"הגיונות"

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 857

 

"ה ג י ו נ ו ת"

 

מעל דוכן באסיפת האומות נשא שמעון פרס הלילה את הדברים הבאים: "אנחנו מוכנים לעשות פשרה כי הגיון הדמוגרפיה והגיון הגיאוגרפיה מחייבים קיום שתי מדינות – אחת לכל אחד משני העמים". זהו ביטוי מפורש להגיון המיוחד של פרס ושל חבריו להגיון, אך ההגיון שלי אומר דברים אחרים לגמרי: הוא אומר שבכל מקום בעולם יש אנשים שנולדו (עובדה ברורה מתוקף היותם קיימים) – ובשום מקום בעולם אין עובדה זו מקנה להם זכות למדינה.

לספרדים בארה"ב אין זכות למדינה וגם לא ליהודים במצרים או לפקיסטנים בהודו. גם אם יש בישראל עם של "פלשתינאים" – דבר השנוי במחלוקת – אין דבר זה, כשלעצמו, מקנה להם זכות למדינה. יש בישראל ערבים מקומיים ויש מיעוטים רבים ושונים. אין להם זכות למדינה – וההגיון הדמוגרפי והגיאוגרפי ששר החוץ של מדינת ישראל מודה בהם אינו מחייב לתת להם מדינה – ולו רק משום שזכות למדינה איננה מוענקת.

זכות למדינה איננה ניתנת במתנה על ידי גורם חיצוני. כמו לגבי כל זכות, כדי לזכות במדינה יש צורך ליצור אותה – ובכך גם להוכיח שאתה ראוי לה; מדינה היא מכשיר פוליטי, מסגרת מתוחכמת של הסכמים בין בני אדם שהגיעו לרמת ידע ויכולת מסויימים, המאפשרים אותה.

עפ"י ההגיון שלי, הערבים המקומיים – הקרויים "פלשתינאים" כאילו הם עם – אינם זכאים למדינה – וקל וחומר שלא למדינה שתינתן להם על ידי מדינות אחרות שאינן מחזיקות בזכות לעשות זאת, ולו משום שאין להן זכות על השטח והמשאבים שהם מעוניינות למסור לערבים.

בתנאים הקיימים, הענקת זכות למדינה משמעה הענקת זכות להענקת זכות כזו, כלומר: מתן רשות לגוף אנושי מסויים להפר עקרון שהוא ביסודו מטפיסי ולכן כזה שאינו יכול להיות מיושם במציאות. המחשבה שמדינת ישראל – או כל גוף מדיני-פוליטי אחר – יכולים לתת למישהו זכות להקמת מדינה איננה רק טעות אלא רעיון לא מוסרי בעליל, מכיוון שמי שאין לו מדינה ואינו מקים אותה בעצמו אינו בעל מעמד מוסרי שעשוי להקנות לו מסגרת מדינית כמתנה שבאה מן העולם החיצון. לתת למישהו מדינה זה כמעט וכפינו על מישהו להתחתן: מדינה היא התארגנות עצמאית של אזרחים לצרכים של ניהול עצמי. ניהול עצמי המנוהל על ידי אחרים, כמו עצמאות שניתנת למישהו על ידי זרים הם צורה של סתירה במונחים: או שאתה עצמאי ומנהל את עצמך או שאינך עצמאי ואחרים מנהלים את חייך. אם קבוצת אנשים מחליטה שהיא רוצה לנהל באופן עצמאי את חייה, היא צריכה להתארגן באופן עצמאי על יסוד הבנת האנשים הכלולים בה ולא פחות חשוב – על יסוד המשאבים העומדים לרשות אנשיה. כל התארגנות של קבוצה על יסוד משאבים של בני אדם אחרים היא התארגנות של עבדים או של שודדים, כשאלה מהסוג הראשון, כאמור, מוסרים את עצמאותם בידי אחרים ומצפים מהם לתמיכה כלכלית ואילו אלה מהסוג השני לוקחים מהם את משאביהם בכוח, כלומר באמצעות ביזה ו/או רצח. בשני המקרים הללו מה שמוקם אינו מדינה אמיתית אלא להיפך – ארגון עויין של קבצנים או שודדים ובד"כ, כפי שזה מובן במציאות הפוליטית של ימינו, של סוציאליסטים, השילוב של שניהם. בכל מקרה, לא מדובר במדינה עצמאית אלא טפילה – ומדינה כזו, לפי ההגיון שלי, איננה מדינה בכלל, אלא כנופיה.

אבל אני מסוגל להבין את ההגיון של מי שחושב שמדינה ניתנת במתנה על ידי אחרים – מכיוון שבדיוק להגיון זה ניסו להביא אותנו לחשוב ובדיוק לכך ניסו לחנך אותנו במדינת ישראל מאז קומה – שהמדינה שבה אנו חיים ניתנה לנו על ידי אומות העולם; הרעיון העכשווי של נתינת מדינה לפלשתינים באמצעות ארגון בינלאומי מבוסס על ההגיון של חלק גדול מאזרחי מדינת ישראל המאמינים, כתוצאה משטיפת המוח הזו, כי מדינת ישראל גם היא "מתנה" שהיהודים קיבלו בחסדו של העולם.

ההגיון שרואה מדינה כדבר שניתן לאוכלוסיה על ידי כוח פוליטי חיצוני, גדול ממנו, הוא חלק מהתפישה של עמים משתחררים מעולם של עמים אחרים ו"מקבלים" מהם עצמאות. זהו אותו הגיון שאינו רואה את זכויותיו של האזרח כדבר ששייך לו בזכות אלא כדבר שמוענק לו על ידי השלטון – ולדאבוננו זה גם אותו הגיון שבגללו סוברים אזרחים כי מה שיש להם, ניתן להם על ידי המדינה - כמו, למשל, המתיישבים הסוברים כי המדינה היא שיצרה עבורם את אפשרויותיהם, היא שנתנה להם אדמות והיא שמאכילה ומשקה אותם מדי יום. תפקיד זה של אלוהים, אשר התמימים שבינינו נתנו למדינה, נותנים מנהיגינו לאומות העולם; לפי ההגיון שלהם, ה"עולם", אשר מבוטא במנגנוני שליטה גלובליים כמו הכנסיה והאו"ם, הוא הנותן את הזכות למדינה והוא גם העלול לקחת אותה...

זהו שקר גמור – כי התשתית האובייקטיבית של מדינת ישראל נוצרה הרבה לפני שעצרת האו"ם החליטה "להרשות" ליהודים להקים את המדינה – וכי משמעותו האמיתית של ה"אישור" שקיבלה מדינת ישראל היא כבילתה למחוייבות בינלאומית שהיום אנו משלמים את מחירה בצורת דרישה להסכמה להקמתה של מדינה פלשתינית באותו מקום.

זכויות אינן מוענקות אלא נרכשות – ולא מידי אדם אלא מן המציאות; את הזכות למדינה – כמו את הזכות לכל דבר אחר – קונים, כמאמר המשורר הלאומי, באמצעות "העבודה והמלאכה" – והעבודה והמלאכה בלבד. זכות על דבר נקנית על ידי יצירתו ו/או רכישתו ממי שיצרו. בימינו אלה, אף כי מדינה היא, ביסודה, הסכם פוליטי הנוצר על ידי מי שזקוק לו כדי להעשיר את איכות חייו, לא כל ארגון המתקרא מדינה הוא באמת כזה – ומדינות רבות אשר לא אזרחיהן לא הסכימו לחוקיהן מהוות, עבור אזרחיהן, בית כלא.

דבר כזה קורה כשמדינה "ניתנת" לאזרחים שלא הקימו אותה באופן עצמאי וחפשי. במצב כזה נוצרת דיקטטורה – מדינת כפיה - והרשות הפלשתינאית היא דוגמה מובהקת לדיקטטורה שנכפתה הר כגיגית על בני אדם רבים חפים מפשע בגינו של הסכם פושע.

וזהו רק אחד ההבדלים העקרוניים שקיימים בין מדינת ישראל למדינה המובטחת לפלשתינאים. אך יש הבדל עקרוני בין שתי מדינות אלה שהוא גדול אף יותר: בזמן שבו היהודים קנו את הזכות על הארץ על ידי עבודה יצרנית, על ידי עיסוק בבניה, בהפרייה ובגאולת קרקעות באמצעות חקלאות, הקמת תעשיה ויצירה בתחומים אנושיים רבים ומגוונים - ובכך גם קנו לעצמם זכות למדינה - עסקו הערבים המקומיים – וגם כאלה שנזעקו ובאו מרחוק – בהפרעה לבניה, בהרס ובהרג של יהודים – ובכך איבדו – או, יותר נכון – החמיצו את הזכות להתארגנות מדינית.

זה המקום לציין כי היצרנים שבין הערבים, אשר מצאו את הדרך להשתלב בעשייה הכללית של היהודים, זכו להעלות את מצבם האישי והכללי – אך בשל גורמים שונים שביניהם העיקרי הוא הפרעת בני עמם, הם לא השיגו מעולם (ובאף אחת מארצותיהם!) את היכולת והרמה המאפשרת ארגון של שלטון מקומי בקנה מידה של עצמאות מדינית.

וזה גם המקום לציין כי גם הזכות שאותה קנו היהודים שהגיעו לארץ ישראל במאה השנים למדינה משלהם לא מומשה עדיין – אך זה נושא למאמר אחר.

נתונים נוספים