היה היה פעם, בארץ רחוקה, הסכם

היה היתה פעם, במקום רחוק, ארץ שבה שלטו הבריטים.

עמה של ארץ זו רצה בעצמאות ונאבק נגד השלטון הבריטי עד אשר זכה בה. זה היה בשנת 1947.

אך הבריטים, בעזבם, השאירו אחריהם ירושה: הסכם של חלוקה; הם חילקו את הארץ בין העם שישב בה לבין המוסלמים, יושבי אותה ארץ.

וזו היתה פצצת זמן, כי מאז לא שקטה הארץ, והמוסלמים לא הפסיקו להילחם כנגד העם היושב בה. הדם נשפך כמים ומעשי הרצח, ההתנקשות והטבח לא פסקו.

והיה היה בארץ הזו איש של שלום, אשר דגל באי אלימות; שמו יצא לתהילה בעולם כולו והוא הפך לסמל של אצילות מוסרית בעולם כולו.

איש השלום הזה שאף לשלום בכל מאודו והיה מוכן, למען השלום, אף להקריב את בני ארצו. אף כי לא היה מוסלמי, הוא טען שיש לראות גם את הצד האחר של הסכסוך.

והוא נרצח על ידי אחד מבני עמו.

הדבר זיעזע את העולם כולו ורבים ממנהיגי העולם הגיעו לארצו כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

אבל גם זה לא הביא את השלום המיוחל.

מעשי הרצח, החבלה והפיגועים נמשכו ונמשכו – והם עדיין נמשכים.

כל אלה הן עובדות הסטוריות אמיתיות.

ואם ניחשתם שהארץ הרחוקה הזו היא הודו, אתם גם יודעים מיהו זה שנרצח שם על מזבח השלום, שעדיין לא הגיע אליה.

ותסכימו שרק לעתים נדירות יכולה האמת ההסטורית לשמש כל כך טוב כמשל...

והנמשל?

הטוב הוא כל מה שטוב לאדם ולעולמו