מה שמאחורי ה"פוליטיקה"

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 873

 

מה שמאחורי ה"פוליטיקה"

לינץ' תקשורתי כבלון ניסוי פוליטי

 

יום שלישי בערב בטלויזיה הישראלית. לכאורה, דיון "פוליטיקה" בהנחיית דן מרגלית – למעשה, משפט לינץ': חבר מתדיינים עוסק בדברים שנעשו, כביכול, על ידי עצורי המחתרת החדשה; מימין ומשמאל יש הסכמה על כך שהמעשים הנוראים המיוחסים לעצורים לא ייעשו – והמשפט התקשורתי הפומבי בהנחיית אב בית הדין מרגלית נמשך מעדנות, מבלי שאיש מהמתדיינים, כולל שני עורכי הדין המשתתפים בו, שאחד מהם הוא העו"ד של העצורים, אינו מעלה על דל שפתיו או דעתו את המחשבה שבכך הם שותפים בחריצת דינם של מי שהם חפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם, ויתרה מזו: הם אף לא הואשמו רשמית.

עכשיו - לאחר הלינץ' הכלל-ארצי בשידור חי, שבו הוכן כדור גזר הדין להנחתה על ידי הפרקליטות, עכשיו – כשכל מה שנותר לעשות הוא למלא את הטפסים ולהחתים עליהם את השופטים, נשאלת השאלה:

איך, פעם אחר פעם, לאחר כל כך הרבה סבל, השפלה ואימים שגרמו השב"כ, מערכת המשפט והמשטרה לאזרחים חפים מפשע ביש"ע ובכלל – לאחר כל הרמאויות, ההטעיות וההפקרה לאוייב שביצעו ממשלות ישראל כנגד העם היושב בציון – עדיין מוכנים אזרחי ישראל להקריב אזרחים אחרים על מזבח האמונה העיוורת במנגנוני המדינה – עדיין נחלצים הם לשיתוף פעולה עם ממשל פושע בהוקעת אחים שאפילו עוד לא הואשמו כראוי – עדיין מוכנים הם להצטרף ללינץ' רק על יסוד אמירותיהם של אלה שלא רק שידועים כשקרנים מדופלמים, אלא שאף מתהללים ומתגאים בשקריהם כאילו היו מעלה "מקצועית" ?

התשובה לכך חייבת להיות המידה בה נשטף מוחם של כל אזרחי המדינה הזו לאמון עיוור, בלתי מסוייג ולא רציונלי עד כדי מיסטי במערכות השליטה, במשך חמישים שנות שטיפת המוח של הבולשביזם. זה נורא – אבל לא מן הנמנע – שיש דמיון מובהק בין הגורם ההיפנוטי הלא רציונלי המניע את אנשי השמאל להאמין, פעם אחר פעם, בהיותו של הרוצח המוכח יאסר ערפאת הפתרון היחידי ל"בעייה במזרח התיכון", לבין הגורם המניע את אנשי ההתיישבות ביש"ע – כמו את שאר אזרחי המדינה – להאמין שוב ושוב בגורמי הממשל העויין שכל העובדות, השכל וההגיון מצביעים על היותם פושעים.

רק העתיד יראה מהן המידות המדוייקות של הפחד, חוסר הכבוד העצמי, הצדקנות, התמימות והטפשות שנמהלו במרק הסמיך של מה שמוצג כ"אזרחות טובה" ו"שמירת החוק והצדק". אני, כשלעצמי, סבור שלאור הנסיון הרב של העבר, יש לראות את השב"כ, המשטרה והפרקליטות כפושעים כל עוד לא הוכחה חפותם. יש יותר משמץ של הגיון בחשד שגופים אלה פועלים עפ"י תכנית ותכתיבים פוליטיים, למטרות פוליטיות, ועוסקים באופן מתמיד – ובין היתר באמצעות האשמות שוא – בהכפשתו של חובש הכיפה הישראלי.

זו שאלה פתוחה אם התקשורת, השב"כ, המשטרה, המערכת המשפטית והפרקליטות פועלים נגד חובש הכיפה הישראלי בכלל ונגד המתיישב הדתי בפרט, מטעמים של מדיניות פנים, על יסוד החשש מכוחו הפוליטי העולה. מה שבטוח הוא שאף כי איננו יודעים את שרשיו של העץ, אנו מכירים את הפרי; פרי הבאושים הקבוע שלו הוא הפאניקה המביאה את כל אנשי ההתיישבות הדתית ביש"ע להתייצב בשורה חזיתית ולהכריז "ידנו לא היתה במעל!" עם כל ציוץ של השלטון לגבי חשד להתארגנות להגנה עצמית.

וישנו גם נושא הסחת הדעת: במעשה זה של הזדהות מתמדת עם שלטון "החוק והצדק" – זה השלטון אשר כבר מאז קום המדינה עוסק בחפירת תהום-קבר עמוקה בין החוק לצדק – לא רק שאנשי ההתיישבות הדתית מסכימים ללא צורך וללא צדק עם חשד המושת עליהם – אלא שהם גם מצדיקים בכך את פעולת הטלת החשד – ומה שגרוע מכל הוא ששלטון זה, אשר דרך קבע עוסק בהוקעה והשמצה של אנשי יש"ע באמצעות הפרחת האשמות וחשדות, מסיח בכך את דעתם של המתיישבים מכך שהוא אינו ממלא את חלקו שלו בהסכם ההגנה עליהם.

ההאשמה למטרת הסחת דעת היא פעולה עתיקה: היא מאפשרת לאוייב להרוויח זמן וכוחות על ידי העסקת הצד הצודק בהתנצלות, התבוננות פנימה ו"חשבון נפש"... ברוח פעולתה של הנצרות, אשר מאשימה דרך קבע את היהדות ברצח ישו – עוסק השלטון החילוני הקיצוני של מדינת ישראל – זה שעשה את החילוניות לדת פונדמנטליסטית אשר אינה מוכנה להכיר בלגיטימיות קיומה של שום דת אחרת – בהאשמות שמטרתן הסחת דעת מפשעיו. הממשל, המקפח את זכויותיו של המגזר החרדי, מאשים את החרדים בהשתמטות ממילוי חובות ובכך ממלכד אותם בכלא ההתנצלות הנצחית; בדרך דומה מתחמק השלטון ממילוי חובותיו כלפי ההתיישבות ביש"ע על ידי הקמת יש מאין של מחתרות דמיוניות. למעשה, בהקשר העוול המתקיים בתחום זה מזה זמן רב – עוול שהגיע לשיאו בהפקרות שבה נוהג הממשל לגבי זכויות הבטחון של אנשי מרחב יש"ע, מי שצריך באמת להיתבע לדין הוא כל האחראים על ההתדרדרות במצב הבטחוני – החל מאוכלי החינם של מסי המתיישבים וכלה באלה שלקחו על עצמם את האחריות לסיכון חיי אזרחי ישראל. וזה חשוב לציין, בהקשר זה, כי אם מערכת הבטחון של מדינת ישראל היתה מבצעת את המוטל עליה כהלכה, לא היה שום צורך באותה התארגנות לכאורה של הגנה עצמית פרטית של אזרחים – וגם זאת, יש לאמר בהסתייגות, רק במידה ובה יש בכלל רמץ בוער כלשהו בענן העשן המתוקשר החונק אותנו.

כי גדולה הסכנה והאזרח הישראלי חייב לפתח חשדות קבועים כלפי השוטפים את מוחו ולסרב להשתתף במשפט הלינץ' החד-צדדי; כשביומן יום ששי – זמן שבו מנועים חובשי הכיפה מלצפות בטלויזיה – משדרים לציבור סרט בעל אופי תעודי ובו צילומי בלוני גז המוצמדים לצילומי בית ספר מוסלמי לבנות, עליו לדעת שהוא מגוייס, שכל פרט מאלה עלול להיות מפוברק – ושהדרך שבה הוצג לפניו המידע, ביחד עם אופיים הידוע של מוסריו, מהווה עדות מחשידה כנגד מי שבחר למסור את המידע בדרך זו. על האזרח הישראלי החשוף לתקשורת לדעת כי, בתהליך מתוחכם, הוא מעורב בטחנות אי הצדק של מדינת ישראל, אשר שמה לה למטרה להכפיש ציבור שלם, כדי לבלום את תנועתם של ערכים מסויימים בחברה.

מהם ערכים אלה? אמת, צדק וחופש. מבחינת המדינה המודרנית, משמעותם שמירת הממשל על זכויותיהם של האזרחים – ולא, כמו במדינת ישראל, הפקרת זכויותיהם. במדינה השומרת על זכויות האדם של אזרחיה, היו מערכות החוק והצדק מכוונות לפעולה כנגד האוייב האמיתי – ולא כנגד מי שלכאורה נלחם בו. במדינה השומרת על זכויות אזרחיה, לא הייתי חושד בשירות הבטחון הכללי שבמקום לדאוג לבטחוני הוא דואג לאינטרס פוליטי ולא היה מקום לראותו כאחד מהאיומים הגדולים ביותר על קיומי.

מי שחש כי אולי יש בדברים אלה משום הגזמה, הבה ישאל את עצמו האם אין זה מוזר שאיש מהמעורבים בדיון הטלויזיוני "פוליטיקה" בנושא זה – כולל אנשי המשפט – לא ציין כי כל המידע שיש לציבור בפרשה הופק רק על ידי צד התביעה – ושזו הדליפה אותו לציבור (באדיבות רשות השידור, כמובן) ממש בזמן שבו נפגעו זכויות האדם והאזרח של העצורים ועברו יסורי נפש (ואולי גוף) – וזאת הרבה לפני שיכלו לראות את עורכי דינם או את בני משפחותיהם? האם אין מקום לשער עד כמה משחק גורם הפחד בשתיקה מסוג זה? ואם, אכן, מהווה הפחד גורם משתק ומשתיק מעין זה – האם אין בדברים אלה משום עדות מחשידה כלפי ענינה של מערכת השליטה לשתק את האזרחים ולהפכם לצאן מבויית העונה "אמן" בכל פעם שמקריבים את אחד מאחיו על מזבח השווארמה של החאפלה המזרח תיכונית האנטי-יהודית? אין ספק שאנו קרובים מאד למצב שבו, באדיבות שליטינו, נחשוב כי הדרך היחידה להישרד היא לשתוק.

לאלה החוששים לדבר אני מציע לחשוש יותר מלשתוק, שכן כולנו על הכוונת; הציבור הישראלי התמים מובל היום להאמין בכך שאלה שמאמינים באל מהווים סכנה לקיום העם. אני קורא לציבור לחשוש הרבה יותר דווקא מאלה ש"אין להם אלוהים".

נתונים נוספים