ריב האיברים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1722
ריב האיברים
בגוף אחד התנהל ויכוח עז בין האברים על הדרך הנכונה לנהל את החיים.
אמרה הרגל: "לדעתי צריך להקפיד ולדרוך על הקרקע כל הזמן, ואם רוצים להתקדם, יש להשגיח על כך שתמיד תהיה לפחות רגל אחת על הקרקע."
אמרה היד: "מה שחשוב זה להחזיק חזק בדברים ולא להשמיט אותם. יש לאותת, ללחוץ ידיים ולהפעיל כל הזמן את הזרועות. בלי זה לא יזוז דבר."
אמר החוטם: "להריח! להריח, רק להריח ושוב להריח! זה הפתרון למצב!"
אמרה העין: "בלי שאנו רואים מה שלפנינו, אין סיכוי לשום דבר. המפתח הוא הראיה."
אמרה האוזן: "מה בלבול המוח הזה? הרי זה צריך להיות ברור לכולם שאם לא נשמע זה את זה, או את מה שמתרחש בעולם, לא נוכל להתחיל בדבר. השמיעה היא יסוד חיינו ועלינו להכיר בכך."
ואז התעורר השכל, שהיה, ממילא, המנהל של כולם, והצהיר: "כולנו חלקים בגוף אחד. נבראנו כך שממילא יכול כל אחד לעשות רק את מה שהוא יכול לעשות – ואם הוא לא יעשה זאת, זה יפגע ביכלתו של כל אחד אחר מאיתנו לעשות את מה שהוא צריך לעשות. הרי רק אם כל אחד מאיתנו יתפקד בצורה המתאימה לו ביותר יוכל כל אחד מאיתנו לתפקד בצורה המתאימה לו ביותר! אל לו לאיש מאיתנו לבטל את חברו כי חייו שלו לא יהיו שלמים, טובים או, לעתים, אפשריים בכלל בלעדי חברו. זקוק האדם לחוטם מריח, לרגליים הולכות, לידיים אוחזות ופועלות, לעין רואה, לאוזן שומעת – וככל שיפעל כל אחד מאלה בצורה השלמה ביותר, הרי שייטב לכולם."
הראיתם פעם אדם יפה? יפיו של אדם נובע מזה שכל אבריו שלמים וכולם נמצאים בהתאמה. איזה יופי יש במי שחלק מאבריו "ניצח" את האחרים? מי לא יחוש סלידה מפנים שבהם, כמו באותו ציור מבעית התלוי במוזיאון, "ניצחה" העין את החוטם והאוזן "כבשה את מקומו" של הפה?
התפישה שאנו מהווים כלל המהווה חלק מכלל לא רק שאיננה מציגה ניגוד בינינו לכלל הזה, אלא שכמו תפישת ההתאמה בין אברי הגוף, שאין ניגוד מובנה ביניהם, היא מסייעת להבנת העקרון שהכלל והפרט תומכים זה בזה.
תפישת כלל נכונה מעניקה משמעות לפרט – וכל פרט, כשלעצמו, תורם לבניית הכלל. בתפישה הרמונית של סדר הדברים אין דבר מנוצח או מוצא אל מחוץ לתמונה: לכל דבר יש את מקומו, המאפשר את יחסי הגומלין בין הדברים – ואת הרווח ההדדי שיש לכל אברי הגוף מקיום הגוף כשלם. במובן זה יכול כל פרט לראות את עצמו כמייצג השלם.
בחברה בריאה, כל יחיד רואה את עצמו כנציג השלם ולא כנפרד ממנו – ואין הוא מעוניין לכפות את דעתו על שאר חלקי השלם ולנהל אותו בדרכו שלו. זו הנקודה שבה חוברים המעשי והמוסרי, כי בחברה או בגוף חי בריאים ברור לכל פרט, אבר או יחיד כי הם יכולים לעשות לא פחות ולא יותר ממה שזהותם מאפשרת להם – וזהות זו קובעת את מערכת הערכים המוסרית שלהם ואת הפעולות שיביאו להם אושר אישי.
זהו גם היסוד האמיתי להבנת רעיון הערבות ההדדית של חברה בריאה: כפי שבגוף בריא לא יעלה אדם על דעתו שיכולה בריאותו של אבר אחד להיות מושגת על חשבון בריאותו של אבר אחר, כך ברור לכל פרט בחברה בריאה כי כדאי לו שכל הפרטים יהיו מאושרים ולכן שזהו גם ענינו.
חברה אנושית שבה אין אדם אחד מנסה לחיות בניגוד לטבעו או לכפות את השקפותיו על בני אדם אחרים, היא חברה המתאימה לכל סוג של אדם, בלי הבדל מוצא, גזע ומין, זולת זה שמאמין שמה שנאמר כאן אינו נכון, כלומר מחזיק בהשקפה שיש מקום לכפיה ביחסי-אנוש.