מותו של בדאי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 975
מותו של בדאי
להלן קטע מיומנו של משרת בצבא השולטן התורכי או, אם תרצו, משל על קיום האל:
"אתמול", שח לי ידידי, השולטן התורכי, "כרתנו את ראשו של כופר בדאי, גוזמאי בן גוזמאי, שקרן שלא ברא עוד השטן בכבודו ובעצמו, שנתפש על ידינו בשבי והעכיר את רוחנו בדברים, כשהוא מנסה לכבוש אותנו בכחשו..."
"מה, בדיוק, אמר אותו כזבן?" התעניינתי אצל ידידי, "ועל מה יצא קצפו של אדוני הנכבד?"
על כך ענה השולטן מני ובי:
"זה התחיל מזה שמצאנו בחפציו של האיש הזה ספר עב כרס ומרובה דפים ובו סימנים משונים וקוים רבים. חשדתי בו מיד כי מרגל הוא וכי זהו הספר שבו ירשום הוא את דבר הכוחות אשר לנו, למשל מספר חיילינו ומקום הימצאם, מה שברי לי שיתן בידו הון רב מממונם של האוסטרים המבקשים להתקיפנו בקרוב.
ומה אומר השקרן? כי מדובר בתוי נגינה – אללה יקלל את אימו ושאר בני נעוות המרדות שנפלטו מרחמה – כל הספר הזה, אמר, אינו אלא ספר תוים, שהם הוראות נגינה לביצוע של קטעי מוסיקה. וכך המשיך הכזבן לפרט, בקצב לא מצוי ובשפע דמיונו, איך כל שורה מהשורות שבספרו זה נועדה לנגינת כלי אחד או קבוצת כלים שלמה בקבוצה גדולה יותר שקרא לה "תזמורת", ואשר בה מאה (!) אנשים יכולים לנגן יחדיו.
ועוד סיפר השקרן איך עשרות נגנים מנגנים יחד, כל אחד בכלי אחר, מהם נושפים בקני עץ ומהם בקני מתכת, מהם מנסרים במקלות מיוחדים על גבי כלים העשויים מעץ, ואשר בהם ערוכים פתחים להכוונת הצלילים, ואיך יש תיאום בין אלה לבין אחרים, המתופפים בתופים גדולים וקטנים. ועוד אמר הכזבן, כי כל אלה, גברים ונשים, נערים וזקנים, נושפים ומכים ומנסרים ונעים בנגינה שכולה נשמעת כמו שיר אחד שלם, ואף על פי כן הם מסלסלים ומצווחים ומשמיעים קולות רבים כל אחד בפני עצמו.
ולא הסתפק איש הכזב והרמייה בכל אלה ועוד הוסיף ואמר שעל אלה עומדים מאה ומאתיים אנשים ומזמרים, על פי הסימנים הללו ושרים יחדיו כשכל אחד מהם מפיק קולו כמרגליות, נשים וגברים כאחד, וכולם נשמעים יחדיו ב"מקהלה"... בחיי אללה! הרי אין כוח שבעולם היכול להביא אפילו עשרה אנשים שיעשו זאת יחדיו ואיך יכולים לעשות כדבר הזה מאה ומאתיים אדם ואדם? איך יכולים כל אלה להבין זה את זה?
ואיך יכולים הם כולם לקרוא בספר המסובך כל כך ולראות את הדברים עין בעין? אין זאת כי נטרפה עליו דעתו, על הברנש הזה; כששאלתי אותו איך יתכן הדבר ענה לי זה, ברוב חוצפתו ובבטחון גמור, כי לומדים הם זאת מילדותם וכי הם יכולים לשיר ולנגן עם סימנים אלה גם ממדינה למדינה ומארץ לארץ וכי כך יכול האנגלי לנגן ולשיר. הגע בנפשך: לשיר יכולים יחד הם אך לא לדבר!... תיפח רוחו של השקרן...
וכך, אחרי שהרג התורכי, התרווח לו לנוח ולא יסף לחשוב עוד על הספר עב הכרס, אשר את חידתו, למעשה, לא פתר...
והנה נשמעה ממחנה האוסטרים תרועה אדירה שכמותה לא שמע השולטן מעודו. צלילים אדירים, רבי עצמה ועדינים כאחד חברו לסימפוניית גבורה, לשירת נגינה שכמוה לא שמעו השולטן או איש מאנשי חילו מעודם. אחוזי חיל ורעדה יצאו החיילים מאליהם לחזות בדבר אשר, גם כאשר ראוהו, לא האמינו למראה עיניהם: תזמורת עצומה ניצבה על הרכס הרחוק, הקרוב למחנה הצבא האוסטרי, ובה מאות אנשי נגינה ושירה. התזמורת ניגנה, המקהלה שרה, וצלילים מתואמים רבי-כוח חברו יחד לצללי הערב המתקרב, המבשר לילה קדורני וארוך לאימפריה המתפוררת של המזרח...