חמס המס

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 998

ותמלא הארץ חמס (בראשית ה יא)

חמס המס

על מסים לא צודקים

את עונש המבול שמביא האל על הארץ מקדימה הזכרת הנימוק למעשהו, אשר מבסס את הצדקתו על החמס שמילא אז את העולם. החמס, שאינו אלא גזל, עדיין תופס חלק נכבד של עולמנו וקיומו מתאפשר בשל היותו מתוחכם עד כדי כך שקשה להבחין בו בין הכזבים הנפוצים ביותר. בין אלה, שבהם משתמשים אנשי החמס כדי להסתיר את רוע מעלליהם, קיימים המסים הלא צודקים. כשמדינה צודקת, והיא משתמשת במסים רק כדי לשלם את הוצאותיה למטרות המקובלות והנדרשות על ידי אזרחיה, מסיה צודקים. אך כשממסד מדיני הוא פושע מושחת, המועל בנתיניו, הוא ישתמש לצרכיו במס לא צודק.

במדינה כמו ישראל, אשר הוצאותיה, המבוססות על משאבי משלמי המסים, אמורות לממן באופן מוצהר את מימושם של ערכים מוסריים התואמים את ערכיו של משלם המסים, עלול זה האחרון לגלות כי הוא עמל למען ערכים המנוגדים לאמונתו; במצב כזה יגלה האזרח כי לאורך כל ימי חייו היה קרבן של הונאה אשר גרמה לו לתמוך במעשיו של שלטון פושע אשר פגע קשות בזכויותיהם של בני אדם טובים, שביניהם הוא עצמו, צאצאיו ובני עמו. במצב כזה יהיה משלם המסים חייב להכיר בכך שבסייעו למנגנונים לא מוסריים מסוג זה היה גם הוא לשותף לפשע ובכך הוציא את עמל חייו לריק. כדי להימנע ממכשלה קשה כזו שומה על כל אדם לבחון לעומק מחדש את נושא המסים שהוא משלם.

לכאורה, המסים שמשלם האזרח למדינתו הם חלק מהסדר חוזי בינו לבין הממשל בה, אשר איננו שונה מבחינה עקרונית מכל חוזה הקיים במערכת יחסים אנושית – מה שעושה את הדבר לצודק. אך למעשה אין הדבר כך בשל היעדרו מהסדר זה של היסוד המהותי ביותר בכל חוזה צודק: הסכמת שני הצדדים; למעשה, על אף שנציגי המדינה ותומכי מדיניות המיסוי מציגים את פעולת השלטון, בהקשר זה, כפעולה ראויה מבחינה מוסרית, אשר האזרח המעורב בה מודע לערכים שהוא קונה באופן מלא, הדבר איננו נכון.

לרוב, עושים אנשי המדינה כמיטב יכולתם כדי להראות שהם משתמשים במשאבים שהם גובים ממשלם המסים בדרך המשרתת את ערכיו, אך במציאות המורכבת של מנגנוני הממשל משלם המסים מבין רק לעתים רחוקות את הדרך שבה משתמשים בכספו. דבר זה אומר, ממילא, שאין הוא יכול להיות מוגדר כמי שמסכים עם פרטי החוזה שעליו (לכאורה) הוא חתום – במיוחד אם לא חתם. כאשר האזרח אינו מביע את הסכמתו לשלם מסים בעקבות בקשת הממשל או בוחר לשלם את מסיו למדינה כאשר הוא מודע באופן מלא לדרך שבה מוצא כספו או לערכים שהוא קונה בו אין ההגיון מתיר לראות את משלם המסים כאחד משני צדדים המעורבים בעסקה מוסרית.

בעולם של היום מהווים המסים את האמצעי הראשי של הגזל הקיים באנושות; במסווה של עשיית טוב לכלל מאפשר מנגנון המיסוי הממוסד על ידי הממשלות הקיימות לנשל את האזרחים העמלים במדינות העולם החופשי (לכאורה) מפרי עמלם. פשע חמור זה, הנעשה למעשה ללא הסכמת משלמי המסים, מבוצע בימינו על ידי כלל הממסדים הדמוקרטיים. אלה אינם אלא כנופיות שודדים המאורגנות באופן המתוחכם ביותר שידעה ההסטוריה האנושית מעודה, למטרת הסתרת מזימתן המשותפת – ומצליחות בכך.

ביסודו של דבר, המסים אינם אלא הליך קביל של תשלומים שאותם משלמים אזרחיה של מדינה על הוצאותיה למענם. מבחינה זו אין, עקרונית, הבדל בין המסים לבין כל שאר סוגי החוזים הכלכליים הקיימים בחברה. דבר זה נכון במיוחד כאשר המדינה צודקת, כלומר כאשר היא פועלת לשירות האזרח ומכבדת את רצונו תוך שהיא שומרת על כללי הצדק. תשלום על הוצאות השלטון מבוסס, ביסודו, על ההנחה הנכונה שהמדינה היא משרת האזרחים, וכל עוד פועל השלטון למען האזרח מצדיק הדבר את מיסויו, במיוחד כאשר נשמרת שקיפותו של המהלך ומשלם המסים מודע באופן מלא לשימוש שנעשה במשאביו.

עם זאת, על אף שמקובל שמשלם המסים מודע לדברים שעליהם הוא משלם למדינה באמצעות עמלו, האמת היא שבמדינת ישראל מדובר בהכרה עקרונית, כללית ושטחית בלבד, שלא ניתן לראותה כשוות ערך לידיעה מלאה; ואולי למותר לציין, בהקשר זה, כי במציאות החברתית האנושית של התרבות הטכנולוגית המתקדמת לא די בהסכמה מופשטת כדי לקיים חיים. עוד מימי קדם, וקל וחומר שבימינו, המציאות האנושית מרושתת כולה בחוזים מפורטים ביותר, המהווים את התשתית שעליה מיוסדים כל ההסכמים הכלכליים הקיימים בתרבות המתקדמת. את המכלול הזה לא ניתן לפטור כלאחר יד בהצהרות כוללניות, שכמוהן הנפת דגל של חירות בין קירותיו של בית כלא.

שכן זהו בדיוק מצבה של מדינת ישראל, שבה מלהגים רבות על ערך החופש אך אין הדבר מטשטש את העובדה שזכויות החירות והקנין של אזרחיה מקופחות באמצעות אלפי אלפים של חוקים ובני חוקים דרקוניים, המכריחים את האזרחים להצטייד באנשי מקצוע מתחום המשפט בכל פעם שהם ניגשים לרכישת דירה או להקמת עסק (שלא לדבר על כך שבישראל לא ניתן לסמוך גם על חוקי המדינה שכן אלה משתנים מעת לעת בהתאם לרצונם של שועי הציבור). בפועל, לא ניתן למצוא בישראל מסתור מאימת חוקי המס.

היותו של השלטון משרת האזרחים מגדיר את אמת המידה הראשונית שבאמצעותה ניתן להחליט באם המס המוטל על האזרח במדינה הוא צודק. לפיכך מקובל להניח כי כל עוד המדינה ממסה את אזרחיה בהתאם להוצאות שיש לה בגינם, המסים שהיא גובה מהם הם צודקים. בהקשר זה, הניגוד העיקרי שקיים בין ארצות מפגרות למתקדמות הוא שבמפגרות אין השליט רואה עצמו כפוף להסכם כלשהו עם נתיניו והוא רואה את עצמו כאדונם ולא כמשרתם. לעומתו, פועל הממשל הנאור באופן התואם את טובת האזרח – ואת ערכיו, אמונתו ורצונו. אלה האחרונים עולים בקנה אחד עם בחירתו של האזרח כאדם חופשי.

אף כי ממשלים מוסריים, המודעים להיותם משרתיו של האזרח, מכבדים את זכויות נתיניהם, קרה לא פעם בהסטוריה האנושית שהגולם קם על יוצרו והמדינה מועלת בתפקידה באמצעות מיסוי לא צודק. דבר זה מתרחש במיוחד בימינו בשל מורכבותם ותחכומם של הגורמים המעורבים בכל פעולה אנושית בתחומי החברה. אלה מאפשרים לנצל דווקא את אמונתו התמימה של האזרח, הבוטח בכך שכאשר מדינתו "מעניקה סעד" לדלים, היא ממלאת ביישומו של רעיון כללי זה גם את כל פרטי המעשה הכלולים בו. אך מצבו של אזרח מדינת ישראל הוא אחד מן הגרועים בעולם הסוציאליסטי, כי ביחס לרבות ממדינות הרווחה הוא יודע מעט מאד על הדרכים שבהן עוברים משאביו אל הנזקק להם.

האזרח הישראלי איננו מיודע באופן מלא על פרטי מדיניות השימוש במסים של ממשלתו – וקל וחומר שאיננו מסכים עימה, כי אין אדם היכול להסכים עם מה שנבצר מידיעתו. מעשית מהווה עובדה זו הצהרה על היות כל המסים שהוא משלם בחייו לא יותר מצורה מתוחכמת של חמס. מבחינה זו, עושק איש החמס הישראלי את קרבנותיו לא רק בחומר...

 

נתונים נוספים