כשלי השלטון הישראלי

 

כשלי השלטון הישראלי

בישראל התהפך עיקרון הייצוג. במקום שנציגו של האזרח ייצג אותו, מייצג האזרח את השיטה השלטת, כלומר: גם נציג המיעוטים, מכיוון שהוא פועל בהתאם לעקרונות שנקבעו והותוו על ידי הקבוצה השלטת, נמצא שהוא מייצג את הקבוצה השלטת, ומכיוון שהקבוצה השלטת, שהיא הממשל, מכוונת כלפי האזרח, הרי זה שקורא לעצמו נציג האזרח איננו אלא נציג הממשל ובמובן זה מהווה הפרה של החוזה שבינו ובין מי שהוא אמור לייצג אותו. כל זה הוא חלק מפילוסופיית הקאפו או, כפי שזה נהוג להיקרא היום, פילוסופיית המשת"פיות.

העם איננו שולט לפי השיטה הישראלית. הוא בא פעם ב4 שנים ומטיל פתקה לתוך קופסה והוא בוחר את הפתקה מבין כמה עשרות פתקאות אחרות. הלוגיקה הזו של "10 הפתקים" – המייסדת את האשלייה שהאזרח שולט בחייו - לא תאושר על ידי שום אדם שלמד לוגיקה כמקבילה לשלטון העם. זה נכון שעל פי הפתקאות נקבע מי יישב בכנסת אך זה אומר רק מה יהיו יחסי הכוחות שבין הקבוצות השליטות בבית הנבחרים, אחרי שעקרונות היסוד של מבנה המדינה ובמיוחד תחומי שליטתה בחיי היחיד נקבעו כבר מראש. אין בדברים אלה יסוד מדעי ו/או לוגי שממנו ניתן להראות כי העם שולט בגורלו. העם אינו משתתף בהחלטות הספציפיות ובמיוחד בכאלה שהוא אינו יודע, אינו יכול לדעת ומעולם לא ניתן לו לדעת. לכך שנבחרי העם באים מהעם יש רק משמעות שלילית; זה מראה שהם בורים ובורים אינם יכולים להבין במה שאינם יודעים ולעשות החלטות אמינות ומקצועיות כראוי למי שעליו מוטל לנהל עסק בגודל של מדינה.

אני לא פגעתי באיש ואתם עושים כמיטב יכלתכם להראות שבכל זאת פגעתי אף שאין לכם הוכחה הגיונית ישירה כזו. אתם פוגעים באנשים באופן קבוע וניתן לראות את דמעות קרבנותיכם בכל אתר ואתר. אתם צריכים להוכיח שאינכם פוגעים. אתם צריכים לשכנע שפגיעותיכם הן רק לכאורה ושבעצם אתם מועילים לאנשים. חלק מאנשים אלה, שאתם גורמים לסבלם, מגיעים עד כדי התאבדות. איך יכול ארגון המס להראות שהוא בכל זאת מועיל למי שמת בגינו?

שיעבוד הוא צורה של התחמקות מתשלום, מן התשלום הראשוני: מן ההודאה בעליונות היצרן ובנחיתות המשעבד. במקרה של מדינת הביזה, נמנע דרך קבע המשעבד מלתת תשלום זה לאזרח שבו תלוי קיומו. סביר שהתחמקות זו מתשלום איננה מקרית: במקרים שבהם לא נובע הדבר מרשלנות חינוכית, סביר שאיש השלטון נמנע מלתת הערכה מפורשת לפעלו של האזרח היצרן כדי שלא יצטרך לשנות כלפיו את יחסו, מחמת החשש שמתן כבוד לאדם זה יביא אותו, המשעבד, להעריך מחדש את פעולתו שלו כלפיו.

במיוחד מחמיץ איש השלטון שנמנע מלתת את תשלום ההערכה הזה את ידיעת האמת; האמת היא שאפילו אנשים אין להם ענין לעזור יעזרו בשל אינטרס אישי להרוויח את הקרדיט המעורב, שיקבל כל מי שמעניק ערך לזה הזקוק לו. מערכת מדינית אמורה לאפשר לאזרח דרך מעשית לשנות אותה ולשפר אותה, אך כשאין היא מאפשרת זאת היא איננה מתירה לאזרח שום ברירה. זה מה שקורה בישראל, שאין בה מושכלות יסוד המאפשרים שינוי משמעותי לגבי העברת ערכים בין בעלי רכוש לנזקקים במציאות. סוג העברה כזה, שהיום נדרש להפעלת אלימות על ידי הממשל, לא צריך להיות כזה והוא יכול להתבצע מרצון וללא כפיה, אם התנאים היסודיים שלו הם כאלה של חופש וכיבוד זכויות האדם.

מדינת ישראל של היום פועלת כעיסקת חבילה המכוונת נגד אזרחיה את המוסר הכפייתי המנוגד לעקרונות החופש והיהדות גם יחד. לפיכך, אין לממשלה זו זכות על האנשים כאן

(ובודאי שלא על יסוד יהודי). כל מערכות אכיפת החוק של המשטר המקומי מושחתות ביסודן, כי כל המתפקדים בהן שומרים על מקומות עבודתם בכל מחיר והמערכת כולה מתנוונת ומרקיבה. זו הסיבה לכך שהמנגנון הממשלתי הולך וגדל בהתמדה, כאילו מדובר בתנועה רעיונית שיש לה ענין דמוקרטי להגדיל את כוח ההשפעה של רעיונותיה ולהיות רוב שולט.

בהקשר זה, אני מוכן לקבל את העובדה שאני מיעוט. אם זה נכון, אני מיעוט נרדף וניצוד אשר הרוב מתעלל בו, אבל אני אינני בטוח שאני מיעוט - לא כשמיעוט נבחר מחזיק בידיו את אמצעי השליטה וגם את אפשרויות הבדיקה, הביקורת והצנזורה על כל מידע שיכול להגיע לאזני הציבור. בהקשר זה סביר להניח שזעקתו של רוב גדול פשוט איננה מורשית להישמע בקול רם והיא מדוכאת כפי שעובדתית מדוכא כל אזרח מדינה מתחת למגף הפקידותי העצום של המדינה. זה, אני מניח, גם מה שיקרה לטיעונים שהבאתי ולכל ההליך המשפטי הזה; אלה ייקברו תוך זמן קצר במקום שיהיה רחוק מכדי שהציבור יוכל לזכרו או אף לדעת עליו מלכתחילה.

אני התחלתי את פעילותי בתחום לפני כארבע שנים. בארבע השנים הללו, עם או בלי קשר לפעילותי, שהתבססה בתחילה על מכתבים ופעילות אינטלקטואלית, נעשו על ידי מהלכים רבים שבאמצעותם העברתי חומר רב לאדם החושב שבין האזרחים, כדי לגרום לציבור להשיג בדעתו את מידת רקבון המערכת. זהו מצב ייחודי מכיוון שברור כי הרבה מהאנשים המעורבים בהפעלת מנגנוני המדינה אינם זוממים רע ובכל זאת נוצר על ידם רע. יש לגבי הדבר פתרון אחד מקיף והוא אספקת ידע נכון כי יסוד הבעיה הוא מחסור בידע. אדם בעל רצון טוב איננו מספיק לצורך פעולה טובה. זהו הטיעון שבאמצעותו מגינה התביעה על הפקיד הממשלתי ואני מאשים את הממשל בדיוק בזה: בעודף של רצון טוב ופעולה רעה.

אני מאשים את הממשל בהפרת חוק מציאות ובכך שהוא נותן לאזרחים לשאת במחיר בכל תחום של ניהול המדינה. מה שעושה המדינה מנוגד להגיון, למקצועיות ולמציאות - והידע בתחומים אלה קיים אך אין משתמשים בו, כי אין הממשלה הישראלית עוסקת בלימוד ושיפור אלא בקפיאה על השמרים ובחזרה שוב ושוב על טעויות ומחדלי הדורות שעברו מאז קום המדינה.

מה יחסי לעצם קיום המדינה? ובכן, המדינה היא מעניני במידה ובה היא שומרת על עניני. להשקפתי, הצדקת קיומה של המדינה נובעת מסיבה אחת: שמירתה על עניני. כאשר היא מבצעת תפקיד זה אני יכול לקרוא לה "המדינה שלי" ולפעול למען שמירה על תפקודה התקין כסוכן ברשותי. אם מאשימים אותי בפעולה כנגד המדינה אני מודה: אני פועל כנגד המדינה, וזאת משום שהמדינה פועלת נגדי. אם מאשימים אותי בפעולה כנגד בטחון המדינה אני אינני מודה, ראשית כל מכיוון שהביטוי "בטחון המדינה" איננו מדוייק וכוונתו

לבטחון החברה או האזרחים, מקצתם או כולם. שנית מכיוון שאני רואה את המדינה כמסגרת חוזית המחייבת את הצדדים המסכימים לו, במידה בה הם מסכימים לו, עד שמסיבה כלשהי זה אין חוזה זה תקף: אם, למשל, פקע תקפו, או שאחד הצדדים או שניהם מפירים אותו או, כמו במקרה של מדינת ישראל, מסתבר שהוא איננו מתאים למציאות ופעולתו לא רק שאיננה מביא רווח לצדדים המעורבים בו, אלא גורמת להם נזקים. מדינת ישראל של היום היא חוזה כזה, אשר בכל קנה מידה מציאותי אפשרי איבד את מוסריותו ומעשיותו; החוזה החברתי שנושא את השם "מדינת ישראל" איבד את הלגיטימציה האמורה לעיל. הוא ממשיך להתקיים רק מכיוון שאחד מן הצדדים מתפרנס ממנו חמרית והצד השני, הכפוי, אינו מודע לאפיה החוזי של המסגרת המדינית - אשר דאגה שלא לפרסם ברבים את משמעותה של המדינה כהסכם חברתי.

נתונים נוספים