למה לא מדינה פלשתינית?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 765
למה לא מדינה פלשתינית?
או: הטעות העקרונית של נתניהו
אף כי במאמרו של נתניהו "למה לא מדינה פלשתינית?", נכונים מרבית הדברים, הוא בכ"ז טועה:
זה נכון שאין לתת לאוייב מדינה, זה נכון שכל מדינה שתוקם על ידי ערפאת תיהפך למדינת אוייב לישראל. זה נכון גם כי אין לנו מקום אחר ללכת אליו, כפי שמציעה כותרת ספרו של נתניהו, "מקום תחת השמש" – אך כל אלה אינם מהווים טיעון אמיתי נגד מדינה פלשתינית. יתרה מזו, מתוך ה"לאו" אתה שומע את ה"הן": משיטת נתניהו ניתן להסיק שאם לא היו הבעיות שאותן מנה קיימות, היה מקום לקיומה של מדינה פלשתינית. במלים אחרות: נתניהו אומר שאל לנו לאפשר מדינה פלשתינאית מטעמים פרגמטיסטיים-בטחוניים, בנוסח "ריאל-פוליטי", כלומר מכיוון שזו תהיה מסוכנת לישראל ולעם היושב בה.
אך מה אם היא לא תהיה מסוכנת? מה תהיה תשובתו של נתניהו לכך?
למעשה, נתניהו נכשל בכך כפי שנכשלו בעבר כל מי שניסה להגן על רעיון ארץ ישראל השלמה או ההתנגדות למדינה פלשתינאית על יסוד התירוץ הבטחוני: ברגע שהעמידו למולם טיעון בטחוני, נסתמו פיותיהם.
כמו רבים מאנשי שלומנו, אשר נסחפים, בהגינם על ארץ ישראל, אל הטיעון ה"בטחוני", נופל נתניהו למלכודת הנצחית, שבה נערך מזה שנים רבות ויכוח אינסופי עם אנשי בטחון הפנים ואומות העולם גם יחד על "הסדרי הבטחון" וה"ערבויות" הנחוצים כדי להבטיח את שלומם של היהודים (ואויביהם). ויכוח כזה ייראה, תמיד, לעיני מתבונן מבחוץ, כתירוץ קלוש, חיוור, קטנוני ו"טכני" ביחס ל"תביעתם הצודקת" של הפלשתים, אשר תמיד תיתפש – כלומר, כל עוד לא תיתקל בהתנגדות – כעקרונית יותר.
דבר זה נובע מכך שהשאיפה לצדק תמיד חזקה יותר ומשכנעת יותר מהשאיפה לבטחון. ביסודו של דבר, הענין הבטחוני הוא משני לעומת נושא הצדק.
למעשה, כל עצמתו של האויב, שאין ספק באשר לכך שהוא חלש מאיתנו מבחינה צבאית, מבוססת על תביעתו לצדק. למעשה, אנו סובלים היום בשל העובדה שאיש ממנהיגינו ומנבחרי הציבור שלנו אינו משיב מלחמה שערה כנגד תביעה זו בשם הצדק.
מבחינה זו, עמדתו של נתניהו היא עמדת חולשה, עמדה מתנצלת ועלובה ביחס לעצמה המוסרית שצריכה להיות מובעת על ידי מנהיג אמיתי.
אין גרוע יותר מלומר לאלה שמנסים לתפוש את ביתך כי אינך יכול להסכים לכך משום "שאין לך בית אחר"... אמירה כזו, מחוץ לעובדה שהיא מהווה טעות פילוסופית, פסיכולוגית ומדינית ממדרגה ראשונה, איננה מהווה טיעון צודק.
הצדק, במקרה הזה, קובע שיש להצהיר על זכות הבעלות; בהקשר העימות הנוכחי, שומה על מי שחפץ בהנהגת העם לתבוע צדק לאור היום, ברמה, ולא להתגונן במסתורי מחילות ההצדקה השרידותית.
את השוחה ההגנתית כרה לנו נתניהו בשלב הראשון, בספרו, שלו בחר את הכותרת המבישה "מקום תחת השמש", הדברים מובנים, במקרה הטוב כאמירה יהודית גלותית בנוסח "אין לי ארץ אחרת" – אשר נתפש על ידי אויבינו – ובצדק – כ"גויים רחמו רחמו". היום, מבלי לזהות את טעותו העקרונית ובהתאם לאותו עקרון, הוא מתיימר להגן עלינו מתוכה על ידי העמקתה באמצעות חפירת בור נוסף, בכך שהוא מסביר על יסוד טכני – ולא עקרוני – מדוע אין אנו "יכולים" להרשות לעצמנו את קיומו של זר בביתנו...
איך יתכן שבמשחק השח הפוליטי שאנו מעורבים בו היום נכשל, משום מה, מי שנחשב על ידי רבים כפוליטיקאי המיומן והמתוחכם ביותר שלנו כבר בצעד הראשון, כשהוא מסגיר לאוייב את ה"מלך" שלו: את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל? הרי בעצם הנסיון לתרץ מדוע לא לתת לפלשתים מדינה בשטחי ישראל, הסכים נתניהו, למעשה, לכך שיש משום צדק בתביעה כלשהי של ישות כלשהי לא-יהודית לארץ ישראל!
זהו, כנראה, המחיר של מחדל פילוסופי יסודי, של חוסר חשיבה ראויה ברמת עקרונות היסוד. הרי אפילו בן גוריון, הסוציאליסט (ולכן, בהכרח, המטריאליסט) ידע להציג טיעון מוסרי ערכי מופשט להצדקת עמדת העם היהודי בארץ ישראל. בלי קשר לשאלה כמה הבין מעומק הטיעון, זה ברור שהוא הבין את כוחו הפוליטי. אין תעודת עניות גדולה יותר למדינאי ישראל של ימינו מהעובדה שה"ימני" שבהם – נתניהו – התדרדר לרמת הטיעון הטכני בזמן שהערבים ידעו להפוך את ה"איטבח אל יהוד" המסורתי שלהם לטיעון תביעת זכות של מקופחים...
כשמדובר במאבק עקרוני על מוסר וצדק – כמו זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל - אינך יכול לפעול בטקטיקה של השהייה או "עקיפה" של האוייב, התובע חזקה על הארץ; עליך להציב את הטיעון הראשי שלך במונחים של זכויות איתנות ומוצקות ולא של שלילה וחוסר זכות. עליך לדעת לומר "זה שלי!" ובשום פנים ואופן לא לתת למישהו יסוד לפקפק בכך שרכושך שייך לך או – מה שגרוע הרבה יותר מכך - שאין אתה בטוח בכך.
מי שלא הכין את שיעורי הבית היסודיים שלו לגבי ה"למה" וה"מדוע" שבהשתייכות ארץ ישראל אינו ראוי להיות מנהיג במדינת ישראל; מכסימום מנהל.
זה, אולי, גם מה שמסביר את הכשלון היסודי שעשה נתניהו כשמסר את השליטה בחברון לפלשתים, ביחד עם פשרות מוסריות נוספות רבות שעשה. זו, כנראה, גם הסיבה לכשלונו בהבנת הנזק הסמלי שעשה לעם בפעולה כמו לחיצת ידו של ערפאת...
פעם אחר פעם, בפעולותיו אלה, הוכיח נתניהו שהוא איננו מחזיק במטען הערכי שמי שחפץ לייצג את הענין היהודי ו/או הישראלי במציאות ימינו חייב לשאת. בכך עשה נתניהו לכולנו שירות דוב. מי יודע אם בפעולותיו לא גרם נתניהו לנזק גדול אף יותר מזה שלהן גרמו רבין ופרס, במיוחד בהתחשב בכך שלא עמד בו העוז לבטל את פעולותיהם הבלתי-מוסריות שבראשם הסכמי אוסלו הבוגדניים.