דווקאים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1167
ד ו ו ק א י ם
סיפור לא דמיוני עם מוסר השכל
ב1972, בעת שירותי הסדיר בצה"ל, פגשתי, באחד ממוצבי תעלת סואץ, קשר מגמגם. כדי שהקורא יהיה בטוח שלא מדובר בטעות דפוס אחזור על כך: קשר – חייל המשרת בחיל הקשר בתפקיד מפעיל מכשיר קשר. מגמגם – הסובל מליקוי קשה בדיבורו.
שאלתי את הבחור הצעיר הזה איך קרה שדווקא הוא נבחר לשמש כאיש קשר בצה"ל?
הוא סיפר לי כי הענין התחיל בעת גיוסו לצבא, כאשר הגיע לבסיס המיון; הוא העלה את נושא היותו קשה-דיבור וביקש כי לא ישבצוהו לתפקיד שדורש דיבור. מיד אחר-כך שלחו אותו לקורס קשר. בצה"ל – במיוחד בצה"ל של 72, לא היו נימוקים מפורשים שנמסרים לחיילים פשוטים, אך הסיבה הלא רשמית להחלטה כזו, כפי שידע כל חייל באינטואיציה מפורשת, היא: "אתה לא תגיד לנו מה לעשות. כאן אנחנו נקבע מה תעשה."
אני יודע שזה נשמע דמיוני, אך פעמים רבות נתקלתי במצבים שבהם היה הממסד הצה"לי מוכן להקריב את החומר למען הרוח – כלומר את "חומר" רווחתם של חייליו למען "רוח" אי הפשרה-כביכול של החלטות לא רציונליות.
זוהי השיטה הישראלית במובן הרע של המלה – שיטת הדוקא. דוקא משמעה: "אנו לא נעשה את מה שטוב אלא את מה שאנו רוצים - ואין זה משנה אם זה טוב או לא. מה שמדריך אותנו הוא הרצון להיראות שונים בעיני האחרים, הרצון שכולם יראו כי אנו איננו עושים מה שכולם רוצים שנעשה.
זהו יסוד הטרגדיה של הצבר הישראלי מחוסר התכלית, שכל כך חושש מכך שיגלו זאת עד שהקו התכליתי היחיד שמצא כדי לחיות לפיו הוא לעולם לא להסתגל למצב שבו יצטרך להסביר את עצמו. המשמעות המעשית של בחירה מסוג זה היא חיים במגננה, חיי מסתור – והמערה הפסיכולוגית שבתוכה בוחר צלופח טורף פחדן כזה להתגורר היא הדווקאיות: המקום שבו הוא יכול לשדר באופן קבוע כי הוא לא יחלוק עם איש בטרפו, כי הוא לא יניח לאיש לומר לו מה לעשות, כי הוא לעולם לא יתבגר... זוהי הטרגדיה שבסתירה המובנית בנפשו של אדם שהולך עם חולצה פתוחה כדי שכולם יראו שלא איכפת לו ממה שכולם חושבים... זוהי הטרגדיה של הישראלי המכוער, ילד הפלמ"ח המצוייד בשילוב המדהים בסתירתו של בטחון עצמי מופרז ובורות אימתנית.
הנער הישראלי הזה, המסרב להתבגר אף על פי שהוא כבר בן למעלה מחמישים שנה, משחית עד היום כל חלקה טובה בציבוריות הישראלית; באטימותו, בחוסר ההקשבה שלו, בחוסר יכלתו לבדוק עובדות ובאי אפשרותו להודות בטעויות, הוא מבטא את כל יסודות הטרגדיה של המאהל הרעוע הזה, המתחזה כבנין איתן, הקורא לעצמו "מדינת ישראל".
נער זה הוא הדווקאי – זה שפועל על פי ה"דוקא". כל מה שהוא מבין הוא איך לא לעשות מה שאחרים רוצים. עד היום, הדרך היחידה לנצח אותו הונצחה על ידי התסריטאי אפרים קישון בסצינת הסיום של סרטו "סלאח שבתי": סלאח, העולה המקופח, "מפצח" את הקוד המקומי, קולט שהמערכת הישראלית מבוססת על מפתח ה"דווקא" – ואז כל מה שצריך לעשות, אם אתה רוצה, למשל, לקבל שיכון - הוא לערוך הפגנה שאתה בשום פנים ואופן אינך מוכן לכך - ומובטח לך כי יגררוך בעל כרחך ויביאו אותך לשיכון...
אך הקשר המסכן שפגשתי בסיני לא היה סאטירה אלא אמת. ורבים הם הישראלים הסובלים כמוהו מפגעי מדינה דווקאית, כזו שעומדת על עשיה לא למען מטרה מוגדרת אלא כדי להתחמק מהגדרה כלשהי.