משמעות ההגות במדע המלחמה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1545

 

משמעות ההגות במדע המלחמה (*)

למשה קרוי,

חוזה שהוברח

הפעילות האנושית צורכת ידע מסוגים שונים. הגות וידיעה פילוסופית הכרחיות, אם מענינו של האדם הפועל לנתח ניתוח מלא את המציאות ואת תופעותיה. כדי להגיע לניתוח כזה יש להגיע להבנה. ידיעת העובדות איננה הבנה ואין די בה. גם אם צבר האדם עובדות רבות במאגר היעד שלו – לא יוכל להבינן רק מתוקף העובדה שהן נאספו על ידו. כדי להגיע להבנה עליו למצוא שיטה הגותית, שבאמצעותה יוכל למיין את העובדות ולהעריכן כראוי. ללא הבנת ההקשרים והחוקיות לא ניתן לשפוט שיפוט ערכי, באם עובדה נתונה חיובית היא או שלילית. זה תפקידה של ההגות: לספק הקשר מלא של ידע, כדי שניתן יהיה לפרש את העובדות.

מלחמה היא ענין מורכב. מעורבים בה כוחות שונים, והיא מורכבת מאירועים רבים. לפעמים, משפיעה המלחמה על מהלכים כלכליים. יש, שהיא נובעת מהם. מלחמות מסוימות הנראות הכרחיות, מתגלות לאחר זמן כמלחמות שניתן היה להימנע מהן. כך גם להיפך. כדי לשפוט אם מלחמה מסוימת חיובית או שלילית, מחויבת המציאות או שרירותית, חכמה או מטופשת – אין די בהתרשמות שטחית, או באותות חיצוניים. עוד מזמנו של פירוס (**) היה ברור שנצחון או הפסד ממלחמה גופא, אין בהם כדי לקבוע מי ניצל את המלחמה לטובתו, ומי באמת הפסיד בה. מה שנתפס כנצחון – יכול בהחלט להתגלות ככישלון, ולהיפך. מבינה זו, המלחמות של ימינו מתוחכמות יותר מהמלחמות הידועות מן ההיסטוריה.

הלוחם הישראלי מתגייס לצבא בהיותו בן 18, והוא ממלא את הוראות מפקדיו תוך אימון ובטחון מלאים בהם, וכך הוא הולך אחריהם לקרב ולמלחמה. הנחתו היסודית היא, כי הוא נלחם לטובת מדינת ישראל, ולהגנת אזרחיה.. אך, מהי מדינת ישראל? את מי בדיוק היא מייצגת? איך יידע הלוחם האם הוא מסכן את חייו למען הערכים שלו, או לצרכיהם של אנשים זרים? איזה ידע יש בידיו, ואיך הוא מבקר את מהימנות הידע הזה? מי שמסכים לתשובות פשטניות לשאלות אלה, מסכן את חייו ואת חיי חבריו, וכאילו הניחם על קרן הצבי.

ידוע מן ההסטוריה כי כאשר מדובר בעניני מלחמה, בהם נקבעים חיים ומוות, הרי אלה ששולחים אותך למלחמה יכולים להיות אויביך. ולהיפך: אלה שאתה נלחם נגדם יכולים להיות שותפים לערכים שאתה מאמין בהם.

(*) מאמר זה פורסם כנספח בספרו של ד"ר אורי מילשטיין "פרוץ המלחמה" שיצא לאור בשנת 1992

(**) פירוס – שהביטוי "נצחון פירוס" קשור בשמו, היה מצביא מן העולם העתיק. באחת המלחמות שניצח בה, היו אבידות כה גדולות עד שאמר: "עוד נצחון כזה ואבדנו". הביטוי "נצחון פירוס מגדיר נצחון שהוא, למעשה, הפסד.

מדינה היא מסגרת המתוכננת לפעול לשמירה על זכויות אזרחיה, חייהם ורכושם. מערכת הבטחון של המדינה (קרי: הצבא ושירותי הביון) היא מערכת מורכבת, ומחויבת בביקורת פעילה ומתמדת, כדי להבטיח תקינותה. לקח הסטורי ישן מניע את מרבית החברות המתוקנות, להטיל על משרתי הציבור שלהן ביקורת, העומדת ביחס ישר לסמכויותיהם של משרתי ציבור אלה. כלומר: ביחס ישר לאפשרות כי משרתי הציבור יהוו סכנה לציבור. מאידך גיסא – ניתן לזהות את המצב שבו מדינה נתונה בסכנה מצד המופקדים על שלום אזרחיה, כאשר אלה בולמים את הביקורת, ומונעים מן הציבור מידע חיוני. ציבור שאינו מבין את מהלכי ממשלתו נעשה, פוטנציאלית, שבוי בידי אותה ממשלה. הוא לא יוכל להתגונן בפני מהלכים פוליטיים המופעלים נגדו, מאותה סיבה שצבא איננו יכול לפעול ללא מודיעין.

ואכן, בחברה חופשית, ידע הוא חיוני להבנתו של האזרח את ההקשר המלא של הגורמים המשפיעים על קיומו שלו כאזרח. ללא ידע לא יוכל האזרח לשפוט את יעילותה של הממשלה, את נחיצותן ומטרותיהן של המלחמות אליהן שולחת אותו ממשלתו. ללא ידע כזה אין האזרח יכול לדעת את מטרותיהן האמיתיות של המלחמות. ודאי שאין הוא יכול לבדוק את הרמה המוסרית שלהן. במצב של העדר ביקורת יכול לקרות שבין חברי הממשלה יימצאו אפילו בוגדים, הפועלים נגד האזרח ולטובת אויביו. לוגית, השתתפות במלחמה או ניהולה אין די בהם, כשלעצמם, כדי לקבוע כי: א. האנשים בצד השני הם נגדך. ב. האנשים בצד שלך הם בעדך. הוצאת מסקנה כזו מחייבת עיבוד כמות גדולה של נתונים, אשר חלק גדול מהם חורג מן הזמן ומן המקום בהם מתרחשים אירועי המלחמה, ואירועים פוליטיים וחברתיים הנגזרים ממנה.

כדי להגיע להערכה נכונה של קרב או של מלחמה, מבחינה פוליטית, מוסרית ואפילו מבחינה צבאית – לא די בתיאור של האירוע. יש צורך בעיבוד נתונים הבאים גם מענפי מחקר אחרים ושונים, הנוגעים גם להיבטים ההיסטוריים, הטקטיים והפסיכולוגיים, ואלה אינם באים לידי ביטוי בדיווח המקומי. היבטים כאלה יכולים להאיר אירועים באור חדש, ולשנות לחלוטין את הבנת משמעותם.

קרב יכול להצליח בהקשר מסוים, ובו בזמן לגרום לאסון בהקשר אחר. לדוגמה: כיבוש גבעה שהצליח, אך נעשה בהקדמת לוח זמנים טקטי, יכול להביא לאבידות רבות, מפני שבהקדמת הזמן אבד גורם ההפתעה המתוכנן. מנקודת מבטו של הלוחם בשטח, יכול הקרב להיראות כנצחון מזהיר, אך שעה לאחר מכן יהיה הלוחם עצמו בין הנפגעים מתוצאות הקרב. טקטיקה נכונה משמעותה ראיית ההקשר הכולל, ותיאום מדויק בין החלקים שבמערכת. מנקודת מבט פילוסופית יכול נצחון גדול בשדות הקרב להיתפש כאסון לאומי. על כן, דומה תפקיד האינטלקטואל החוקר לתפקידו של המצביא בקרב: הוא אמור לספק לאזרחים הלוחמים תמונת הקשר מלאה, ככל האפשר, כדי שיידעו במדויק את האמיתות שקשה לראותן בזמן שלומדים בשטח.

ללא תצפית הגותית אין האזרח, המשתתף במלחמה, יכול לדעת אם שיתוף הפעולה שלו עם מפקדיו, מצביאיו ומנהיגיו עזר לו, או להיפך. לחייל הישראלי, כמו למצרי, יכול להסתבר כי המלחמה שכונתה "מלחמת אין ברירה" הייתה יזומה, או גרוע מזה – מלחמה שלא זו בלבד שאפשר היה בלעדיה, אלא שהיא גרמה לבעיות גדולות יותר מאלו שהיו לאזרחי המדינה מלכתחילה. יתכן, למשל, שמלחמת ששת הימים, הנחשבת מבחינת גורמיה, ביצועה ותוצאותיה להישג מזהיר, מבחינה צבאית ומוסרית גם יחד – יתכן כי היא הביאה להדרדרות מוסרית, צבאית וכלכלית, שהתרחשה מאוחר יותר.

מבט הגותי היקפי על מלחמת יום הכיפורים

בהנחה שבמלחמה מנסה צד אחד ליזום התשתלטות על ארצו ורכושו של צד שני, הרי מנקודת מבט פילוסופית ניתן לפשט כל מלחמה, מסובכת ככל שתהיה, למודל אנושי פשוט של נסיון שוד. לדעתי, מלחמת יום הכיפורים לא הייתה אלא נסיון סחיטה באמצעות איום. כלור: מלחמתם של מצרים וסוריה לא הייתה מכוונת נגד ישראל, אלה נגד ארצות הברית העשירה. מצרים וסוריה ניסו לסחוט את ארה"ב על ידי איום על קיומה של ישראל – והצליחו בכך. הערבים זכו, האמריקאים והישראלים הפסידו.

הקולקטיביסטים(*) והפציפיסטים(**) יטענו בענין זה כי ישראל זכתה בשלום, ושהקרבן היה כדאי. אך מנקודת מבט ערבית, הייתצה מלחמת יום הכיפורים תרגיל מבריק שזכה להצלחה גדולה, גם אלמלא החזירו הישראלים את סיני. ישראל הפסידה, כי היא שכלה אלפי חיילים, איבדה רכוש רב והפסידה יתרונות פוליטיים ואסטרטגיים שהיו לה. מעמדה המוסרי של ישראל הדרדר, ומבחינת התקשורת העולמית היא הורדה מדרגת מדינה צודקת, הנלחמת על קיומה – למעמד של מעצמה כובשת, הדורסת נתינים זרים.

גם מנקודת המבט הערכית הערבית היה נצחון הערבים שלם, כי תפישתם המוסרית ניצחה את התפישה המוסרית המערבית: לא רק שהעולם המערבי לא התרעם על ההתקפה הערבית שנעשתה בהפתעה, ביום הקדוש ליהודים, והייתה נטולת כל טיעון המקובל במערב כלגיטימי (מכיוון שמצרים וסוריה סירבו לפני כן להסב עם ישראל לשולחן הדיונים) – אלא שבזמן הדיונים שלאחר המלחמה השתתף המערב במאמץ להפעיל לחץ על ישראל, כדי שתתפשר על עמדותיה.

מנקודת המבט של העולם הערבי, הצליחו מצרים וסוריה לתקוע טריז בין ישראל לארצות הברית, ולערער את הקשרים ביניהן. זאת עשו כאשר הסבו סיוע אמריקאי אל שטחיהן, מבלי שיתחייבו באותה רמת מחוייבות שדרשה מהן המדינה שחסו בצילה לפני כן – ברית המועצות. במובן זה, הייתה מלחמת יום הכיפורים נקודת מפנה חשובה, שהעלתה את מצרים למעמד של מתווך רב משקח בעולם הערבי.

(*) קולקטיביזם – התפישה הפוליטית הטוענת לעליונות הקולקטיב החברתי על הפרט, ותומכת בהקדשת ערכי היחיחד לטובת הכלל החברתי.

(**) פציפיזם – תפישה פוליטית המעמידה את השלום כערך האנושי הראשון במעלה, וטוענת לעדיפות השלום, בכל מחיר.

מנקודת מבט מציאותאית (*), הייתה מלחמת יום הכיפורים תוצאה של הדרדרות מוסרית, שאפיינה חלק מהחברה הישראלית מאז הקמת מדינת ישראל, והגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים. נוסחת הקשר ההסטורי הידוע, שבין שעבוד לסיאוב (**) לא פסחה על מדינת ישראל. עסקניה האזרחיים והצבאיים של המדינה הפיקו תועלת ונחת משליטה על אוכלוסיית עבדים מעוטת זכויות אזרח בשטחים הכבושים, ותרמו להרגשת מרירות, למתח מצטבר ולפער מעמדי מסוכן בקרב ערביי בשטחים.

הבטחון העצמי של משרתי הציבור בישראל התנפח מעבר לראוי, והפך לזלזול בחיי אדם, בעקרונות מוסריים ובזכויות. דבר זה, שפגע גם באזרחים היהודים ובא לידי ביטוי במצב כלכלי רעוע, בהעלאת מסים ובירידה מהארץ, גדלה והולכת – נצפתה על ידי מדינות ערב בעניין רב ובשמחה לאיד. החלטתם לתקוף התבססה, ללא ספק, על ידיעתם את תהליך ההתפוררות של הערכים הישראליים. האופן שבו ניהלה ישראל את מלחמת יום הכיפורים מוכיח כי הם צדקו.

במלחמת יום הכיפורים היה ברור כי מבחינה מוסרית ישראל איננה המדינה שהובטחה לעם היהודי בתש"ח. הדבר התבטא בניגוד שבין הכוח המופגן, המצוייד בנשק מתוחכם ורב, לבין הרשלנות והכשלונות שבהפעלתו במלחמה. להתחמקות מאחריות לכשלונות מצד חלק מן ההנהגה, הייתה השפעה גדולה על האזרח, שחש נבגד. הרגשה זו ביטאו האזרחים במהפך הפוליטי, שבו ניסה העם לתת סיכוי לימין הפוליטי על פני השמאל.

לאחר המהפך החל הימין ברגל ימין, אך הוא נסחף אל תוך השחיתות הממסדית. מה שנראה, בשלב הראשון, כגל שינוי הנושא תקווה, התנפץ אל סלע המציאות הפוליטית. הסכם השלום שערך הימין עם מצרים נראה, מנקודת המבט של ימינו, כעסקת רמיה וכגרסה מתוחכמת של המלחמה הקרה האירופית: אין זה אלא חוזה אי התקפה, ותוקפו לא ברור, במיוחד בהתחשב בהתחזקות הפוליטית של מדינות העולם השלישי. נחמה פורתא יש בעובדה, שמדינות העולם השלישי המתעצמות, לוטשות עיניהן אל המערב העשיר ולא אל ישראל, בינתיים.

את משך קיומה של מדינת ישראל ניתן לחלק לשניים. על ציר הזמן: מקןם המדינה עד למלחמת יום הכיפורים יהיה החלק הראשון, בו בטחו אזרחי המדינה בהנהגת המדינה ונתנו בה אימון. חלק זה ייקרא אמון. לחלק השני, ממלחמת יום הכיפורים ועד עתה נקרא אי אימון, ואין צורך בהסבר נוסף.

תקופה א: אימון 1948 – 1973. תקופה ב: אי אימון 1973 – 1992

או: קום המדינה – מלחמת יום הכיפורים / מלחמת יום הכיפורים – הווה.

(*) מציאותיות, אובייקטיביזם – תפיסה פילוסופית הטוענת לקיומה של מציאות אובייקטיבית, שחוקיה מקיפים ומחייבים את כל המתרחש ביקום.

(**) שעבוד וסיאוב – תהליך הסטוריי, בו אנשים ועמים מגיעים לסיאוב ולשחיתות פנימית, וזאת – ביחס ישר להתפשטות הטריטוריאלית של אותם עמים ואנשים, ולשעבוד שהם מטילים על אנשים ועמים אחרים. הדוגמה המובהקת: רומא העתיקה.

מאז מלחמת יום הכיפורים נמשכת הדרדרותה של ישראל בכל נתחומים, הפנימיים והחיצוניים גם יחד: בבטחון, בכלכלה ובפוליטיקה – לא נפתרו הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל, והון הולכות ומחריפות. במלחמת יום הכיפורים נחשפו, לזמן קצר, שרשי התהליכים המחמירים את ערעורה של החברה הישראלית בימינו. על כן, בנוסף להצגת נקודת מבט הסטורית, טמונה חשיבותו של מחקר אובייקטיבי ובלתי תלוי של מלחמה זו, בחשיפת הגורמים הפוגעים באזרחי ישראל כיום. לימודם השיטתי של אירועי המלחמה. עם לימוד והבנה של המסגרת ההגותית הנאותה, יכולים לספק לאזרח כלי יעיל להבנת המאורעות הקורים במדינת ישראל בהווה, ואולי יוכלו לתת בידו גם מפתח לתיקון המצב.

ביקורת, צנזורה, מיתוס ואמת

א. חופש, עריצות והמאבק על דעת הקהל

את הוגי הדעות בעולם המערבי העכשווי מאפיינת תפישה, בה יש פיצול ואי התאמה בין הצהרות לפעולות. מחד גיסא, מצהיר חלק גדול מהם כי הוא דוגל ברעיונות אנטי-מלחמתיים, שביסודם מונחת הדעה שהמלחמה רעה ויש להימנע ממנה. מאידך – מנהלים הוגי דיעות אלה מאבק קשה וחסר פשרות עם מי שמתנגד לדיעותיהם. באופן טבעי, רב כוחם של אלו מביניהם החוסים בצילה של ממשלה, או סמוכים על שולחנו של אחד הכוחות הפוליטיים השולטים במדינה. בדרך זו הם יכולים להשתמש בכוחות אלה כדי לקדם את רעיונותיהם, ולחסום את רעיונות מתנגדיהם. זוהי מלחמת הרעיונות והיא, כמו כל מלחמה אחרת, מחייבת אסטרטגיה וידיעה טקטית של כיבוש היעד. היעד של מלחמה זו הוא דעת הקהל.

במד'ינה חופשית יש חופש הבעה המאפשר לאזרחים להכיר מגוון עשיר של דיעות והשקפות, ךבחור מתוך מגוון זה את הראוי בעיניהם, ולהתבטא באופן עצמאי. כך נוצר שוויון הזדמנויות המתאים למציאות, ואדם יכול להתבלט בכישוריו האישיים ולהתקבל על ידי הציבור, כאשר הציבור מגיע למסקנה כי הוא אדם המביא תועלת ומשרת את האינטרסים של הציבור. במדינה בה שולטת עריצות לא קיים חופש הבעה, מגוון הדיעות והרעיונות במדינה כזאת נשלט על ידי השלטון על זרועותיו. פקידי הממשלה במדינה כזאת הם אלה הקובעים אלו רעיונות מתאימים לעם, ולעם אין הזדמנות פתוחה לשפוט בעצמו את הדברים.

בעולם של היום לא קיימות מדינות שיש בהן חופש מוחלט, או מדינות בהן קיימות עריצויות מוחלטות. יש מידה של עריצות גם במדינות הקרויות חופשיות, ומידה מסוימת של חופש גם בעריצויות. בכל מדינות העולם קיים עימות פנימי מתמיד, בין כוחות פוליטיים הדוגלים בחופש לבין כוחות התומכים בהשתלטות המדינה על הדיעות והעמדות הרעיוניות. כך מהווה מצבה הפוליטי של כל מדינה בבואה ליחסי הכוחות הקיימים בה, יחסי כוחות בין אנשים התומכים במידת חופש גדולה יותר, לבין אלה התומכים בהגברת כפייתה של המסגרת המדינית על הפרטים הכלולים בה. על פי יחסי כוחות אלה נקרא למדינה עריצה או חופשית.

בעבר הלא רחוק היה נהוג לכנות בשם עריצות משטר בו קיבלה (או השיגה בכוחות עצמה) קבוצת המצדדים בעליונות המדינה שליטה על שאר האוכלוסייה. בשם מדינה חופשית כונתה מדינה, אשר למצדדי החופש הפועלים בה הייתה עליונות על מצדדי השליטה. בעשורים האחרונים התפתח טיפוס חדש של מדינה: מדינה עריצה המציגה עצמה כלפי חוץ כמדינה חופשית. מדובר, קודם כל, בתוצאתו של התהליך הפוליטי, שבו נעשים המצדדים בעליונות המדינה על האזרח מתוחכמים יותר, והם מפעילים את שליטתם באמצעות דיאלקטיקה, המוצגת כלפי חוץ כדמוקרטית.

מדובר בגרסה חדשה של האגדה על הזאב המתעטף בעור של כבש. במציאות של זמננו, ןבפוליטיקה העולמית – זו המשמעות של הגינונים הדיפלומטיים המערביים הנלמדים על ידי קניבלים מאפריקה, או על ידי אלו ממדינות ערב, הנוהגות עריצות. בפוליטיקה הפנימית – זו המשמעות של צנזורה, המכוונת נגד חופש ההבעה של האזרחים. בשני המקרים קשה לחשוף את התרמית, מכיוון שהפושע פועל במסגרות הידועות של חופש, המקובלות על כלל החברה. זו סכנתה של ביקורת מנקודת מבטו של שלטון עריץ: היא עלולה לגרום למהפכה שקטה, שתחשוף לעין כל את העובדה כי מדינה חופשית הפכה למדינה לא-חופשית, מבלי שהאזרחים יחושו בכך.

בחברות מתוקנות, בהן יש מסורת של הבנה של סכנה זו על דקויותיה – קיימת ביקורת על הצנזורה. תפקידה של ביקורת זו הוא לקבוע, למשל, מתי באמת הכרחית הצנזורה מטעמי בטחון (כדי שמידע מסוים לא יסייע לאויבים), ומתי לא. במדינה שבה אין ביקורת כזו, עלולה הצנזורה לחבל בחופש ההבעה האזרחי, באמצעות סמכויותיה, ולתרץ זאת בדאגה לשלום החברה. בחברה הישראלית, למשל, מהווה הצנזורה על עניני הבטחון והמלחמה "פרה קדושה" בה אסור לגעת, וכמעט כל נוכל יכול להתחבא מאחוריה, תוך בטחון שמעשיו לא ייחשפו.

ב. הגות, אמנות ושלטון

גם בהעדר ביקורת ממוסדת, קיימת בחברה ביקורת אזרחית טבעית. המבקרים הטבעיים של החברה הם האינטלקטואלים והאמנים החיים בה, המביעים את דעתם על מה שקורה בה. לעומת חברה חופשית, בה יש לכל ההוגים חופש ביטוי מוחלט, הרי בעריצות – זוכים האינטלקטואלים והאמנים, העומדים לצידם של הכוחות הפוליטיים השולטים, בתמיכה גדולה יותר מזו שנהנים ממנה הכוחות המצדדים בחופש. בחברה לא חופשית שולטים אנשי הממשל באמצעי התקשורת, ונועצים באינטלקטואלים התומכים בהם, לגבי הרשאת פרסום או חסימת מידע. על כן, אחת הדרכים, שבאמצעותן יכול האזרח לדעת באיזו מידה המדינה שבה הוא חי היא מדינה חופשית – היא תצפית על השליטה באמצעי התקשורת והביטוי במדינתו.

מנקודת מבט זו ברור כי ישראל איננה מדינה חופשית, וכי חופש הביטוי בה מוגבל: המדינה (כלומר: ההנהגה) שולטת באמצעי התקשורת הראשיים, ומפעילה צנזורה כבדה על שאר אמצעי התקשורת. בצמוד לצנזורה החוקית, קיימת במדינת ישראל גם צנזורה לא רשמית, המסייעת לכוחות השליטה: צנזורה אינטלקטואלית. היא מורכבת ממירב ההוגים והאמנים, הסומכים את ידיהם על מדיניות הממשלה, ואשר במודע או שלא במודע משתפים פעולה עם הכוחות המצדדים בשליטת המדינה. לעומתם, אלה שאינם מצדדים בשליטת המדינה אינם אוחזים – וגם אין להם ענין בכך – בנשק הצנזורה, כי הדבר מנוגד לאידיאולוגיה שלהם בדבר חופש ההבעה.

הצנזורה האינטלקטואלית במדינת ישראל יכולה להפעיל כוח ולחסום את חופש הדיבור של מתנגדיה, גם באיצטלה של ביקורת מוסרית ואסתטית: היא יכולה לטעון כי חומר מסוים איננו טוב מבחינה אמנותית, או שהוא "משחית את הנוער" (*).

לאמנים ולאינטלקטואלים שותפות בדבר מרכזי אחד: שניהם עוסקים בתיאור המציאות ובהבעת דעה על הקורה בה, ובכלל זה התייחסות לאירועים פוליטיים. במסגרת הפעילות האינטלקטואלית והיצירה האמנותית, הם מרחיבים את השכלתו של העם ויוצרים עבורו חוויה אמנותית, והם זוכים גם למעמד ולתדמית של מבקרים בלתי תלויים. הקשר של ההוגים לחוגי המשכילים במדינה, והקשר של האמנים לכלל האזרחים – הוא נכס חשוב למדינאים, והם חפצים בו.

במדינה ריכוזית מודרנית, זקוקה הממשלה לתמיכה אינטלקטואלית ואמנותית מבית ומחוץ, כדי לשכנע את התומכים בה מחוץ שהיא מקובלת על העם, ולשכנע את אזרחיה שהיא מקובלת על העולם. מטעמים פוליטיים דומים, זקוקה ההנהגה גם למידה מסוימת של ביקורת, כדי להראות שאינה אדישה לטעויותיה. ההנהגה אינה רוצה בביקורת "רבה מדי", לכן מתחככת תדיר ההנהגה הישראלית באנשי ספר, בהוגים ובאמנים מבית ומחוץ. עם זאת, קיימת בישראל המודרנית הקפדה מתמדת על "כשרותם" האידיאולוגית של אנשי הרוח: הם יכולים להיות שמאלנים או ימניים בהשקפותיהם, וכאמור, מותר להם להעיר על שחיתויות מסוימות ולבקר במעורפל את "השיטה", אך אסור להם לבקר את תקפותו של עקרון השליטה הריכוזית.

(*) השחתת הנוער – בהאשמה–תביעה זו יצאו אנשי אתונה כנגד סוקרטס שהביע את דעותיו, והביאו למותו.

ג. אילוף אנשי הרוח

אמן או הוגה, המבקר את עקרון הכפיה – מוענש. שיטת הענישה של המדינה המודרנית איננה ישירה ובוטה, כמו מאסר או הוצאה להורג, אלא סוג מתוחכם של חרם לא רשמי. זה שהשלטון איננו חפץ ביקרו – לא יותקף פיסית, אך כל סוג של תמיכה יימנע ממנו. בחברה שבה נשלטת התקשורת ע"י תשלובת של פיקוח מטעם הממשלה וצנזורה של אנשי הרוח, ובה נבזזים, באמצעות החוק, רוב האזרחים שאינם מקורבים לשלטון – די בכך שאזרח לא יהנה משום טובת הנאה ממשלתית, כדי להורידו לתהום של היעדר יכולת כלכלית.

בשם הקצאת המשאבים החברתיים ל"כוחות המסייעים לחברה", נגזר על הוגה, אמן, אינטלקטואל ומבקר שאיננו מסכים עם מגמות השלטון – להתחרות על תשומת לבו והתעניינותו של האזרח, בעוד הוא עצמו שרוי בעוני, בניתוק או בשניהם יחד. למעשה, גזרה זו כופה עליו שתיקה. כך נחלקים ההוגים והאמנים בישראל לשני סוגים ראשיים: בעלי השם המשתפים פעולה עם מגמות הממשלה, ומחתרת, שאנשיה מתנגדים למגמות השלטונות, ועל כן ידועים שמותיהם רק לחוג מצומצם של מתעניינים.

במדינה לא חופשית, המציגה עצמה מסיבות פוליטיות כמדינה חופשית, יש בידי הצנזורה האינטלקטואלית כוח גדול יותר מכוחה במדינה הנחשבת עריצה. במקרה כזה, שילוב בין צנזורה אינטלקטואלית ושלטון ריכוזי (*) הוא מסוכן במיוחד, כי הוא יכול לאפשר לשלטון לאחוז את החבל הפוליטי בשני קצותיו: השלטון יכול להציג כלפי חוץ תדמית של חופש פוליטי וחופש הבעה, ובו בזמן הוא חוסם חופש זה באמצעות צנזורה ביטחונית, המתרצת את מעשיה במניעת סכנה מן האזרחים ובשמירה על שלומם.

במדינת ישראל, בה גוברת כל העת הכפיה על חשבון חירות הפרט, מצליחה ההנהגה, על ידי אילוף האינטלקטואלים והאמנים, להציג בפני העולם חזית רעיונית מאוחדת ורחבה. כך עושה ההנהגה גם כלפי אזרחיה שלה. בעצם, תפקידם החשוב ביותר של אנשי הרוח, המאולפים על ידי המדינה, הוא החינוך: הם מסייעים להנהגה בחינוך דורות נוספים של אזרחים שאותם עתידה ההנהגה לנצל למטרותיה.

(*) ריכוזיות – שלטון ריכוזי. מדינה ריכוזית: צורת ממשל בה מרכזת הממשלה ומנהלת באופן ישיר את כל הפעולות הנעשות בחברה.

ד. המיתוס בהווה ובעבר

"ויכתוב דוד ספר אל יואב וישלח ביד אוריה ויכתוב בספר לאמור הכו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחוריו וניכה ומת." (שמואל ב' יא טו-טז)

תחת שוט האיום הכלכלי והתקשורתי, עוסק חלק גדול מההוגים והאמנים בישראל ביצירה שמחמיאה לשלטון. אם אין ההוגים עוסקים בנושאים מחקריים, שאין להם קשר כלשהו לעניני דיומא – הריהם חוקרים את מה שקורה במדינה, ובאופן המונע הסקת מסקנות מוסריות. מדי פעם חושפים הם ליקויים טכניים בתיפקוד הממשל – אך הם נזהרים מלפגוע באינטרסים של ההנהגה, או בקדושת עקרון הכפיה. במשך ארבעים שנה לומד מהם הציבור, כי הענקים שבנו את ארץ ישראל ולחמו עליה יושבים בבית הנבחרים. את עבודותיהם המחקריות מציגים האינטלקטואלים החוקרים לפני הציבור בארץ ובעולם, במסגרות של חסות, המתוקצבות וממוסדות תחת הכותרת "חינוך העם".

האמנים, מצידם, מסייעים להוגים ביצירת מיתוסים משוללי בסיס שניתן לבדקו: הם דואגים להציג את ההנהגה ואת מעשיה באור חיובי, נמנעים מביקורת מוסרית עקרונית ומרבים בשבחים, בהסתתרם מאחורי זכותו המפוקפקת של אמן שלא להיות מבוקר. בפעולות אלה, ובכניעה לקבלת חסות "ממלכתית", הם יוצרים טיוח של אמיתות וקיבוע של שקרים, שתוצאותיהן לא ישוערו.

כך, דור אחר דור, פוגשים דורות חדשים של אזרחים במיתוסים אשר את יסודותיהם העובדתיים הם אינם יכולים לברר או לבקר, אך השפעתם הרגשית החזקה יש לה חלק רב בקביעת תשתית נפשית שתכין אותם למלחמה, ולהקרבה למוות. כך, מן הסתם, מחזיקים האינטלקטואלים והאמנים בישראל בחלק נכבד מן האחריות למותם של לוחמים, להרש רכוש ולסבל המתמשך של אוכלוסייה אזרחית, יהודית וערבית כאחד. המיתוס שנוצר על ידי סילוף האמת ועיוות העובדות, הוליך ומוליך את המוני העם אל עברי פי פחת. חלק מאנשי הרוח המעורבים בתהליך, משתפים פעולה עם השלטון מתוך תמימות, וחלק – מחשש לעורם שלהם. על אנשי הרוח הישראליים ללמוד מאנשי הרוח של התנ"ך. ספר הספרים מהווהתעודה מרשימה של ביקורת מדינית אמיצה ואובייקטיבית, שאינה נושאת פנים ואינה מרשה עיוות של האמת. המיתוס המבוסס על אמת איננו חדש לעם ישראל, הקשור לספר המיתוס הגדול מכולם: התנ"ך. אך יש הבדל גדול, חשוב ומאלף, בין המיתוס התנ"כי למיתוס הישראלי של זמננו. המיתוס התנ"כי הוא כלי יעיל, צודק ואמיתי, אלף מונים מן המיתוס הישראלי בן זמננו, וקודם כל מכיוון שהוא מספר את כל האמת.

כותב קורותיו של דוד המלך היה אובייקטיבי יותר מהאינטלקטואלים של ימינו המלחכים את הפנכה הפוליטית, ובודאי שהיה אמיץ יותר. הוא תיאר מלך נערץ כאדם שהיו בחייו נצחונות וכשלונות, מעשים טובים ושחיתויות. בהוקיעו את מעשה אוריה החתי הוא לא פגע בהילת גבורתו של דוד, והוכחה לכך היא העובדה שזו לא נפגמה מבחינה הסטורית. הוא השתמש במיתוס כדי להזהיר מפני שחיתות פוליטית ובכך הוכיח את עצמו כעולה לאין ערוך על הכותבים של זמננו, וגם אקטואלי מהם...

חברות מתקדמות מבוססות על חוקה (*). בהיעדר חוקה במדינה הרי האיזון של חופש מול כפיה נותר לא ברור, והאזרחים אינם יודעים אם הם חיים במדינה חופשית או בעריצות. למדינת ישראל אין חוקה, ויחסי ההגנה, מערכת הבטחון, הצנזורה והביקורת הם חסרי סדר ומסגרת מחייבת. לא פעם מתקוטטים משרדי הממשלה ביניהם לבין עצמם על סמכויותיהם, באין הגדרה מסגרתית מתאימה. כמעט תמיד סובל האזרח מהעדר ההגדרה של זכויותיו, כאשר הוא מתעמת עם השלטון. התוויית הדרך בהקמתה של מדינת ישראל בשנת תש"ח הייתה אל מדינה חופשית, אך בהעדר מסגרת חוקתית פחתו זכויות האזרחים, וגברו הנאות ההנהגה.

ממשלה המנהלת מדינה חסרת חוקה, החולשת על התקשורת של המדינה ועל אנשי הרוח שבה, מגבילה את חופש ההבעה של אזרחיה ועושה בהם כחפצה, על פי חוק – פותחת בפניהם את הדרך העתיקה אל המחתרות. היום, קרובה מדינת ישראל למצב זה יותר מבכל זמן אחר בתולדותיה.

(*) חוקה – הסכם היסוד החברתי שעליו מושתתת מדינה. הגדרת עקרונות היסוד והתכליות שעליהן מסכימים כל אזרחיה של מדינה, בעת הקמתה.

נתונים נוספים