אין אני בלי שלי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 981
אין אני בלי שלי
האדם חי באמצעות סיפוק צרכיו ואלה – מזונו, מלבושיו ומקום מגוריו – הם קניניו השייכים לו. במובן זה מהווה מה ש'שלי' את התנאי לקיום ה"אני". מה ש'שלי' אינו רק מה ששומר עלי בחיים מבחינה גופנית אלא גם מה שמבטא אותי מבחינה רוחנית, שכן תכני רוחי הם שלי כמו כל נכס אחר השייך לי. כל זה מבטא את היות השייך לי – בחומר או ברוח - יסוד אישיותי.
צרה ככל שתישמע המלה "שלי", היא מיושמת באמצעות טווח הכולל שני ניגודים או שתי אבחנות חשובות: כאלה שהם בין שלי ובין שלנו – קניין פרטי וקניין חברתי. בישראל של היום אנו שומעים הרבה על צדק חברתי, מוסר חברתי וקניין חברתי. בפועל סוג זה של ראיית הדברים מנקודת מבט חברתית, כמוהו כבלבול בין יער לבין העצים שבו; כמו במקרה של יער, המורכב מעצים יחידים ופרטיים, כך גם הקניין הלאומי. גדול ככל שיהיה, הוא מורכב תמיד מקניינים יחידאיים, פרטיים. לכן, כאשר שומע אדם יחיד בחברה על אפשרות תמיכתה של החברה בו שומה עליו לזכור כי מדובר במה שנלקח מידי יחידי אחרים בדיוק כפי שנלקח ממנו: מבלי לשאול אותו לרצונו ומבלי להעניק לו את הכבוד המגיע לאדם על מה ששלו.
בטבע, הכיוון והמגמה היסודיים של בעל החיים אומר בפועל תחום מחיה, טריטוריה. תחום המחיה אומר עבור בעה"ח יותר משטח חומרי אלא טווח של כל פעולות החיים ולפיכך זו גם הגדרה של מצבה הרוחני של החיה. בעל חיים בריא מכיר ויודע את גבולותיו; הוא יודע היכן משתרעים טווחי הפעולה האפשריים שלו - מאיפה עד איפה מותר לו לפעול, מה שלו ומה נמצא מחוץ לגבולו ושייך לאחרים. זה גם המינימום שדורשת נפש האדם כדי לפעול. במונחים אנושיים, מדובר בקניין פרטי. זכותו של חי לפעול בתחום המחיה שלו היא, במונחים אנושיים, הגדרת זכות הקנין הפרטי של האדם, המעורערת על ידי חוק המדינה.
במדינה בה זכות הקניין מעורערת, מקביל הדבר למצב נפשי של אי ידיעת גבולות היחיד על ידי האזרח. בפסיכולוגיה מוגדר מצב אי ידיעת הזהות העצמית וגבולותיה כמצב של טירוף. כשאדם לא יודע איפה הוא "מתחיל" ואיפה הוא "נגמר" ו"מתחיל" אדם אחר, כאשר הוא לא יודע מה שייך למי וכד' הוא נמצא במצב של אובדן ערכים יסודי. זהו מצבה של חברה שבה לא נשמרת זכות קניין, ולפיכך ניתן להגדירה כחברה חולה. בדרגתה החמורה ביותר מיטשטש הגבול שבין מצבו הנפשי של היחיד בחברה זו למצבו הרוחני, שכן בחברה שבה עושים בני אדם בעניניו של היחיד האנושי כבתוך שלהם לא ניתן להבחין בין חולי רוח לפושעים.
בחברה שבה ממוסדת מחלה זו בחוק, כאשר אין היחיד בה יכול לסמוך על קיומו של ה"שלי", אין לו אפשרות לבסס את ה"אני" מבחינה אישית ולמעשה כל בסיס הקיום שלו נשמט. בנוסף לכך, מתקיימת בחברה שבה מוכחשת זכות הקנין פגיעה אנושה לא רק באיכות החיים העכשווית, במצב הנוכחי, אלא גם באפשרויות העתיד שיש לבני האדם בה כי האדם בטבעו מתייחס לא רק למה שיש בידו כאן ועכשיו אלא למה שלהנחתו הוא עתיד לעשות.
אלו הדברים שצריך האזרח הישראלי לקחת בחשבון בנושא זכויות האדם בכלל וזכות הקנין בפרט – וכך עליו להבין כל תקנה, חוק או הלכה שקיימים בחברה, שבה מחליטים לחדור לתוך מה ששלו גורמים שמתיימרים לסייע לו בחייו; בהקשר זה עלינו לזכור כי בזמן שיש ספק לגבי התועלת שיש בכך אין ספק לגבי הנזק שנגרם בכך, כי כל קיומנו תלוי במה ששלנו.