הדרך לגיהנום

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1031

 

הדרך לגיהנום

 

האמונה בכוונות טובות היא אחת האמונות הטפלות המסוכנות ביותר, וזהו, כנראה, המקור לאמירה "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות."

אחת הטרגדיות הגדולות במצב המדיני הקיים היא שבכל פעם שמישהו מנסה להעלות את מחדלי שיטת הממשל, את אכזריותה ו/או את מפלצתיותה, הוא נתקל בהתנגדות בנוסח "הם לא מתכוונים לכך" או "אתה לא מאמין באמת שיש מישהו שעושה דברים כאלה בכוונה".

כאילו שזה משנה אם המפלצת שטורפת אותך עושה זאת על יסוד "אידיאולוגי" או "ביולוגי", כלומר: "סתם" מכיוון שהיא רעבה.

ובכל-זאת, זה מה שיאמרו לך בכל פעם שתציג את העובדה שמדינת ישראל היא מערכת שמפעילה שוד מאורגן בקנה מידה ארצי במשך למעלה מחמישים שנה – שהפקידות משחיתה את בני העם הזה – שמערכת החינוך מכשירה את הקרקע לחברת עבדים – או שצה"ל פועל, למעשה, נגד קיומה של היהדות.

כל זה לא נכון ולא יכול להיות נכון – יגידו לך - כי "הם לא מתכוונים לכך."

אבל למעשה הם יאמרו לך זאת כי הם לא מוכנים לשמוע שום מילה רעה על מדינת ישראל, על משרד החינוך, על צה"ל או על משרד, חוק או פרט אחר במערכת המדינית שקיימת כאן היום. בענין הזה כל תושבי ישראל – דתיים וחילוניים כאחד, מורעלים, מסוממים ועוורים במידה שווה.

כשמדובר במושגים כמו מדינת ישראל או ציונות, אין חובש הכיפה מסוגל ליישם את הרעיון של "אגוז מצא" ולזרוק את הקליפה או, לפחות, להחליף אותה. בהתאמה לכך, אין ההוגה החילוני של היום מסוגל – און מוכן - לבדוק התעמתות עם מושג הדמוקרטיה, למשל. מבחינת הדת שבה הוא מחזיק, יש למושג זה משמעות אלוהית וניתן רק לעבדו באמונה...

ואף כי ברור לכל הקוראים, וגם לכותב שורות אלה, כי יעברו עוד שנים רבות לפני שיוכלו אנשים רבים להשתחרר מעטיניה של הפרה הקדושה, מדינת ישראל, המניקה אותם בחלב מורעל מעטיני מערכותיה הקלוקלות, יש לעשות הכל כדי לעקור את הנגע, כי חיינו ומותנו תלויים בו; והדבר שאותו יש לקטול בעודו באיבו הוא ההגנה שנותנים אנשים למערכות הרשע – ההגנה שפעמים רבות אומרת "זוהי הדרך היחידה" ו"בלי זה אי אפשר להתקיים" – ולרוב היא מציגה את משפט המחץ "הם (אנשי המערכת) לא מתכוונים לכך".

אין ספק שאלה שאומרים זאת מבטאים את מידת הרחמים שלהם – אך, בהקשר זה, עוברת מידת הרחמים את גבולה הראוי ומופעלת בצורה דוגמטית, שלילית וכזו שמוציאה דברים מהקשרם ואיננה מאפשרת לתקן את המעוות.

קודם כל, הבעייתיות של פניה מסוג זה, טמונה במחשבה האוטומטית האימהית משהו של הגנה על המותקף, כאילו ביקורת על מערכת פירושה הבלעדי התקפה על אנשיה – והרי הביקורת כנגד מערכת היא בעצמה סוג של הגנה – ההגנה העצמית של אלה שנפגעים ממנה.

וזה מה שאלה הנזעקים להגן על כבודה של מערכת זידונית ורשעית אינם מבינים: שבהגנתם על הרשע הם פוגעים במי שנפגע ממנו – במי שראוי באמת להגנה.

אלה הם אנשי ההגנה העוורים, אשר מידת הרחמים שלהם אינה מבחינה בין משעבד למשועבד – ובסופו של דבר גם בין רוצח לנרצח.

אם סובר מישהו שההגנה על האחראים לפגיעה חשובה יותר מההגנה על הנפגעים ממנה, הוא סותר את עצם שאיפת ההגנה שלו בכך שהוא מאפשר את המשך הפגיעה בחפים מפשע.

במובן זה, קיימת זהות גמורה בין אויבינו מחוץ לאויבינו מבית: אלה וגם אלה מסתמכים על אנשי הרחמים הבלתי-מוגבלים – ואילו מגינים עיוורים אלה, אשר, בתשוקת הרחמים הבלתי כבושה שלהם, מעניקים את הגנתם למנגנוני הרשע של המדינה, אינם תופשים את הדמיון שבגישתם לגישת אלה אשר מגינים על מערכות רשע הפוגעות בנו מחוץ.

בהקשר של טיפול ברוע, האמת, ההגיון והצדק מחייבים אותנו לפעול עפ"י ידע מדוייק והגדרות מדוייקות; על ההגנה ועל מידת הרחמים לפעול רק במקום ובזמן הראויים להם. זה נכון שהעובדה שיש בתחום פעולה מסויים או במסגרת פעולה מסויימת אנשים אשר שותפים בגרימת נזק לאנשים אחרים איננה אומרת בהכרח שהם פושעים, אך היא גם איננה משחררת אותם לחלוטין מהאחריות לפעולותיהם: האחריות איננה כהאשמה בפשע או כהענשה – אך ההכרה באחריות היא רכיב הכרחי לצורך תיקון המעוות; אין אפשרות לתיקון מערכת הרסנית אם אין מצביעים על האחראים לטעויותה של המערכת או על ליקוייה.

אחריות ושותפות לפשע יכולים להתקיים ללא כוונה רעה – וכוונה טובה יכולה לייצר נזקים גדולים, אם איננה מבוססת כהלכה על עובדות המציאות. בנוסף לכך, כוונות טובות אינן ניתנות תמיד להוכחה. גם במצב שבו אנו שופטים כל אדם לכף זכות על כוונותיו, אין אנו יכולים לבטל או להכחיש את אחריותו של היחיד לתוצאות פעולותיו הנבחרות.

בדרך-כלל, ההערכה שהנזקים שנגרמים על ידי מערכות הרשע אין מקורם בכוונות רעות היא נכונה בהחלט – כי נכון להניח שרוב בני האדם מתכוונים לרוב לטובה – אך הגנה רגשית, מיידית וגורפת על מערכות רשעה על יסוד הכוונות הטובות שביסודן איננה שכלתנית ולמעשה אין לה על מה להסתמך מבחינה מציאותית; סוג כזה של הערכה לא מבוססת אינו יכול להיות בעל תועלת לטוב.

אלה שקופצים להגן על המערכת בכל פעם שמציגים את הנזק שהיא גורמת, משתפים פעולה עם השלילה שבה ולעתים קרובות גורמים לנזק גדול יותר משהיא גורמת מלכתחילה. למשל, המחאה הכואבת שהשמיעו אנשים במשך שנים רבות כנגד קיומה של מערכת מיסוי כפייתית ולא צודקת, במיוחד בתחומי המסים המלאכותיים ומשוללי היסוד המוסרי כמו מס ההכנסה או הביטוח הלאומי, נתקלה, במשך כל הזמן הזה, רק בהתנגדות הרגשית שכללה את הרעיון ש"אלה שמאיישים מערכת זו אינם מתכוונים להזיק והם פשוט אינם רואים מוצא אחר להשגת משאבים לטובת המדינה".

בשל רגשנותה היסודית של תשובה מעין זו לבעיה, בשל הסטתה את הנושא הכאוב לשאלת האשמה, האחריות והכוונה מן הדיון בלב הבעיה המוסרית של השוד והביזה המבוטא בעצם קיומו, המשיך חוק הרשע הזה, לפעול את פעולתו המזיקה ולגרום לנזקים אנושיים שאינם ניתנים לאמדן. במדידה עתידית לא ניתן יהיה כמעט להאמין שמערכת ביזה כל כך עצומה, אשר פגעה באנשים רבים כל כך במשך זמן ארוך כל כך, לא נשענה על שום הגנה מדעית אמיתית וגם לא על שום הוכחה אמיתית אובייקטיבית של נחיצותה, אלא רק על טיעונים ברמת ההגנה על כוונות טובות. מה שיהיה בעתיד ממש קשה לתפוש הוא שכל מה שהצליח להשתיק את טיעוני הנגד של הדוגלים בחופש ובזכויות האדם, ואת ההוכחות שהציגו לגבי מעשי הזוועה והעוול של מערכת החוק הלא צודקת, היה עדרים של קופצים בראש אשר צווחו ככרוכיה בכל פעם שנראה היה להם כי מישהו מאיים על פרותיהם הקדושות...

הרעיון שביסוד גישה זו זהה לחלוטין לרעיון שביסוד התנגדותו המתמדת של השמאל הפוליטי לפעולות מתנגדיו, מה שבא לידי ביטוי במלחמה הנוכחית: בכל פעם שמנסה מישהו לצאת כנגד אויבינו בטענה שהם גורמים לנו במעשיהם נזקים מחרידים, קופץ הרחמן הרגשן ומצהיר כי "גם אנחנו אשמים" או ש"גם הם סובלים" – והעובדה שדי בכך כדי להשתיק את אלה שלצד הצדק והאמת, חייבת לומר "דרשני" – ואין ספק שיש קשר רעיוני מאחד בין אלה מן השמאל שאינם מוכנים לוותר על תפישת הערבי המסכן שלהם לבין מתנגדיהם כביכול שלא ירשו שום פגיעה בשמו הטוב של חייל צה"ל. שני הצדדים – על אף השוני העקרוני שביניהם מבחינה מוסרית – לוקים באותה מחלה: הם לא יתנו לעובדות לגרום להם לוותר על שירותיה של פרה קדושה – ולא משנה עד כמה זו פוגעת בהם.

כדי שלא נימחץ בין "כוונותיהם הטובות" של "לוחמי החופש" הפלשתינים ל"כוונותיהם הטובות" של אנשי הממשל שלנו, עלינו לנטוש את כל ההשקפה העומדת ביסודה של תפישת הכוונות; כוונות – טובות או לא טובות – אינן אמת המידה הראויה לצורך בירור מוסריותו של מעשה. על בירור זה להתבסס על אחריות.

במערכת ראויה של יחסי אנוש, כוונותיו של אדם חשובות פחות ממעשיו. לכוונות מקום כדי לקבוע אשמה, אך לא כדי לקבוע אחריות. האחריות נגזרת, אובייקטיבית, מפעולותיו הנבחרות של האדם – ואלה העומדות למשפט, כדי לקבוע אם על האדם המסויים לקחת אחריות מסויימת על מעשה מסויים.

אם מתמוטט בית על יושביו, אין כמעט ספק בכך שכוונותיו של הבונה היו טובות – ואין ויכוח על כך שעליו לשלם על הנזק שגרם שלא מתוך כוונה רעה. אם אנו נהנים מיצירתו של אדם, אין אנו נותנים בהערכתנו אליו מקום לכוונותיו הנסתרות ואין זה מעשי או מוסרי לתור אחר כאלה, כשהעובדות מכוונות אותנו לאחריות האישית ולשכרה.

אדם מקבל שכר אם הוא אחראי על פעולות בונות – וחייב לשלם קנס אם הוא אחראי על נזק שנגרם כתוצאה מפעולותיו. לכוונותיו אין שום משמעות בהקשר שבו איננו מכירים אותו מקרוב – וככל שהענין החוזי והחברתי גדולים ומורכבים יותר, מתרחקים אנו מהמצב שבו אנו מסוגלים בכלל לחדור לרמת כוונות העושים.

חברה גדולה – מסחרית או לא – מבוססת על מאות ואלפי פעולות של מאות ואלפי בני אדם. בקרתה המוסרית של חברה מסוג זה נעשית על יסוד התקשרויות בין אישיות המבוססות על אחריות אישית: כל אחד מהמעורבים בחברה גדולה אחראי על פעולה מסויימת והיא המגדירה את שכרו ואת ענשו – שכרו במידה והוא מבצע את עבודתו ביעילות וענשו במידה והוא גורם נזק או נכשל במלאכתו. כשהדברים מוגדרים בצורת חוזה, מתקבלת אמת-מידה שבאמצעותה ניתן לקבוע מה לעשות כדי לתקן את נזקה של חברה או איך לייעל אותה, על יסוד היחידים נושאי האחריות שבה. בהקשר כזה, הוכחת כוונות – אם היא ניתנת להיעשות – היא ענין משפטי פנימי, ובשום אופן לא הצהרה לא מבוססת המוצהרת מחוץ להקשר כדי להוות עלה תאנה שלח מי שרוצה לאפשר לאחרים לחמוק מאחריות.

אחריות היא מושג היסוד בביקורת חברתית – ולא מדובר בביקורת פילוסופית אלא בביקורת פעילה ומעשית יום-יומית, הבאה לידי ביטוי בכל המשברים והבעיות שחברה אנושית ניצבת לפניהם. מערכת חברתית הפועלת על יסוד אחריות אישית היא החברה היחידה שבה יכול להתיישם מוסר מציאותי.

אם היתה המערכת המדינית פועלת כמערכת עסקית ואם היו החוזים המדיניים נתפשים כחוזים אמיתיים, כמו בעולם ההסכמים האנושי האמיתי, זה היה ברור לגמרי שטענה שמערכת מסויימת גורמת לנזקים משמעה המשפטי הוא קודם כל שיש לשלם פיצויים על נזקים או, לפחות, להשיב משאבים שנגבו לצרכים מסויימים שלא מולאו. על רקע לקיחת אחריות כזו ניתן להבין גם ענינים של אשמה, חטא ועונש: זה שמישהו לא ביצע את העבודה שהיה אמור לעשות – או שמישהו הרס היכן שהוא היה אמור לבנות – או שמישהו דרס מישהו אחר אינם, כשלעצמם, יסוד לעונש, אך הם תמיד יסוד לתשלום פיצויים ונזקים.

במצב הפוליטי-חיצוני הקיים במדינת ישראל, למשל, אין סתירה בין הטענה ששמעון פרס לא התכוון לרע כאשר חתם על הסכם אוסלו לבין התביעה לכך שישלם על מעשהו זה בפיצוי של אלה שנפגעו מהסכם זה – וכך גם כשמדובר במדיניות הפנים; אם סובלים אזרחי מדינת ישראל מחוק/ים שהוכן/ו על ידי מדינאים גרועים, אין בורותם, תמימותם וטפשותם של מדינאים אלה סותרת את העובדה שעליהם לשלם על הנזק שגרמו.

אדם חייב לתת את הדין על מה שגרם לו לרעה בדיוק כפי שהוא מקבל שכר על מעשה טוב שעשה. במקרים מיוחדים, שבהם ניתן להוכיח כי כוונותיו של האדם היו רעות, יש מקום – ואף חובה – להענישו על רוע כוונותיו.

לפיכך, בהתנגדותי למערכת שלילית, לנזקיה ולאנשים שמפעילים אותה, אני מבסס את דברי על בסיס מציאותי עובדתי מוצק ואין שום צורך להוכיח כוונות רעות או בכלל להיכנס לנושא הכוונות – אלא אם כן יש למישהו ענין בפתולוגיה ופסיכולוגיה של מקרים חולניים.

אז, בבקשה, אל תגידו לי שהם לא מתכוונים. הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות – ולכן, עם כל הכבוד לכוונות הטובות, אין די בהן בעולם המעשה. מתכוונים או לא, על מערכות שליליות להשתפר או להיעלם מן העולם – ועל מנהיגים מוטלות, באופן אישי, החובות כמו הזכויות.

אליל הרחמים, אשר הסגידה לו הולידה את תירוץ הכוונות הטובות, צריך למות. במקרה של ביקורת המשטר העריץ מבית, אין מקום להעלות את כוונותיהם הטובות של מאיישיו לנוכח זעקת נפגעיו, כפי שבמלחמה לחיים ולמוות, שבה מאיימים על חיינו, הדבר האחרון שעלינו לחשוב עליו הוא באם מתכוונים אויבינו, בעומק ליבם, לטובתנו...

נתונים נוספים