שמקורו של הכוח הפוליטי הוא ברצון הרוב, הכוח אינו יכול להיות שרירותי. ...לא מקור הכוח, אלא הגבלתו, היא המונעת ממנו להפוך לשרירותי.

אחד מעיסוקי העיקריים במשך יותר מעשר שנים היה הנסיון להבין את משמעות המונח "צדק חברתי". נכשלתי בנסיון זה - או, ליתר דיוק, הגעתי למסקנה שביחס לחברה של אנשים חפשיים, אין למונח זה כל משמעות... נראה לי שהשירות הגדול ביותר שהייתי יכול לתת למין האנושי הוא לגרום לדוברים ולכותבים שיתביישו להשתמש אי-פעם במונח "צדק-חברתי".

 


פרידריך אוגוסט וון האייק

(מחבר "הדרך לחירות", "חוקת החירות", "המהפיכה הנגדית של המדע" ו"השחצנות הקטלנית")

 

 


18.

 

 

החברה והמצע הקפיטליסטים

 

החברה הקפיטליסטית אותה אנו רוצים להשיג היא חברה בה זכויות הפרט תכובדנה מתוך רגש מצפוני באופן מתמיד, יזימת כוח פיזי מנועה במסגרת יחסי אנוש - כפי שאין ראנד ניסחה זאת. אנו רוצים חברה בה תפקיד הממשלה מוגבל להגנה על זכויות הפרט, ולכן הממשלה תשתמש בכוח רק לשם הגנה ותגמול כנגד יוזמי הפעלת כוח. אנו רוצים חברה בה זכויות על רכוש יוכרו כזכויות הפרט המוצקות - חברה בה לא יסבול אף-אחד בשל הצלחתו, בהיותו מוקרב לקנאת האחרים, חברה בה כל הקרקעות, המשאבים הטבעיים ושאר התוצרים יהיו בידיים פרטיות. בחברה כזאת יקטן גודלה של הממשלה לכדי עשרה אחוזים מגדלה כיום (בארה"ב) במושגים של הוצאות הממשלה. רוב הממשלה, כפי שהיא קיימת היום, תפוץ לכל עבר; כל הסוכנויות ומחלקות הקבינט פרט למחלקת ההגנה, הפנים, המשפט והאוצר.

ביטול מסי הכנסה:

ביטול מס הכנסה הינו חלק מרכזי בתכנית קפיטליסטית פוליטית. ביטולו המוחלט של מס זה הוא המטרה החיונית והסופית הנדרשת על מנת להגן על זכויות הפרט לרכושו. תהליך ההתקדמות לקראת ביטול מס זה יעזור ליצירת התנאים להתפתחות כלכלית על ידי הגברת פעולתם של גורמים כלכליים ושיפור אפשרויות החיסכון.

מכאן ניתן להבין כי פיתוח כלכלי מואץ, הודות לביטול המס הנ"ל, עומד ביחס ישר לעצמת המעורבות הממשלתית במשק - ככל שמעורבות הממשלה תקטן כך גם תתאפשר צמיחה כלכלית. אם נניח קצב של צמיחה כלכלית של, נאמר, 3% בשנה, יהיה זה נתון המאפשר לצמצם את המעורבות הממשלתית ב50% במשך דור, ז"א הכפלת עצמת המערכת הכלכלית פי 2 בתקופה זו.

אני חושב כי עובדות אלו מעלות שני עקרונות חשובים הקשורים לתכניתנו הכלכלית; הראשון הוא הורדת מס ההכנסה, כאשר בשלב ראשון צריכה תשומת הלב להתרכז בהורדת שיעורי המכסימום, עד שיתקיים שיעור מס פרופורציונלי יחיד. הורדת שיעור המס בתחום העליון הינה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בצבירת הכוח של התמריצים הכלכליים והחסכונות אלו המרכיבים היסודיים בפיתוח כלכלי. עלינו להבהיר לציבור כיצד יכול כל אחד להיות נשכר מהורדת המסים הזאת - כיצד פועלת ההורדה לעליית הדרישה בכוח העבודה ומשכורתו להעלאת כמות הסחורות וכתוצאה מכך ירידת מחירן.

ביטול מס הכנסה הוא מטרה חיונית ונדרשת על-מנת להגן על זכויות הפרט לרכושו - יש להדגיש את העיקרון המוסרי שמאחורי ביטול זה.

דרך אפשרית להתחלת ביטולו של מס ההכנסה כרגע היא להילחם לקבלת חוק (בינלאומי) של פטור ממס ל51% מהכנסתו של כל אדם בכל הנסיבות. חוק זה ייחקק בשם העיקרון שהפרט הוא בעליו של הכנסתו הוא. חוק 51 האחוזים יבסס באופן משמעותי את ההכרה בעיקרון זה. במשך השנים נפעל למען העלאת האחוז המשוחרר ממס בהכנסתו של כל אחד בד בבד עם הקטנת אחוז הנישומים - כך עד שמיסי ההכנסה יבוטלו לגמרי. בהתחשב בירידות המשמעותיות בהוצאות ממשלה על תקציבי רווחה למיניהם, הנובעות מהצעותי בנושא, ובהישגים הכלכליים יהיה זה אפשרי לבטל את מס ההכנסה בתהליך שיימשך דור אחד.

המטרה קצרת-המועד בעל החשיבות הגדולה ביותר הינה הדגשת הקשר שבין מדיניות המיסוי לבין נכונות הממשלה לחבר את זכויות האזרח של משלם המסים. עלינו לדרוש את ביטולם של עונשים על פשעים של התחמקות מתשלום מס-הכנסה, בשם העיקרון על פיו הפרט לא יכול לגנוב או למעול במה שהוא רכושו מלכתחילה. בנוסף לכך עלינו לדרוש את קיומה של סקירה משפטית אוטומטית של כל הנתונים לעיקול רכוש וחשבונות בנקים על ידי מס ההכנסה. ועד אשר העונשים הפליליים יבוטלו יש לדרוש כי הסעיף החמישי לחוקת זכויות הפרט (האמריקאית) המרשה לאדם שלא למסור מידע העלול להפלילו ייושם גם על משלמי המסים. במלים אחרות עלינו לדרוש שמשלמי המסים, אשר נתונים לשיפוט על פי חוקי הפלילים ייהנו מכל הזכויות המקובלות בתחום הפלילים.


ד"ר ג'ורג' ריזמן, מתוך "לקראת ייסוד חברה קפיטליסטית"

 

 


19.

 

קולקטיביזם וזכויות ה"כלל"

 

הקולקטיביזם הוא בתחום הפוליטיקה מה שהסובייקטיביזם הוא בתחום האתיקה. בדיוק כפי שהרעיון של "כל מה שאני עושה זה בסדר כי אני בחרתי לעשות זאת", אינו עיקרון מוסרי אלא שלילת המוסר - כך הרעיון של "כל מה שהחברה עושה זה בסדר כי החברה בחרה לעשות זאת", אינו עיקרון מוסרי, אלא שלילה של עקרונות מוסריים וגירוש המוסר מענינים חברתיים.

כש"כוח" מתנגד ל"זכות", למושג ה"כוח" יכולה להיות רק משמעות אחת: עצמת כוח-הזרוע הפיזי - שלמעשה אינה ה"עצמה" אלא מצב חוסר-האונים חסר התקוה ביותר; זו רק ה"עצמה" להרוס; זו ה"עצמה" של מנוסת-בהלה של חיות משתוללות.

מכיוון שרק לאדם יחיד יש זכויות, הביטוי "זכויות-היחיד" הוא כפל-לשון )שיש להשתמש בו רק למטרות הבהרה בתהו-ובהו האינטלקטואלי של היום( אך הביטוי "זכויות הכלל" הוא סתירה במונחים.

כל קבוצה או "כלל", גדולים או קטנים, הם רק מספר של פרטים. לקבוצה לא יכולות להיות זכויות, פרט לזכויות חבריה היחידים. בחברה חפשית "זכויותיה" של קבוצה נגזרות מזכויות חבריה דרך בחירה רצונית, פרטית והסכם חוזי, והן רק יישום של אותן זכויות-יחיד לצורך פעולה מסויימת. כל פעולה קבוצתית לגיטימית מבוססת על זכותם של המשתתפים להתחברות חפשית ולמסחר חפשי (ב"לגיטימית" כוונתי: לא-פושעת וכזו שנוצרת באופן חפשי, כלומר: קבוצה שאף-אחד לא חוייב להצטרף אליה).

לקבוצה, כשלעצמה, אין זכויות. אדם אינו יכול לרכוש זכויות חדשות על ידי הצטרפות לקבוצה וגם לא לאבד את הזכויות שיש בידו. עיקרון זכויות-היחיד הוא היסוד המוסרי היחידי לכל הקבוצות או האגודות.

כל קבוצה שאינה מכירה בעיקרון זה איננה אגודה, אלא כנופיה או אספסוף.

כל תורה של פעילויות חברתיות שאינה מכירה בזכויות היחיד היא תורה של שלטון-האספסוף או לינץ' חוקי.

אזרחיה של אומה חפשית יכולים שלא להסכים לגבי התהליכים המשפטיים המסויימים או השיטות ליישום זכויותיהם (שהיא בעייה מורכבת - תחומו של המדע הפוליטי והפילוסופיה של החוק) אבל הם מסכימים לגבי העיקרון היסודי שיש ליישמו: עיקרון זכויות היחיד. כשהחוקה של מדינה מסויימת מניחה את זכויות היחיד מחוץ להישג ידם של הרשויות הציבוריות, תחום הכוח הפוליטי הוא מוגבל בחומרה - ולכן יכולים האזרחים באופן בטוח להסכים להישמע להחלטות של הצבעת הרוב בתחום מוגבל זה. חייהם ורכושם של מיעוטים ושל מתנגדים לדעת הרוב אינם עומדים על כף המאזניים, אינם נושא להצבעה ושום החלטה של הרוב לא תסכן אותם. שום אדם או קבוצה אינם מחזיקים בהמחאה פתוחה של כוח על חשבון אחרים.

לא משנה בהקשר זה, אם אומה שועבדה בכוח, כמו ברוסיה הסובייטית, או על ידי בחירות, כמו בגרמניה הנאצית. זכויות היחיד אינן נושא להצבעה ציבורית; לרוב אין זכות לבטל את זכויותיו של מיעוט על ידי הצבעה; תפקידן הפוליטי של הזכויות הוא בדיוק להגן על מיעוטים מפני דיכוי על ידי הרוב (והמיעוט הקטן ביותר עלי-אדמות הוא היחיד).

 

אין ראנד, מתוך "זכויות"הכלל

 


20.

 

טבע הסוציאליזם

 

התכונה העיקרית של הסוציאליזם היא הכחשת זכויות-הרכוש הפרטיות; בסוציאליזם, הזכות לרכוש (כלומר, הזכות לשימוש בו ולהיפטרות ממנו) ניתנה בידי "החברה ככלל" כלומר, בידי הכלל, והייצור והחלוקה נשלטים בידי המדינה, כלומר: בידי הממשלה.

אפשר להגיע לסוציאליזם בכוח, כמו בבריה"מ - או על ידי בחירות, כמו בגרמניה הנאצית (הנציונל-סוציאליסטית). דרגת הסוציאליזציה יכולה להיות כללית, כמו ברוסיה - או חלקית, כמו באנגליה. מבחינה תיאורטית, ההבדלים הם שטחיים; מבחינה מעשית, הם רק ענין של זמן. העיקרון הבסיסי בכל המקרים, זהה.

מטרותיו, לכאורה, של הסוציאליזם היו: ביטול העוני והשגת שגשוג, קידמה ושלום כלליים ואחווה אנושית. התוצאות היו כישלון מבהיל - כלומר: מבהיל אם מטרתך היא רווחתו של האדם.

במקום שגשוג הביא הסוציאליזם שיתוק ו/או התמוטטות כלכליים בכל מדינה שניסתה אותו. דרגת הסוציאליזציה היתה דרגת האסון. התוצאות השתנו בהתאם.

מכיוון שלא קיימת ישות כמו "הציבור", כיוון שהציבור הוא רק מספר יחידים, כל טענה או השלכה לעימות של "האינטרס הציבורי" עם אינטרסים פרטיים פירושה שיש להקריב את האינטרסים של חלק מן האנשים לאינטרסים ולמשאלות של אחרים. מכיוון שהמושג הוא בלתי-ניתן להגדרה בצורה נוחה כל-כך, שימושו מבוסס רק על היכולת של כל כנופיה נתונה להכריז ש"הציבור - זה אני" - ולבסס טענה זו על איום ברובה.

שום טענה כזו מעולם לא קוימה, ואי-אפשר יהיה לקיימה אי-פעם ללא עזרת רובה - כלומר, ללא כוח פיזי. אך מצד שני, אלו המשתמשים ברובים ללא טענה זו היו נשארים במקום שאליו הם שייכים: בעולם התחתון, ולא היו מגיעים למועצות-המדינה לשלוט על גורלן של אומות.

אין שום הבדל בין העקרונות, המדיניות והתוצאות המעשיות של הסוציאליזם - ואלו של רודנות הסטורית או פרה-הסטורית. הסוציאליזם הוא רק מלוכה אבסולוטית­דמוקרטית - כלומר, שיטת אבסולוטיזם ללא ראש קבוע, פתוחה לתפישת כוח על ידי כל הבאים, על ידי כל טפסן, אופורטוניסט, הרפתקן, דמגוג או בריון.

כשתשקלו את הסוציאליזם, אל תשלו את עצמכם לגבי טבעו. זיכרו שלא קיימת בנמצא הפרדה כמו "זכויות אנושיות" מול "זכויות רכוש". שום זכויות אנושיות אינן יכולות להתקיים ללא זכויות רכוש. מכיוון שסחורות חמריות מיוצרות על ידי שכלם ומאמציהם של אנשים יחידים, ויש בהן צורך כדי לקיים את חייהם, אם תוצר מאמציו של היצרן אינו שייך לו חייו אינם שייכים לו. הכחשת זכויות-הרכוש פירושה הפיכת אנשים לרכוש השייך למדינה. מי שטוען ל"זכות לחלק מחדש" את העושר המיוצר על ידי אחרים טוען ל"זכות" להתייחס אל בני האדם כאל רכושו.

כשתשקלו את ההרס הכללי שבוצע על ידי הסוציאליזם, ים הדם ומליוני הקרבנות, זיכרו שהם לא הוקרבו למען "טובת האנושות" או "אידיאל נעלה" כלשהו, אלא למען רברבנותו של פרא נפחד או בינוני יומרני הכמה לאיצטלה של "גדולה" בלתי­ מורווחת - ושהמצבה לסוציאליזם היא פירמידה של בתי-חרושת ציבוריים, תיאטראות וגנים ציבוריים שנבנו על גבי גופות אנוש, בעת ששליטם ניצב מעל, כשהוא מכה בחזהו וצורח את תחינתו ל"יוקרה" כלפי הריק חסר-הכוכבים שמעליו.

 

אין ראנד, מתוך "בוני המציבות"

 


21.

 

טבעה של האנוכיות

 

הקניבליזם המוסרי של כל התורות ההדוניסטיות והאלטרואיסטיות נמצא בהנחה שאשרו של אדם מחייב פגיעה באחר.

כיום, רוב האנשים מחזיקים בהנחה זו כבדבר מוחלט שאין לפקפק בו. וכשמדברים על זכותו של אדם להתקיים למען עצמו, למען האינטרס העצמי הרציונלי של עצמו, רוב האנשים מניחים אוטומטית שפירושו של דבר היא זכותו להקריב אחרים. הנחה כזו היא הודאה באמונתם שלהם שהאינטרס העצמי של אדם - עליו הוא צריך לוותר בחוסר-אנוכיות - הוא לפגוע, לשעבד, לשדוד ולרצוח אחרים. הרעיון שאדם יכול לשרת את האינטרס העצמי שלו רק על ידי יחס בלתי-הקרבתי עם אחרים, מעולם לא עלה בדעתם של אותם הומניטרים הדוגלים באי-אנוכיות, המכריזים על רצונם להשיג אחווה בין כל בני-האדם. וזה לא יעלה על דעתם, או על דעת אף אחד כל זמן שהמושג "רציונלי" מושמט מההקשר של "ערכים", "רצונות", "אינטרס עצמי" ו"אתיקה".

האתיקה האובייקטיביסטית דוגלת ותומכת בגאווה באנוכיות רציונלית - שפירושה: הערכים הדרושים לקיומו של אדם כאדם - שפירושו: הערכים הדרושים לקיום אנושי - לא הערכים הנוצרים על ידי הרצונות, הרגשות, ה"שאיפות", ה"הרגשות" והמשאלות השרירותיות או הצרכים של בריונים אי-רציונליים, שמעולם לא התבגרו מן המנהג הקדום של קרבנות-אדם, שמעולם לא גילו את החברה התעשייתית ושאינם יכולים להעלות בדעתם אינטרס עצמי פרט לחטיפת השלל הרגעי.

האתיקה האובייקטיביסטית טוענת שתועלת אנושית אינה דורשת הקרבת-אדם ואי­אפשר להשיגה על ידי הקרבת מישהו למישהו אחר. היא טוענת שהאינטרסים הרציונליים של אנשים אינם מתנגשים - שאין ניגוד אינטרסים בין אנשים שאינם רוצים במה שאינם ראויים לו, שאינם מקריבים ואינם מסכימים לקבל קרבנות, הדנים זה עם זה כסוחרים, הנותנים ערך תמורת ערך.

עיקרון המסחר הוא העיקרון המוסרי הרציונלי היחיד לכל נכסי האדם, אישיים או חברתיים, פרטיים או ציבוריים, רוחניים או חמריים. זהו עיקרון הצדק.

לאהוב פירושו להעריך. רק אדם אנוכי באופן רציונלי, אדם בעל הערכה עצמית, מסוגל לאהוב - כיוון שהוא האדם היחיד המסוגל להחזיק ברגשות תקפים, עקביים ובלתי-מתפשרים מבלי לבגוד בהם. האדם שאינו מעריך את עצמו, אינו יכול להעריך שום דבר ואף אחד.

רק על יסוד של אנוכיות רציונלית - על יסוד הצדק - אנשים יכולים להיות מתאימים לחיות יחד בחברה חפשית, שלווה, משגשגת, טובה ורציונלית.

 

אין ראנד, מתוך "האתיקה האובייקטיביסטית"

 


22.

 

זכויות האדם ויישומן בקפיטליזם

 

הזכות לחיים היא מקור כל הזכויות - והזכות לרכוש היא יישומן היחיד. ללא זכויות רכוש, זכויות אחרות אינן אפשריות כלל. מכיוון שהאדם חייב לקיים את חייו על ידי מאמציו שלו, האדם שאין לו זכות על תוצרי מאמציו, אין לו זכות לקיים את חייו. האדם המייצר בשעה שאנשים אחרים משתמשים בתוצריו, הוא עבד.

כל "זכות" לכאורה של אדם אחד, המחייבת הפרת זכויותיו של אחר, אינה, ואינה יכולה להיות, זכות.

לשום אדם לא יכולה להיות זכות להטיל על אדם אחר מחוייבות שאינו רוצה בה, לא חובה ללא גמול או שיעבוד שלא מרצון. לא יכול להתקיים דבר כמו "הזכות לשעבד".

זכות איננה כוללת את המימוש החמרי שלה על ידי אנשים אחרים; היא כוללת רק את החופש להרוויח מימוש זה על ידי מאמציך שלך.

הזכות לחיים פירושה שלאדם יש הזכות לתמוך בחייו על ידי עבודתו שלו (בכל רמה כלכלית, גבוהה ככל שיכלתו תביא אותו), אין פירושה שאחרים צריכים לספק לו את צרכי-החיים.

כל פעולה המערבת יותר מאדם אחד, דורשת את הסכמתו מרצון של כל משתתף. לכל אחד מהם יש זכות להחליט את החלטתו שלו, אך לאף-אחד אין זכות לכפות את החלטתו על האחרים.

פושעים מהווים מיעוט קטן בכל תקופה או ארץ. הנזק שהם גרמו לאנושות הוא קטן מאד בהשוואה לאימים - שפיכות-הדמים, המלחמות, הרדיפות, ההחרמות, הרעב, השיעבוד וההרס הכולל - שבוצעו בידי ממשלות. באופן פוטנציאלי, הממשלה היא האיום הגדול והמסוכן ביותר על זכויות האדם: היא מחזיקה במונופול חוקי על השימוש בכוח פיזי כלפי קרבנות שהחוק אוסר עליהם להתגונן. כאשר היא איננה מוגבלת על ידי זכויות היחיד ממשלה היא אויבו הקטלני ביותר של האדם. מגילת­ הזכויות (האמריקאית) לא נכתבה כהגנה מפני פעולות של יחידים אלא מפני פעולות ממשלתיות.

אלו הדוגלים בקפיטליזם של "הנח לנו לעשות" הם היחידים הדוגלים בזכויות האדם.

 

אין ראנד, מתוך "זכויות האדם"

 

 

 


23.

 

הסוציאליזם מתאים ליהדות

 

הציונות תצטרך להביא בחשבון את הנטיות הסוציאליסטיות של הפרולטריון היהודי וגם את שאיפתם של בני המעמד הבינוני והאינטיליגנציה לשמור על עצמאותם ועל אי תלותם הכלכלית. הציונות סופה שתתמזג בהכרח עם הסוציאליזם. מדינת היהודים תהיה סוציאליסטית בהכרח. שום אינטרסים ביהדות אינם מתנגדים לכך. אדרבה, הצורה הזאת עולה בד בבד עם מאווייהם ועם תקוותיהם הקדושים ביותר של חוגי-עם יהודיים רחבים.

 

נחמן סירקין, מתוך "שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית"

 


24.

 

הסוציאליזם כעבודת כפיים בטבע

 

תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, וביחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קנין בקרקע אלא בעבודה - לא רק מן הבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחסה אל החיים ובטעם החיים; ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים. פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש כי אם מלחמה בין היצירה והטפילות.


א.ד.גורדון, מתוך "עם אדם" תר"פ

 


25.

 

הדמוקרטיה והסוציאליזם במצרים

 

הדמוקרטיה והסוציאליזם הם המשך אחד לפעולה המהפכנית. הדמוקרטיה פירושה חופש מדיני, הסוציאליזם - חופש חברתי, ואין להפריד בין שני כוחות אלה. גם הדמוקרטיה וגם הסוציאליזם הם כנפי החופש האמיתי. עומק ההכרה המהפכנית בקרב העם המצרי הוא שאיפשר לו למחרת הנצחון האדיר במערכת סואץ (1956) לחוש ולהעריך נכונה את המצב שבו הוא נתון. מערכת סואץ איפשרה לעם המצרי לעמוד על יכלתו ועל אפשרויותיו, ואחר-כך לכוון יכולת זו ואפשרות זו באופן מהפכני למען הגשמת החירות. אין להפריד את הדמוקרטיה המדינית מן הדמוקרטיה החברתית. לא יהיה לאזרח חופש ההצבעה בבחירות, אלא אם כן יובטחו לו שלוש ערבויות: שחרור מן הנצלנות על כל צורותיה, הזדמנות שווה וחלק צודק של ההון הלאומי והיחלצות מכל דאגה.


גמאל עבד-אל-נאצר, מתוך "אמנת הכוחות העממיים"

1962

62

 

העם והמסים

 

כל עם ועם מוכן לשאת בעול מסים כבדים כשהוא נאבק על קיומו. כשעומדת לפניו הברירה בין קיום ובין חורבן לאומי, מוכן העם לשלם, בלי רטינה יתרה, מסים בשיעור העולה ל50% מכלל ההכנסה במדינה. נקודת הסירוב מושגת רק בהתפורר הספק אם הקיום כדאי. כן ברור, שמתח המשבר נשאר בעינו במידה מסויימת אחרי תום המלחמה. עדיין אפשר לפנות אל הרגש הפטריוטי תוך הבטחה, כי עולם טוב יותר ממשמש ובא. אין אמנם כל סיבה מיוחדת להניח, כי בעקבות משתי-הוללות לחורבן הדדי יקום עולם טוב יותר, אך על הבטחה זו חוזרים בלי הרף, עד שלפעמים נוטים בני-אדם להאמין בה.

בזבוז פרי עמל הבריות "בתואנה שאת טובתם היא דורשת" הוא בדיוק מה שהממשלות עושות. החופש מבוסס על קנינים. הוא מוצא לו את ביטויו במושגי אדריכלות ואמנות. אין הוא יכול להתקיים במקום בו שייך הכל לשליטים, ואפילו כאשר הם נאותים להעניק זכות-בעלות מצומצמת. ואולם האמונה החדשה היא כי הכנסה, המיועדת להוצאה, היא בחזקת זכות מיוחדת, הניתנת על-ידי המדינה. מסים המיועדים לטיפוח שויון וכן גם מסים העולים על מידת צרכיו האמיתיים של הציבור, ומעל לכל המסים המודרגים, שיש בהם כדי למנוע הצטברות הרכוש הפרטי, אינם עולים בקנה אחד עם רעיון החופש. לעומת המדינה, אשר לה שייך הכל, אין לו לפרט לא אמצעי התגוננות ואף לא כל נכס שהוא להגן עליו. לגבי אדם רגיל, שאינו לא אמן-יוצר ולא איש-מדע לפי מקצועו, מתגלמים אמצעי ההתבטאות בעיקר במציאותם של חדרי מגורים וכו' ...כשמתקפחות לו לאדם הזדמנויות כאלה, מאבד הפרט את ייחודו האישי, את חירותו ותקוותו.


ס. נ. פרקינסון, מתוך "החוק והרווחים"

 

 


27.

 

על החוב הציבורי והמסים

 

 

מחשיב אני את החסכון כמעלה הראשונה והחשובה ביותר, ואת החוב הציבורי כסכנה הגדולה ביותר שיש לחשוש מפניה... כדי לשמור על עצמאותנו חלילה לנו מלהניח לשליטלנו להעמיס עלינו את נטל החוב הציבורי... עלינו לבחור בין חסכון וחירות לבין בזבוז ושיעבוד.

 

תומס ג'פרסון

 


28.

 

על משפט התורה בישראל

 

כסבורים היינו שתיכף להכרזת המדינה, הגורמים הקובעים בשטח זה, יהיו נמלכים מיד בסמכות התורה בארץ - "כדת מה לעשות"? אמנם כך הוא הנוהג בכל ארץ נכבשת, שמשאירים את החוק הקיים מכבר, שלא לגרום תזוזות וזעזועים קשים בעולם המסחר וכו'. אך במה הדברים אמורים? - באומות שאין להן משפט שהוא חלק מדתן, מה שאין כן אצלנו, הרי זה דבר חמור מאד מאד לקיים אפילו לזמן מועט משפט זר.

עם ישראל בתור שכך ובארץ קדשו, לאחר שזכה שוב למלכות, כשהוא עוזב את תורתו הקדושה ודן על פי חוק זר, אף על פי שאותו חוק איננו מתיימר לנבוע ממקור "על-­אנושי" ואין לו אופי דתי, הרי הוא בועט בתורת אלוהים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים, ורז"ל ורבותינו הפוסקים, ממשה רבינו עד היום ותוצאותיה של בעיטה מחפירה ומכאיבה כזו מי ישורן!

כלום לא היתה מחובתה הראשונה של הממשלה להכריז ולהודיע שכוונתה ומטרתה היא, שעל כל פנים אחרי תקופת המעבר הלזאת, ישוב משפט התורה לחדש ימיו כקדם, ושהיא, ממשלת ישראל, עתידה לבקש עצה, הדרכה והוראה, מפי חכמי התורה בנוגע לתקנות והשלמות הדרושות בשטחים ידועים במשפט התורה, כשינתן לו תוקף מלכותי?

ואם זה לא עשתה, הרי על כל פנים חייבת היתה להראות יחס הוגן כלפי משפט תורתנו, שהיא חיינו ואורך ימינו.

אם אנו לא נוציא "אוצר משפטים" בצורה ההיא, מה יעשו סוף-סוף אלו שאינם יכולים להתמצא בחושן המשפט? הלא יקחו להם מן הגויים איזה קודקס, ונמצא שם שמיים מתחלל במידה גסה, בישראל וגם בעמים.

 

מרן הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג זצ"ל

 


29.

 

 

מן המקורות


1.רמב"ם הלכות גזלה ואבדה ה', יג:

מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק, הרי זה גזלן, והלוקח ממנו (והקונה מהמלך שדה זו) מוציאים הבעלים מידו.

2.הרמב"ם:

המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה, הרי זה פטור. ...ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעין לו.

3.רמב"ן בבא בתרא נה, א':

ודייקא מדקאמר דינא דמלכותה דינא... דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא ואמרו רבותינו כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו.

4.המאירי בבא קמא קיג:

ואין אומרים שהמכס מעיקרו גזל הוא, אלא דינא דמלכותא דינא רוצה לומר, שכל חוק שחקקו המלך לכל... דין גמור הוא... (ודין זה הוא לא רק) במלכי ישראל אלא אף במלכי האומות... שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך "כפי" האמור במלכי ישראל - כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו.

5.רמב"ם הלכות גזלה ואבדה ה' יח':

במה דברים אמורים (שדינא דמלכותא דינא) במלך שמטבעו יוצר באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהן.

6.שולחן ערוך חו"מ סימן שס"ט ב':

וכן כל כיו"ב שדין המלך דין הוא, והוא שיהא מטבעו יוצא באותם ארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה ארץ.

7.ר"ן נדרים דף כ"ח:

(בשם התוספות)

במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינה, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ.

8.הר"ן הובא בבית יוסף חו"מ שס"ט:

ודאמרינן דינא דמלכותא דינא דוקא במה שהמלך עושה מחוקי מלכות, אבל מה שהוא עושה שלא כדין - לא, ולשנא ד"מלכותא" הכי משמע... ואי עביד שלא כדין לא דינא.

9.רמב"ן בבא בתרא נ"ה א':

ודייקנא לה מדאמר "דינא דמלכותא דינא" ולא אמרינן "דינא דמלכא דינא" כלומר: לא נאמר בכלל: דיני המלך דינים אלא דיני המלכות דינים, כלומר גם המלך לא יכול לפעול בצורה שרירותית אלא במסגרת חוקי המלכות.

10.רמב"ם הלכות גזלה ואבדה ה', י"ג:

מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאים הבעלים מידו.

11.תוספות בבא קמה נ"ח א':

ואם יש שר שבא לשנות את הדין כדי לעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא שהרי זה הדין אינו הוגן.

12.רמב"ם הלכות גזלה ואבדה ה', י"ד:

כללו של דבר: כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהא לאדם אחד בפני עצמו, אינו גזל (מצד המלך) וכל שיקח מאיש זה בלבד... הרי זה גזל.

13.רא"ש נדרים כ"ח:

והאי לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה יש לו רשות לעשות אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולהרבות לזה.

14.רבינו תם הובא לבית יוסף חו"מ שס"ט (וכן בשיטה מקובצת נדרים כ"ח):

דינא דמלכותא דינא (הוא) דוקא כשהמלך משוה גזרותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה אחת, לאו דינא הוא.

15.שו"ת הרא"מ סימן נ"ז:

הכוח שניתן לבי"ד הגדול אינו אלא מפני שבי"ד הגדול שבכל דור כל אנשי דורו סומכים על ידו (עליו) בגזירות תקנות ומנהגים ומפני זה ניתן להם הכוח (הסמכות) וכך בגדולי העיר גם כן מכיוון שכל אנשי העיר עיניהם בהן תלויות וכולם סומכים דעתם עליהם (וזהו מקור סמכותם לתקן תקנות לבני העיר).

16.מסכת עבודה זרה דף ל"ו עמ' א:

אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה

17.רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ו:

הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולים לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינם רשאים לכוף את העם ללכת בה.

 

 


30.

 

אנוכיות ומוסריות

 

האנוכיות והמוסריות כמאוחדות במסגרת צורך ותנאי פסיכולוגי לאדם

כאשר מציגים בפני ההכרה רעיון שאינו משתלב בה, רעיון שאינו נובע מן המציאות, שאינו מקבל תוקף מתהליך חשיבה, שאי אפשר לבדקו ולשפטו באמצעים רציונליים וגרוע מכל - רעיון המתנגש עם שאר המושגים ועם הבנת המציאות - זו היא חבלה בתפקוד האינטגרטיבי (המאחד והמשלב) של ההכרה; זו היא גדיעת שארית השיקול, שיש עוד לאדם וקטילת כל אפשרות להיות בטוח בדבר כלשהו.

הצורך שיש לאדם בהערכה עצמית מקפל בתוכו את הצורך לשלוט במציאות, אך אין כל אפשרות של פיקוח בעולם הכולל בהסכמתו של האדם... את חסר הסיבה.

חייו של האדם והערכתו העצמית דורשים, שהכרתו תעסוק במציאות ובעולם הזה ותתעניין בכך, אך האדם לומד שהמוסריות בזה לעולם הזה ולמציאות...

חייו והערכתו העצמית של האדם דורשים ממנו שיתגאה ביכלתו לחשוב, ובכשרו לחיות, אלא שהמוסריות - כפי שמלמדים את בני האדם - פוסלת את הגאווה

חייו והערכתו העצמית של האדם דורשים ממנו שיהיה נאמן לערכיו, לשכלו, לשיפוטו - לחייו. אולם יסוד המוסר, כפי שהאדם לומד, הוא ההקרבה העצמית.

יש לזכור, שכל ערכיו של האדם מתקיימים בהיררכיה: יש דברים שהאדם מעריך יותר מדברים אחרים: אדם רציונלי... מעריך דברים באופן יחסי לחשיבותם בחייו. אין הוא מעריך את מה שעויין את חייו ואת רווחתו, את מה שעויין את טבעו ואת צרכיו כיצור חי.

ולהיפך: אחד מאפיוניה של מחלה נפשית הוא מבנה מעוות של ערכים: הנאורוטי אינו מעריך דברים לפי ערכם האובייקטיבי ביחס לחייו וביחס לצרכיו; לעתים קרובות הוא מעריך ביותר את מה שיובילו לערך עצמי. אם נשפוט את הנאורוטי לפי קריטריונים אובייקטיביים, נוכל לומר כי הוא מעורב בתהליך כרוני של הקרבה עצמית.

שרשה של האנוכיות נעוץ בזכותו של האדם ובצורך שלו לפעול בהתאם לשיפוטו. אך אם שיפוטו עתיד להיות מוקרב - איזה מין יעילות, פיקוח, שיחרור מניגודים פנימיים או שלוות נפש תיתכן לאדם?

מוסריות המוצבת בניגוד לטבעו של האדם, ובניגוד לעובדות המציאות ולדרישות הקיום של האדם, כופה את האדם בהכרח לקבל את האמונה, שקיימת התנגשות בלתי נמנעת בין המוסרי לבין המעשי - ויש לבחור בין היות האדם בעל מעלות לבין היותו מאושר, בין היותו אידיאליסט לבין היותו מצליח. אך אי-אפשר להיות גם זה וגם זה. השקפה זו מביאה לקונפליקט ההרסני ברמה העמוקה ביותר בהווייתו של האדם. זוהי דיכוטומיה קטלנית, הקורעת את האדם לגזרים: היא כופה עליו לבחור בין היכולת לעשות את עצמו למסוגל לחיות לבין האפשרות לעשות את עצמו בעל-ערך לחיות. אלא שהערכה עצמית ובריאות נפשית דורשים מהאדם שישיג את שניהם.


ד"ר נתנאל ברנדן, מתוך "היבטים פסיכולוגיים בעולמו של היחיד"


תוכן:

א. מאמר הקדמה:

ב. נספחים:

1. מעשיות הפילוסופיה ביחסי משפט, צדק, חוק וחברה - השופט אהרון ברק

2. על ההבדלים בין המשטרים - אריסטו

3. הממשלה החונקת - ג'סי הלמס

4. על חוק חפשי וחוקה - ח"כ מנחם בגין

5. שלטון החוק - ח"כ מנחם בגין

6. עקרונות החופש המוצהרים של מדינת ישראל

7. עיגונם בחוק של עקרונות החירות והצדק של מורשת ישראל

8. מדוע אין חוקה לישראל? - ד"ר יוסף נדבה

9. על שלטון החוק - השופט חיים כהן

10. על חשיבות היחיד - רבי יהודה הלוי אשלג

11. המוסד הקולקטיבי כסכנה ליחיד - פרופ' בנימין אקצין

13. מוסר, אלטרואיזם וטוב לב - ד"ר נתנאל ברנדן

14. מטרת המדינה - ד"ר משה קרוי

15. חוק לא אובייקטיבי - ד"ר משה קרוי

16. מיסוי כפייתי - ד"ר משה קרוי

17. מדינה חופשית וצדק חברתי - פרידריך אוגוסט וון האייק

18. החברה והמצע הקפיטליסטים - פרופ' ג'ורג' ריזמן

19. קולקטיביזם וזכויות הכלל - אין ראנד

20. טבע הסוציאליזם - אין ראנד

21. טבעה של האנוכיות - אין ראנד

22. זכויות האדם ויישומן בקפיטליזם - אין ראנד

23. הסוציאליזם מתאים ליהדות - נחמן סירקין

24. הסוציאליזם כעבודת כפיים בטבע - א. ד. גורדון

25. הדמוקרטיה והסוציאליזם במצרים - גאמל עבד אל-נאצר

26. העם והמיסים - פרופ' ס. נ. פרקינסון

27. על החוב הציבורי והמיסים - תומאס ג'פרסון

28. על משפט התורה בישראל - מר"ן הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג

29. מן המקורות

30. אנוכיות ומוסריות - ד"ר נתנאל ברנדן

31. תוקפן המטפיזי של זכויות האדם - ד"ר משה קרוי

32. סילופו של מושג האגואיזם - ד"ר משה קרוי

33. סוציאליזם - דן פינס

34. הפרדת המשפט היהודי מהמדינה - ד"ר זרח ורהפטיג

35. הדת באור הסוציאליזם

37. סוציאליזם והכנסייה הנוצרית - משה בן יוסף

38. ריכוז השלטון ועוולותיו - המיסים ואי ההצלחה המתמדת של הפעילות

הממשלתית - מילטון פרידמן

39. זכויות האדם וההכרח להגן עליהם בחוק - הצהרת או"ם

40. אינטרס אישי כיסוד לחברה טובה - שפינוזה

41. הסוציאליזם מכוון לקומוניזם - פרופ' נורטקוט פרקינסון

42. יסודות הנצרות והקומוניזם במשנת אפלטון

43. הכוונות הטובות שביסוד הפגיעה בחירות - השופט לואי ברנדייס

44. האינטרס העצמי - מילטון פרידמן

45. חברה של אנשים פרטיים - אדם סמית

46. החוק כמשרת הרודנות - רש"ר הירש

47. חוגי המסחר והתעשייה תובעים את ביטול חוקי הדגן

48. מי הוא העולם?

שלטון לבלי חוק

הבורות המשפטית בעניני הלכה יהודית

49. הקפיטליזם בארה"ב של המאה ה19

50. פילוסופיה פטרנליסטית כיסוד "אינטרס הציבור" - פרופ' מילטון פרידמן

51. חוק סובייקטיבי של פרוצדורה - יורם דינשטיין

52. מוסר וצדק - יורם דינשטיין

53. המשפט הטבעי - יורם דינשטיין

54. על ראשיתה תכליתה וזכויותיה של הרשות המחוקקת - ג'ון לוק

55. שאיפות המרכסיזם - מרכס ואנגלס

56. תורת הערך העודף המרכסיסטית

57. משטר קפיטליסטי בעיני המרכסיזם-קומוניזם

58 משטר סוציאליסטי בעיני המרכסיזם-קומוניזם

59. חשש מתחרות - לורד קורנברי

60. בזיון הציות לשלטון עריץ - תום פיין

61. הצדקת מרד בשלטון - הכרזת העצמאות של ארה"ב

62. יהדות ורכושניות - בנימין דיזראלי

63. אנטישמיות כלכלית - א. ל. שטקר

64. הסוציאליזם מנוגד ליהדות - פרופ' מילטון פרידמן

65. הבעיתיות שבמצבה נטול החוקה של ישראל - השופט משה לנדוי

66. הקשר שבין המושג המשפטי של "הגנת הצורך" לכבוד, השקפה

ואישיות היחיד - לאון שלף

67. זכות אי הציות לחוק לא מוסרי בהסטוריה העכשווית - לאון שלף

נתונים נוספים