על נצחון השמאל
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 936
על נצחון השמאל
או: איך הם מנצחים?
השמאל מנצח על ידי התחמקות, הסחת הדעת והטעייה. אף פעם לא על ידי עימות ישיר – ברוח או בחומר. את מלאכתו הוא מבצע על ידי עקיפה, התחמקות ופגיעה מאחור, אנשיו פועלים באמצעות אחרים, זרים, מתווכים ושליחים – רק לא בדרך הישר. דרך הישר – גם לצרכים של תמרון וטקטיקה - איננה דרכו של השמאל.
לפני שלושה שבועות פורסמה על ידי "זו ארצנו" מודעה הקוראת להרוג את יאסר ערפאת. באופן מיידי, החל השמאל לעסוק בשאלה האם ניתן להעמיד את מפרסמי המודעה לדין – ובהתאמה ובתגובה מפוחדת לכך, החלו חוגים מן הימין לדון בשאלות כמו אם זה היה חכם לפרסם את המודעה בצורה זו ובעיתוי זה ובדרכים שבהם יכול הימין והציבור הלא-שמאלני להתחמק מלקחת עליה אחריות.
במלים פשוטות – במקום להתייחס ענינית לנושא הראשי של המודעה, פתח השמאל בהתקפה והימין בהתגוננות.
והרוצח המשיך לרצוח.
נצחונו של השמאל היה מושלם; הצלחתו היתה עצם העובדה שאיש לא עסק בשאלה אם המודעה צודקת או לא – ואם כך, האם זה צודק לבצע את מה שהוצע בה או לא; התקפתו של השמאל השיגה התחמקות מעימות, מדיון, משיח רעיוני. בכך היא השיגה גם חסינות פסיכולוגית לרוצח, שכן מי שאסור להתקיפו אפילו בהצעה מילולית, קל וחומר שלא ייעשה לו משהו לא מילולית.
ההתחמקות מפעולת הרוח – מדיון - משליכה אותנו לידי החומר – לידי כוח הזרוע, ולמעשה בחזרה לידי המרצחים. אם אתה קורא לחסל את הרוצח ואיש אינו מתייחס לגוף הקריאה, אתה מופקר לאלימות; אם אינך נוקט בשיח אנושי – שהיא הפעולה היסודית המובהקת של היצור האנושי – אתה מגביל עצמך לפעולות ברמה חייתית: לפעולות תגובה קצרות-טווח, כפי שמנהיגינו-כביכול עסוקים בן בחדשים האחרונים.
ואתה מרשה לרוצח להמשיך לרצוח.
השמאל הצליח – הוא הסיט את המיקוד הציבורי מן הרוצח לנרצח – מן התוקף למותקף. במקום לעסוק בשאלה איך למגר את האוייב, עוסק היום הציבור הישראלי, המשוכנע שיש בימין "גורמים קיצוניים" המתכננים מי יודע מה, בשאלה איך תופסים אותם; היועץ המשפטי לממשלה מברר אם ניתן להעמיד את אנשי "זו ארצנו" לדין. במשטרה מתייקים תלונות של אנשי השמאל כנגד "מתנחלים אלימים", וזאת במקביל להקצאת כוחות להתגוננות מפני שליחי הרוצח – אך איש אינו מעז לקרוא לו בתואר זה לאור היום. בזמן זה, עוסקים חוגים בימין בשאלה מהי ההתנערות הטובה ביותר מ"חוגים קיצוניים" כדי שלא לאבד את אהדת השמאל - והשמאל דוחף את הממשלה לויתורים מוסריים כדי שלא לאבד את אהדת העולם הלא-מוסרי.
והרוצח רוצח.
כי יש הסכמה מלאה בין הימין לבין השמאל על הנושאים שעליהם לא מדברים - מימין וגם משמאל עברו, במתואם, לשתיקה. דממת ההסכמה של שניהם אומרת שכל אחד יודע את תפקידו וממלא אותו בדייקנות: אלה רוצחים, אלה מגינים על הרוצחים ואלה מתים – בשקט.
המתים גונחים, נאנחים והולכים מאיתנו ללא תלונה. מתים נחמדים, לא קיצוניים, שחבריהם ובני משפחותיהם ממלמלים בלחש משהו על הכאב, על כמה היה זה שמת אדם נהדר ועל כך שאין להם שום דבר נגד צה"ל, העושה כמיטב יכלתו. הם, הקרבנות, מקפידים לשמור על שתיקה, על חוסר פעולה, על שיתוק. וגם אם פה ושם מישהו צועק, יש מי שמשתיק אותו ואומר לו "לא יפה".
ורק לרוצח מותר לצעוק. הרוצח רוצח – וצועק. רוצח – וטוען שאנחנו רוצחים.
ושר הבטחון של מדינת ישראל מרגיע את הרוצח שאין לו ממה לחשוש. שר הבטחון של ישראל מבטיח את שלומו של הרוצח ומאשר בסמכותו את הבטחת החסינות שהוענקה לו על ידי השמאל. הוא, שר הבטחון, איננו חושש מכך שיבררו אם ניתן להעמיד אותו לדין על בגידה, או שאולי יתלוננו נגדו בענין זה במשטרה. אחרי שהוכח שהימין לא יגלה שום התנגדות אם השמאל יתקיף את ההצעה להרוג את ערפאת, אפשר כבר לבצע את השלב הבא, המתבקש מבחינה הגיונית – להציע לרוצח הגנה.
זה קצת לא הגיוני, אולי, להבטיח את שלומו של האוייב? בשמאל לא דנים בשאלות כאלה. השמאל כמוהו כעקרב הממית את זה שעל גבו הוא שוחה; הוא יודע שיטבע גם הוא, אך הוא אינו יכול למשול ביצרו... בשמאל, אם מישהו מחליט על דעת עצמו לסייע לאוייב, לא מציגים – לפחות לא כלפי חוץ - סימנים של התלבטות מוסרית, נקיפות מצפון או ויכוח פנימי.
הסיבה הראשית לכך היא, קודם כל, שאין: בשמאל אין התלבטות מוסרית, אין נקיפות מצפון ואין ויכוח פנימי אמיתי; השמאל לא מתווכח, לא שואל, לא מפקפק. זה ברור לו שכל התקפה כנגד הרעים – המתיישבים – ולא משנה מהיכן היא באה – היא חיובית. הרי הבוגדים מן השמאל ממילא מפגינים למען הרוצחים, מצדיקים אותם וטוענים שיש לשבת עימם לשולחן הדיונים. ומי בכלל זוכר שיש הצעה להרוג אותם? מי בכלל יעיז לדבר שוב, אחרי שגם בימין התקיפו את מי שהציע זאת, כאילו דיבר בלשון גסה?
והרוצח ממשיך לרצוח: בכבישים, בעיר ובכפר, בפיצוצים, ביריות, בחבלה, בהתקפה מתמדת, ממשיך לחטוף אנשים, לענות, להסית, להוציא להורג, לקטול, לשלוח מתאבדים להתרסק וילדים להיפגע – וכל זאת בנשק שסופק לו על ידי ישראל. הכדורים, חומר הנפץ ופגזי המרגמה שקוטלים ופוצעים בנו הם משלנו - כחול-לבן-אדום. גאווה לאומית כואבת.
ועד שאויבינו מן השמאל לא יישבו איתנו לשולחן הדיונים לדיון של עימות אמיתי, כזה שבו מבררים את מושגי היסוד ותפישות היסוד עד היסוד, לא יהיה שלום. בינתיים הם ממשיכים להתחמק...