האתגר

האתגר

במכתבים ששלחתי למשרדי הממשלה השונים היה משום איתגורם של האחראים בהם לשאלה: איך הם מתייחסים לאזרחי מדינת ישראל מבחינה רוחנית, כלומר אינטלקטואלית. במלים אחרות: האם הם לוקחים את האזרח ברצינות או לא?

ברובד עניני המתייחס להגינות יסודית של היחס בין האזרח לממשלתו, הכוונה היא האם הם רואים את זה שמשלם את המסים המממנים את פעילותם ואת משכורותיהם כמהות אנושית שיש לכבדה ולהעריכה על ידי התחשבות במניעיה, הבנותיה והסכמותיה או לא.

למותר לציין, בהקשר זה, כי בכל מצב אחר, אם היינו רואים אדם שפועל למען אדם אחר – כפי שמתיימרים אנשי הציבור שלנו לעשות – מבלי שהוא מברר באופן יסודי את טבעו, מהותו וצרכיו האמיתיים של האדם שלו הוא מתיימר לסייע, היינו חושדים – ובצדק – כי משרת זה מועל באמון שנותן בו אדונו. זהו, למעשה, המצב של האזרח בדמוקרטיה הישראלית: לכאורה הוא אדונו של איש הציבור, שבו הוא בוחר ואותו הוא ממנה לעסוק בעניניו, אך בפועל מה שקורה במציאות איננו עומד בהגדרה זו, כי איש הציבור הישראלי (ולדאבוננו רוב אזרחי ישראל) מאמינים כי האזרח הוא משרת איש הציבור ולא להיפך.

מבחינה זו, האתגר העומד בפני איש הציבור האמור לשרת את מי שבחר אותו למשרתו הוא לשכנע את אדונו האזרח כי הוא פועל באמת כדי לשרת אותו כאדונו החוקי – ובכך לשכנע אותו שהוא אדם מוסרי, אשר איננו מתכחש להבטחה היסודית שקיימת בעצם פעילותו כמשרת הציבור.

נתונים נוספים