זכויות במקום סיכויים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 969
זכויות במקום סיכויים
עקרונות הנוגעים בזכויות האדם חייבים לעמוד ביסוד כל מאבק מדיני צודק. זכויות האדם הם ההיבט המעשי של כל בעיה פוליטית; מורכבת ככל שתהיה בעיה מסוג זה, ביסודה נמצאים תמיד בני אדם יחידים, אשר זכויות האדם שלהם נשמרות או נפגעות.
פתרון בעיה אשר אינו מגן על זכויותיהם של היחידים המעורבים בה לא יהיה לעולם פתרון שלם. הבעיה הפוליטית של המחר היא תמיד היחיד שאת הטיפול בזכויותיו הזנחת היום.
הבעיות שהעולם לוחץ בגינן היום על ישראל - בעיות הפליטים, הפלשתים, המתיישבים – עוסקות כולן בזכויות אדם. מי שמנצח את מדינת ישראל היום – וזה כולל את העריצויות המחרידות ביותר – מתבסס על דאגה מוצהרת לזכויות האדם. כדי לצאת מהתסבוכת יש ללמוד לזהות את הנושא העקרוני, הפילוסופי והאמיתי של זכויות האדם, וללמוד להשתמש בו כבעלי זכות.
אם במקום לדון בזכויות דנים בסטטיסטיקה, אם במקום לראות כל אדם כעולם מלא מנסים לנהל את חייהם של מליוני בני אדם, מבלי לקחת בחשבון את העובדה שהם בעלי זכויות, התוצאה הסופית היא סיוע לשוד ולרצח.
תארו לעצמכם ששודד מתקשר אליכם באמצעות העו"ד שלו, כדי לברר כמה אתם מוכנים לשלם לו. זה ברור כי כל תשובה שאיננה "אל תעיז לגעת במה ששייך לי!" תתפרש על ידו – ובצדק – כאילו אתם מסכימים לכך שישדוד אתכם.
אם אין האדם יודע לומר "זה שלי" על זכויותיו, הוא מזמין לביתו את השודד.
זה מה שקורה למתנגדי אוסלו כאשר אינם עומדים על זכויותיהם. כל אמירה זולת "זה שלנו בזכות" משמעה "אנחנו מוכנים למסור את זה אם תדרשו זאת חזק מספיק".
ובוזזי אוסלו יודעים בחוש כי מי שלא עומד על זכויותיו איננו מאמין שיש לו זכויות.
וזו הצורה שבה מתנהגים המתיישבים ביש"ע – כאילו מה שהם מחזיקים בו לא שייך להם בזכות, ומכיוון שכך הם פונים לדיונים טכניים ולא עקרוניים.
הם אינם אומרים "זה שלנו ולכן לא ניתן לך לגעת בזה" אלא "זה לא כדאי שתיגע בזה כי אז יקרו דברים לא נעימים..."
וסוג זה של טיעון אינו יכול לשכנע איש – אלא אם כן אתה רוצה לשכנע את השודדים שיבואו ויקחו ממך את מה שאתה מחזיק.
כשבעל הרכוש מספר כמה גרוע יהיה לו אם יקחו לו את מה ששייך לו, הוא פותח את דלת ביתו לרווחה לכל גנב ששומע את הסיפור.
וזו היתה הטעות העקרונית של מתנגדי הסכם אוסלו; הם אמרו לתומכי ההסכם "יהיה רע מאד בעתיד ולכן אסור לכם לעשות זאת!" מה שהם היו צריכים לומר הוא "אין לכם שום זכות לעשות זאת!" בלי שום קשר למה שיקרה בעתיד.
הם היו צריכים לומר זאת מתוקף העובדה שאין לשום אדם – גם לא לסיעה מתנגדת – הזכות לאכוף את רצונו על מי שאיננו רוצה בכך, כי אין לשום אדם או קבוצה שום זכות לפגוע בזכויותיו של אדם או זכויותיה של קבוצה.
בניגוד למיתוס המטופח בידי בוזזינו, ההחלטה הדמוקרטית איננה עצמה בלתי מוגבלת; אפילו אם היה בידי אנשי אוסלו רוב, לא היו מחזיקים, בתוקף כך, בזכות לפגוע בחייו של אדם או לסכן אותם ללא הסכמתו - וקל וחומר בניגוד לרצונו. אפילו בישראל חסרת החוקה לא ניתן לקבל החלטת ממשלה, כנסת או עם להרוס את חייו של אזרח יחיד חף מפשע, שלא לדבר על מאות אלפים.
באופן אבסורדי, ההתנגדות שהציגו המתנגדים של אוסלו – וחלק מהם ממשיכים לעשות זאת עד היום – לא היתה עקרונית אלא טכנית: במקום להצהיר על כך שלאנשי אוסלו אין זכות להפקיע מהם את רכושם ולסכן את חייהם - בלי שום קשר לסיכויי ההסכם להצליח – הם הסיטו את הדיון לשאלת ההצלחה ועל ידי כך הפכו את הויכוח לשאלה לא עקרונית על סיכויי העתיד. בכך העבירו את מרכז הכובד של התנגדותם העקרונית לשאלה הלא-עקרונית של השוואת הסיכויים.
טעות זו היא מרכזית ביותר גם כשבאים לדון בשאלה כמו מסירת שטחי ארץ ישראל: במקום לדבר על פגיעה בזכויות האדם של המתיישבים דנים בבעיות של "עומק איסטרטגי" ו"מקדמים בטחוניים" וכך מגיעים למצב שבו מתחילים לעשות השוואות במספר חיי אדם ומסיימים במחשבות שאומרות שמותם של חמישה אנשים עדיף ממותם של מאה – ועוברים על "ייהרג ובל יעבור" מוסרי, אשר אינו מרשה לאיש לסכן את חייו של איש.
וזה המצב שאליו הגענו היום, כשאנו נאלצים להגן על עצמנו מפני מתקפות מוסריות מעוותות הטוענות שלרוצחים בנו יש אבידות גדולות יותר משלנו, שמעטים מבינינו מסכנים את רוב חיילי צה"ל ושאנחנו ורכושנו חשובים פחות מבטחונו של כל עם ישראל.
אם אנו מסכימים שניתן לפגוע בשערה משערות ראשו של אזרח אחד ללא הסכמתו – הפסדנו עקרונית. אם אנו מפסידים עקרונית – אנו מובסים מוסרית ושאר ההתמוטטות היא רק שאלה של זמן. במקום שבן הסכמנו כי יקריבו אדם אחד, יסכימו להקריב גם את כולנו למען שלום העולם.