במימד הפחד

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 852

 

במימד הפחד

האדם הערבי אינו אדם חפשי. מימד הפחד הוא המימד שבו חי הערבי באשר הוא; החברה הערבית היא חברה שבה עלול אדם למות בשל החלטת סביבתו החברתית על השתייכות חברתית לא נכונה, בין אם מדובר באוייב רשמי, כמו היהודים או האמריקאים, בין אם מדובר באוייב דתי – וזה יכול להיות, לצורך הענין גם סוני אם מדובר בשיעי – ובין אם מדובר במי ששוחח, אפילו מתוך טעות, עם נערה שלא היה צריך להתקרב אליה – וגזר דין המוות יכלול אף אותה.

בעיצומם של ימי הלחימה האחרונים בדרום לבנון נתפרסם הסיפור על הצלתה של אשה לבנונית שנפגעה מכדור על ידי צוות רפואי ישראלי. האשה, בשנות הארבעים לחייה, הועברה לטיפול מציל חיים בחברת בנה לבית חולים ישראלי. כבר תוך כדי הטיפול אמר בנה שכנראה בשל שהועברו לקבלת טיפול בישראל הוא ואמו לא יוכלו לשוב ללבנון כי גזר דין מוות יוצא כנגדם על ידי אנשי החיזבללה.

אפייני הדבר לבני החברה הערבית באשר היא: הגישה השלטת בחברה זו היא שלא קיים מעמד נייטרלי של הימצאות בין המחנות. כל אדם נתפש לפי "לי או לצרי", שהיא הגישה שעל פיה שופטים הקנאים הקיצוניים את בני חברתם. כל חשד בשיתוף פעולה עם האוייב – או מה שעלול להיחשב כשיתוף פעולה – יתבטא בחיסולו האכזרי של החשוד. חיי אדם אינם מהווים ערך גבוה במיוחד בסולם הערכים של הערבי הלוחם בימינו – ואת העדויות לכך ניתן לראות לא רק במזרח התיכון, אלא בכל מקום שבו נפוץ היום הערבי.

הכבוד הערבי

מדברים רבות על החשיבות שנותן הערבי לכבוד. למעשה, זהו מושג שונה בתכלית מהמושג המקובל במערב: הדבר שקרוי היום "כבוד" בחברה הערבית איננו מודעות עצמית אלא סד כפייתי של מודעות חברתית קיצונית, אשר אין היחיד יכול להתחמק ממנו. מה שהערבי קורא "כבוד" הוא, בדרך כלל, האפקט המצטבר של החשש ממה שעלול לקרות לו באם לא ימלא את הכללים הנהוגים בחברתו. העדות הכללית שיש בידינו על חייו של היחיד הערבי מוסרת תמונה קודרת של אדם החי בצל הפחד, אדם שמה שקובע את איכות חייו אינו ענינים אישיים ומחשבות פרטיות וחפשיות אלא המצב הדתי-פוליטי של החברה שהוא חלק ממנה.

הברירה היום-יומית שעומדת בפני אדם כזה אינה בחירה חפשית אלא כפייתה של החברה שבה הוא חי למצב של ציות לצוים חברתיים, שכל סירוב להם או חשד באי הסכמה להם יניף מעל ראשו את החרב האכזרית של דין האיסלם או החמולה. זה במיוחד מודגש על ידי העובדה שרחמים או חמלה נתפשים בחברה הערבית כאות לחולשה, ופעולה על פיהם גם היא מחוייבת בעונש.

משמעותו הכוללת של הדבר היא שהערבי אינו אדם חפשי. לכן יש להעמיד בספק כל מצב שבו ערבי אמור לתפקד באופן חפשי, כלומר: שלכל מה שהערבי עושה או אומר, יש להתייחס כאילו זה נעשה על ידי מי שמשפחתו מוחזקת כבת ערובה בידי גורמים עוינים. זה יהיה נכון כלפי אנשים בכל רמות החברה: החל מאנשים פשוטים ועד למדינאים; כולם עלולים להיחשב כבני מוות עקב כל מעשה של שיתוף פעולה שלהם עם לא ערבים, וזה כולל חתימה על חוזי שלום. לפיכך, נשאלת השאלה האם ניתן לסמוך על הסכמים שעליהם חתומים בני העם הערבי, כאשר ידוע לנו כי מעל לראשי המסכימים ומשפחותיהם מרחף עונש מוות ביחס ישר לחשד שיעלה כנגדם על שיתוף פעולה שלהם עם לא-ערבים.

לבנון כבת ערובה

עובדה זו של אי קיום חופש אמיתי בחברה המערבית פוגעת בכל תכנית שבמסגרתה כלולה התנהגות או פעולה מסויימת של הנהגה – וכך הדבר במקרה של המלחמה העכשווית בלבנון.

עלייתם של בעלי מגמות בדלניות קיצוניות בארצות ערב ועלייתה של הנטיה האנטי-מערבית על יסוד דתי הוא כנראה גם הבעיה המרכזית המאיימת על האפשרות שהצמרת הלבנונית תרשה לעצמה לצאת נגד אישים כמו נסראללה, שמבחינת הרחוב הערבי מייצגים את הדת ולפיכך התנגדות להם עלולה להתפרש כבחירה בתרבות המערב על פני האיסלם. לא קיים היום בלבנון גוף פוליטי שיכול להרשות לעצמו להיחשד בבחירה כזו, כי, כאמור לעיל, כל חשד כזה נושא עימו סכנת מוות.

החשש מלהיתפש כמי שבוגד באיסלם נמצא בחברה הערבית בסימן עליה – ועובדה זו צריכה להילקח בחשבון בכל תכנית ארוכת טווח הכוללת הנהגה ערבית. כדאי שהדבר יילקח בחשבון על ידי מנהלי המדיניות הישראלית בכל החזיתות שבהן הם מתכננים הסכמים כלשהם עם מנהיגים ערביים. עובדת היותם יהודיים די בה כדי לעורר בעיות עוד לפני חתימה על הסכם כלשהו.

נתונים נוספים