הנעימה האבודה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 890
הנעימה האבודה
סיפורה של מנגינה
היה היה אדם צעיר מוכשר שחפץ להביא אל העולם יופי רב ביצירתו המוסיקלית. בהיותו חלק מחברת זמננו הוא פנה להשתלמות במקצוע החיבור המוסיקלי באחד מהמוסדות הגדולים שעסקו בכך. במוסד זה הוא רכש את הידע הנחוץ ליצירה מבחינה מקצועית וגם רכש לעצמו שם של אדם מוכשר שעתיד נאה נכון לו. הדבר היחיד שהעיב על חיי העתיד שלו היה רעיון אפל, מסוכן ואופייני לאלה השולטים היום בתחום האמנות, אשר גרם לו לחשוב שיש לדחות מהיצירה המוסיקלית קיום כלשהו של מנגינות יפות. הוא למד שמקומן של מנגינות כאלה, אשר היו נפוצות בימים שעברו בעולם, לא יכירם בעולם המוסיקה של ההווה – וכי הופעה של אחת כזאת ביצירה חדשה ומתוחכמת יפגום בשלמותה.
ורעיון זה הוא שהופיע בדעתו באחד מלילות עבודתו; המלחין בן-זמננו היה שקוע אז בעיצומו של חיבור יצירה גדולה ומורכבת ולפתע נחה עליו השראה; זו הייתה שעת ליל מאוחרת. הוא היה עסוק בהשלמת תזמורה של יצירה סימפונית-מקהלתית שחיבורה התמשך כבר כמחצית השנה, והיא הייתה צריכה להיות מוכנה להשמעת הבכורה שלה תוך מספר ימים. המלחין היה עייף ולא מרוכז כשלפתע פתאום שמע ברוחו מנגינה יפהפיה, אצילית ומלאת רוח-חיים, אשר כמוה לא שמע מעודו; המנגינה היתה כה יפה שנשימתו נעצרה בקרבו והוא דמם על מקומו, מעולף מתענוג.
הוא ידע שהמנגינה מבקשת לחדור אל היצירה. הוא ידע שהיצירה הזמינה את המנגינה, ושהמנגינה הזו היא ליבה האמיתי של היצירה, שהיא רוח הגוף שכה עמל להחיותו. הוא תפש, בבת אחת, שכל מה שעשה עד עתה היה יצירת גוף - והנה באה הרוח להקימו לתחייה. אך הוא ידע שאם יכניס את המנגינה אל תוך היצירה ויפיח בה חיים, אלה שהזמינו אותה ממנו לא יסכימו לקבל אותה; הוא ידע שבמוסיקה בת זמננו אין מקום למנגינה יפה כל כך.
כל הלילה חכך בדעתו אם להכניס ליצירה את המנגינה והבוקר מצא אותו מוסר את היצירה השלמה לאלה שחיכו לה, אחרי שהחליט שלא להכניס לתוכה את המנגינה היפה.
כששב לביתו ישב וניסה לרשום את המנגינה היפה, כדי לשמור אותה, אולי, ליצירה אחרת, מצא, להפתעתו, שהוא איננו זוכר אותה; המנגינה נעלמה לגמרי מדעתו והוא לא הצליח להיזכר אפילו ב"קצה חוט" שלה, ברמז, כדי להזכיר אותה לעצמו.
וכך אבדה לו המנגינה לתמיד.
זמן לא רב אחר כך, בעת שהשמיעו את היצירה החדשה בקונצרט חגיגי באולם מהודר, זלגו עיניו דמעות. הכל חשבו שהוא בוכה מהתרגשות על כך שמשמיעים את יצירתו, אך הוא בכה מתוך עצב. העצב היה על מותה של היצירה.
העצב נבע מכך שהוא חש כמו אב שרצח את בנו; הוא ידע שהרג את יצירתו בטרם היוולדה; הוא שמע את גוף היצירה מנוגן במומחיות ומתוך ידע רב, כניתוח מדוקדק ומפורט של איברים בהרצאה רפואית, אך נפשו יצאה אל החיים המוריקים, הצומחים מאליהם, אשר מהם שלל את הקיום בהחלטתו.
וכך ישב המלחין בן-זמננו באולם שבו הושמעו צליליה של יצירתו החדשה ובכה תמרורים, כשהוא יודע שאיש מלבדו אינו יודע את מר לבבו.
יצירה חדשה זו שלו הייתה גם האחרונה שכתב בימי חייו; יותר לא חיבר המלחין יצירות נוספות. לאחר שניסה, ללא הצלחה, לגלות שוב את המנגינה הנפלאה שבאה אליו בלילה ההוא, עזב את עבודת ההלחנה - ואת עולם המוסיקה - לגמרי. למעשה, כמעט לגמרי; בשל השכלתו המוסיקלית העשירה בילה המלחין בן-זמננו את השנים הבאות של חייו כחבר בכיר במועצת הביקורת המוסיקלית הממלכתית של המדינה.
במסגרת תפקידו זה עסק בביקורת והערכה של יוצרים ויצירות שביקשו הכוונה. כאדם שהחזיק בידו סמכויות נרחבות הוא הפעיל אותן לשירות מה שראה כתרומה בתחומו.
במסגרת עבודתו זו הוא פגש, פעמים רבות, במלחינים צעירים שהביאו את פרי יצירתם אל הוועדה ונהג לסייע להם ולכוון את יצירתם לפי הבנתו: הוא היה מקפיד לחסל כל סימן של מנגינות יפות ביצירותיהם, וזאת כי האמין שבכך הוא מבטיח להם חיי נוחיות וגם מונע מהם סבל עתידי, כמו זה שהוא חש מאז הפסיק להלחין. במשימה זו שהציב לעצמו לא חסך מאמצים מעצמו והיה מרחיק לכת עד כדי כך שהיה עוקב בקפידה אחר יצירתם של מלחינים צעירים ומתוך הרגשת אחריות מוסרית עמוקה היה מקפיד לעקור מיצירתם כל סימן לנעימה יפה. הוא האמין שבכך הוא מועיל להחלטותיהם האמנותיות.
בכך שהוא עושה זאת הוא ראה את עצמו מציל אותם מחיי עוני משפילים לטובת חיים מקצועיים, שבהם יוכלו לעשות חיל. ואכן, היו בהם לא מעטים שבשל פעולתו זו הצליחו במקצועם מבחינת ההכרה הכללית שקיבלו מן העולם, אך הם לא השיגו מעולם הזדמנות ליצור מוסיקה יפה כזו של הדורות הקדמוניים.
הוא, המלחין בן זמננו, לא חשב על כך שפעולותיו אלה אינן אלא חלק מתנועה שמשמעותה הוצאתו של היופי אל מחוץ לתחום המוסיקה הממוסדת. הוא גם לא הבין שלמעשה הוא, שחפץ בנעוריו להיות מגדלור של יופי, מקדיש את חייו להוצאתה של מוסיקה יפה מן העולם. בכך היה גם, מבלי להבין זאת, תורם להמעטת מידת החיים בו.
ומה שהיה הדבר העצוב ביותר מכל זה, הוא שהוא לא הרגיש, בכל ימי חייו אלה, שהוא מושגח כל הזמן על ידי מהות חיה, המתבוננת בו. מהות זו היא שהופיעה לפניו לפני שנים רבות, באותו לילה מיוחד, בצורת מנגינה יפה, כשהיא מבקשת לחיות ביצירתו. מאז היא נסתרת שם, כשהיא מתייפחת בגעגועים אל אביה זה, שהתכחש לה; היא ידעה שהוא, אביה מולידה, אשר ברא אותה כאשר יצר את אותה יצירה משוכללת, גם היה זה שגרם למותה בכך שהחליט שלא לשלבה ביצירתו.
מאז שוכנת לה במימד נעלם מהכרתו נפש המנגינה, מוצאת לה לנכון להבליח, מדי פעם, לרגעים ספורים בחלומותיו, אך נעלמת כלעומת שבאה אחר כך. כשזה קורה משכים המלחין בן זמננו, לעתים באמצע הלילה, ומנסה בכל כוחותיו להיזכר במה שקינן בדעתו בחלום הלילה. הוא זוכר שהיה שם, בחלום, משהו נעים וטוב, אך הוא איננו מצליח להיזכר במהותו של הדבר. הוא אינו יודע שבמו ידיו דן את עצמו לחיות רק בחלום הליל את חיי היופי שהיה אפשר לו לחיותם עלי אדמות, לאור השמש.