ההבעה המושלמת

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 878

 

ההבעה המושלמת

הוא היה מעט איטי. למעשה, אם חושבים על כך היטב ולטווח ארוך הוא היה איטי מאד. מאד מאד איטי.

הוא היה, כנראה, האדם האיטי ביותר בעולם.

וכך, כנראה, גם הסיפור הזה.

היא כתבה לו מכתב. במכתב כתבה שהיא אוהבת אותו ושהיא מצפה לתשובה. היא שלחה את המכתב עוד באותו יום. הוא קיבל את המכתב יומיים לאחר מכן והניחו על שולחנו בדחילו ורחימו.

הוא אהב אותה והמכתב היה לו חשוב מאד. הוא לא רצה למהר בכדי שלא יתקלקל הרגע המקושדש מחמת החיפזון. החיפזון, כך ידע, הוא מן השטן והוא נהג לטפל בדברים חשובים לאט וביישוב דעת. הוא אהב למצות אותם עד תומם...

כל השבוע הוא חש איננו שלוו מספיק בכדי לעמוד במה שעשוי או עלול להיות בו, במכתב. לבסוף, לאחר שקרא אותו היה המאושר שבאדם. הוא חשב על תשובה מתאימה. חשב שוב ושוב, תכנן את תשובתו ושוב תכנן. הוא ידע כי אסור שיזלזל בו ועל כן חשב במשך ימים שלמים על מבנה המכתב האידיאלי, כי הוא ידע שאסור לו להכזיב אותה ולו גם בטעות קטנה. הוא ידע שכל ניסוח לא מדוייק או מילה שלא במקומה עלולים לעכור את רוחה וזה היה הדבר האחרון שרצה שיקרה.

הוא החליט להמתין עד שיגיע לשלימות העילאית של הבעה ולרמה הגבוהה ביותר של תגובה ההולמת למכתבה.

הבעייה הגדולה ביותר שניצב בפניה היתה איך למצות את השפה בצורה הטובה ביותר, בצורה שתוכל להעביר את רגשותיו במדוייק. הוא ידע שקשה הדבר דרך המלים שהמין האנושי ואוהבים השתמשו בהם כה רבות במשך ההסטוריה כדי להעביר את רגשותיהם.

הוא היה רוצה להעביר לה את רגשותיו בצורה המיוחדת במינה שבה הוא חש אותם, בצורה שאיננה דומה בשום פנים ואופן לרגש אחר שאדם אחר עשוי היה לחוש בזמן מן הזמנים והוא ידע שגם היא מצפה למשהו ייחודי כזה, משהו מקורי שלא היה עוד כזה כדוגמתו...

לאט לאט התפתחה בו אותה בגרות מיוחלת. לאט לאט למד לכבוש את השפה. הוא למד והתאמן עד ששפתו היתה הטהורה מכולן ועד שדבריו התאחדו עם האמת בצורה ייחודית שהיתה אך ורק שלו ושלא ניתן היה לטעות בה שהיא של מישהו אחר.

וההחלטה הסופית הבשילה לאחר שהשרשים של העץ שנטע כבר ביקעו סלעים כבדים של מציאות...

והוא התיישב וכתב תשובה יפה, נהדרת, מושלמת. היא היתה התגלמות השירתיות המושגית והדיוק הלירי. היא היתה מבושמת בניחוח אהבתו המיוחדת של יחודיותו שלו אל הייחוד של אהובתו והיו בה חד הפעמיות של האירוע והרגש המיוחד הבלתי מתחלף שלמהות שאיננה ברת העתקה או זיוף. זה היה ביטוי האהבה הטהורה, ביטוי נעלה מעין כמוהו.

והוא הלך להביא לה את המכתב. אך ארבעים שנה חלפו עד שהגיע אל שלמות ההבעה - והיא כבר היתה מקומטת כדפים הצהובים ההם ונכדיה הרבים שהשתובבו במקום שבו שהתה, כשתמונת הנעורים שלהם תלתה דהויה על הקיר, לא איפשרו לה לקרוא את הדברים באותו ריכוז וטוהר שבלעדיהם לא ניתן, באמת, להשיג את עומקם.

נתונים נוספים