"זכות השיבה", צדק אמיתי ומדינה יהודית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 875
"זכות השיבה", צדק אמיתי ומדינה יהודית
כמו בהרבה דברים אחרים מסבך אותנו השמאל חדשים לבקרים בכך שהוא מכריח אותנו לבחור צד בסוגיה הדמיונית הנקראת "זכות שיבה". חוגי הימין ובמיוחד חוגי ארץ ישראל השלמה מגלים רגישות יתרה לסוגיה זו ונטיה לדחותה על הסף, כי היא נראית להם מאיימת על זכות היהודים לחלקי א"י. מחוץ לעובדה שאיום כזה אינו נכון, הוא מועיל לאויבינו כי הוא חושף חולשה מוסרית בעצם הגישה של המתנגדים לרעיון הזכות, כי אם למישהו יש זכות כלשהי, אז אי מימושה איננו מוסרי; לפיכך יש לברר באם זכות מסויימת אמיתית או לא לפני שדוחים אותה ולא לדחותה על הסף.
הטענה הפוליטית ל"זכות השיבה" איננה ריאלית כי היא מניחה את קיומן של זכויות קבוצתיות. במציאות, כל הזכויות הן יחידאיות. אין בנמצא זכויות קבוצתיות, אלא אם כן הכוונה לזכויות מלוקטות של קבוצת אנשים יחידים. אך מבחינה מעשית, אין הויכוח על זכות-כביכול זאת מתכוון לזכות היחידים הזו אלא לזכותה של קבוצה ערטילאית, המיוצגת על ידי קבוצה אחרת של בני אדם מסוימים – ומפוקפקים ביותר.
ויכוח מסוג זה יכול להיות קיים רק במדינה שבה נושא הזכויות איננו מוגדר כהלכה ולכן יש להמציא אותו מחדש בכל פעם. זהו המצב כשמדובר במדינת ישראל של היום, המדינה הסוציאליסטית, שבה אין זכויות מוגדרות באופן אובייקטיבי.
במדינה סוציאליסטית מאוים מושג זכויות האדם על ידי העובדה שעצם הסוציאליזם עצמו הוא אידיאולוגיה המנוגדת לזכות הרכוש שהיא, למעשה, זכות האדם היסודית ביותר. זו הסיבה לכך שבמדינה כזו יש להמציא זכויות "יש מאין" על ימין ועל שמאל – ובדרך כלל על ידי השמאל: זכויות "עובדים", "חד-הוריות", "נכים" וכיו"ב.
"זכות השיבה" היא תוצר חשיבה של סוציאליסטים שמאלנים פרו-ערביים המצטרפים לעגלת השרצת הזכויות כדי להלחיץ את מדינת ישראל – והם עושים זאת בהצלחה מרובה.
זה איננו כך היכן שיש כבוד לזכות האדם היסודית, זכות הרכוש – כמו ביהדות. כמו במדינה יהודית, כזו שבה החוק עולה בקנה אחד עם ההלכה היהודית. במדינת ישראל יהודית, יש זכות רק לבעל זכות – וכל המשמעות שיכולה להיות לביטוי כמו "זכות השיבה" היא זכות הרכוש, כלומר זכותו של אדם כלשהו התובע את רכושו.
וזה מצריך – כמו בכל יישום רציני של צדק - טיפול משפטי פרטני. בשום פנים ואופן אין להתייחס לכך במסגרת דיון מדיני ומו"מ מופשט, תלוש ורחפני, הדן בזכות כללית ומעורפלת של קולקטיב לא ברור, על ידי נציגים שלא ברור את מי הם מייצגים ומי נתן להם את הזכות לכך.
במציאות יש רק סוג זכויות כוללני אחד השייך לכל בני האדם והוא זכויות האדם. כל זכות אחרת שיש לאדם כלשהו נגזרת מזכויות אלה ומיושמת בהקשר מאד מסוים ולא כוללני, כמו זכויות אזרח שמכוילות למדינה מסוימת בעלת דרישות מסוימות מאזרחיה.
בזמן שזכויות האדם שוות לכל בני האדם, זכויות האזרח משתנות מאזרחי מדינה אחת לאחרת.
לאדם יש רק את זכויות האדם, והן כוללות כל זכות שיש לבני אדם. מדינה הראויה לבני אדם מחויבת להגנה על כל זכויות האדם של כל אזרחיה והיא מתייחסת לכל טענה לזכות מסויימת, פרטית יותר, לגופה, באמצעות מערכת משפטית.
כזה הוא המקרה של טיפול בטענה לזכות על שטח, בית או רכוש אחר. גם זו המתכסה בכינוי "זכות השיבה" איננה אלא טענה מסוימת – אחת מני רבות - לרכוש.
אם יש איזה אחמד שנגרר בכוח מביתו באישון לילה בעיצומה של מלחמת 48 ונזרק, עם בני משפחתו, למחנה פליטים כלשהו, תתן לו מדינה צודקת סיכוי נאות והוגן להוכיח את בעלותו על בית זה ולהשיב לו את הבית (או את שווה-ערכו, במידה ולא יתאפשר הדבר מבחינה טכנית).
דבר זה בודאי יקרה אם תהיה המדינה יהודית, שכן, במיוחד כשמדובר בזכות הרכוש, ליהדות יש יחס ממוסד ומאורגן לזכות זו מאז היווסדה. עפ"י ההלכה היהודית, מקבלת ההתייחסות לתביעת יחיד כלשהו טיפול נקודתי ויחידאי, כראוי - שלא כחלק מתלכיד קבוצתי אנונימי גורף.
צדק אמיתי יכול להיעשות רק בתנאי שכל ענין, נושא ואדם המעורבים בתביעה מסויימת נבדקים לגופם ברמה של "האמת, רק האמת וכל האמת". לכן, לצורך שיפוט ראוי, על כל ענין להישפט לגופו. במבט ראשון עלול הדבר להיראות כאילו סוג זה של התייחסות הוא שטחי ולא מעשי, אך ההיפך הוא הנכון: רק סוג התייחסות זה מאפשר לעשות צדק אמיתי. בהקשר כזה, אין מקום לשום פרגמטיזם צר של "השורה התחתונה", כמו של הטענות ש"זה לא מעשי ואי אפשר לבדוק כל מקרה לגופו". מבחינת הצדק חובה לבדוק כל מקרה לגופו ועד שלא נעשה זאת לא יהיה הצדק מלא. אם הצדק לא יהיה מלא, לא יסתיים התהליך ולעולם לא יהיה קץ לשום סכסוך על זכויות. זהו, בעצם, המצב שבו אנו נמצאים היום.
מסגרת נכונה וצודקת של התייחסות לזכויות בהקשר של היחידים המעורבים תאפשר גם את השלב הבא: בניית התייחסות נכונה לזכויותיהן של קבוצות: משפחות, שבטים, עמים ותרבויות שלמות. במערכת חברתית שבה זכויות האדם של כל יחיד מובטחות, מוגנות ומוגדרות, יכול עם להגדיר, על יסוד זכויות, את גבולות הטריטוריה המקובצת של ארצו על יסוד זכויות אובייקטיביות וכך לקבוע גם למי יש זכות לשהות בה ולמי לא. למי – על יסוד ראוי, כלומר יחידאי.
זו היא גם ההתייחסות הראויה לביטוי "זכות השיבה": מדינה המבוססת על זכויות תפרק את התביעה הכוללנית ל"שיבה" לגורמיה האמיתיים, היחידאיים, כלומר לשאלות מסוימות כמו "מי רוצה איזה רכוש ובידי מי הוא מוחזק?" בהקשר כזה, תועבר כל תביעה יחידאית למקום שבו היא ראויה להיות מטופלת: לבית המשפט. בכל בירור רציני, המנסה לרשת לעמקו של ענין זכות השיבה תתברר כנושא שאיננו קולקטיבי אלא אינדבידואלי.
יתרונו של נושא אינדבידואלי הוא בכך שיש לו אחראים, שיש בני אדם מסוימים שבהם נעצרת האחריות ועליהם לשלם, לפתור את הבעיה ולסיים אותה. אם ערבי טוען שבית מסויים שייך לו, מדובר בבעיה שלא תיפתר עד שלא יבורר הענין ליסודו. מבחינת הצדק האובייקטיבי, הבעיה איננה נחה רק על העובדה שהוא לא יוותר לעולם על מה שמגיע לו, אלא – ובעיקר – על העובדה שאדם ישר אינו רוצה להיות במצב שבו הוא מחזיק דבר שאינו רכושו, או שיש חשד שמא אינו רכושו. מנקודת מבט זו האינטרס של פתירת בעיית זכויות על רכוש, כמו זו שמסתתרת מתחת לכותרת "זכות השיבה" איננה של התובע אלא של הנתבע.
זהו צחוק הגורל, שבמקרה של מדיניותה של מדינת ישראל בנושא "זכות השיבה", מדיניות ההתחמקות העקרונית ממנו, אשר הביאה, באופן צפוי, את הפלשתינים לראות את הנושא כקלף שאל להם לוותר עליו לעולם - הרי דוקא השמאל, המפחיד אותנו בתביעה זו מזה שנים – הוא זה שיש לו מה לחשוש ממנה במידה הרבה ביותר: בשטחי יש"ע יש הרבה פחות בתים שננטשו במלחמות מאשר בשטחי שפלת החוף – ולאנשי השמאל, במיוחד בהתיישבות העובדת, יש הרבה יותר מה להפסיד מבירור הדרכים שבהם נרכשו נכסי הדלא-ניידי שבחזקתם.
הרגלים מדיניים גרועים, הנעוצים באי מוסריות מסואבת ונציגות לא ראויה הביאו את אומות העולם ובכללן את מדינת ישראל של היום לטפל באופן קלוקל בנושא הזכויות. כתוצאה מכך נדרסו ונזנחו זכויותיהם של תובעים רבים בעלי זכות משני כיוונים: גם של אזרחי חוץ שתבעו זכויות בארץ וגם של אזרחי הארץ שתבעו את זכויותיהם בחו"ל. ההכרח, שחלקו גובה בחוק מדינה, לפעול באמצעות מתווכים כפויים, הביא רבים מאזרחי המדינה שהם בעלי זכויות לוותר על זכויות אלה – וסביר שבמקרה המסויים של ישראל רבים יותר היהודים שנפגעו מייצוג לא יאה זה של מדינתם (האם?) מאשר הערבים שיפגעו אם לא יטופלו כהלכה זכויות הרכוש שלהם. כך, יוצא שכרה של ההתנגדות המדינית של ישראל הימנית ל"זכות השיבה" בהפסדה.
הערך "לא תגנוב" הוא ערך יסוד במדינה יהודית; העם היהודי נשא אותו כמסר לעולם כולו ומדינתו חייבת להיות הדגמה מוחשית שלו. יותר מלכל עם אחר, אסור להנהגה מדינית כלשהי של קבוצה בעם היהודי לחטוא בהפרת "לא תגנוב". לכן, מענינו של ממשל יהודי לברר עד היסוד כל סוגיה המערבת חשד של הפרה כזו. לפיכך, אם רוצים חברי הממשל של מדינה יהודית להיות בטוחים בכך שמה שבחזקת המדינה – בעיקר רכושם המקובץ של אזרחיה - עליה להתייחס לכל תביעה באמצעות בירור משפטי הולם, העולה בקנה אחד עם תפישה המכבדת את זכויות האדם.
זהו המקום להעיר כי גם אם נכון הוא שכל תביעה מחייבת בירור, בירור הוא פעולה שמחייבת תשלום לעושיה. לכן, כמו בכל הליך משפטי, יש להעמיד את התובעים על עלויותיה של הפעולה המשפטית וליידע את תובעיה לכך שהוצאות המשפט, כמו בכל מקרה משפטי, יחולו על המפסיד בו. ענין זה הוא חלק מתשובה על שאלה שעולה בד"כ בהקשר של פתרון לצד הטכני של החזקת מערכת המשפט.
זהו אינטרס ראשוני של מדינה צודקת לשאוף ולסיים סכסוכים ותביעות בצורה צודקת. במקרה המיוחד של מדינה יהודית הצדק מהווה מחוייבות העולה בקנה אחד עם ההלכה היהודית, המהווה מאמץ רוחני בן אלפי שנה להשיג את הצדק המכסימלי. מדינה צודקת, כמו כל מפעל חי, איננה כזו שבה כל מאמץ מצליח, אלא כזו שכל מאמץ מקבל את הסיכויים הטובים ביותר להצליח. השילוב של הלכה יהודית, עקרונות מציאותיים, כיבוד זכויות אדם ושיפוט על יסוד יחידאיות נותן את סיכוי ההצלחה הטוב ביותר הקיים בעולם לפתרון סכסוכים בין בני אדם.
כך, בניגוד להנצחת סכסוכים בשתי הצורות הידועות למערב – פרלמטריזם נצחי והתחמקות מפתרון המביאה לסיאוב – לא רק שמדינה יהודית תתעמת עם כל תביעה אפשרית ותביא אותה לסיומה בדרך הטובה ביותר, אלא שהיא גם תניח את התשתית לפתרון הבעיות המורכבות שקבוצות אנושיות נתקלות בהן. בראש אלה – העם היהודי.
הסרת הסרבול של הייצוג הלא-נאות מהמערכת המדינית הישראלית, תחשוף, אמנם, את כל אזרחי ישראל לתביעות מחוץ – אך היא גם תאפשר לכל יחיד ישראלי לתבוע, באופן פרטי (וזה כולל תביעות ייצוגיות של אלפים כנגד אלפים), את הזכויות שנגזלו ממנו על ידי בני עמים אחרים.
אני משאיר לקוראים לחשב לבדם את מידת התשלומים המגיעה עפ"י הצדק לאזרחי ישראל בפרט וליהודים בכלל על הרכוש שהשאירו בעל כרחם בעולם כולו. יש גם לזכור ולהזכיר, בהקשר זה, כי בזמן שבו כל שאלת "זכות השיבה" נשענת על רגל רופפת של השאלה איך ובאילו תנאים עזבו הפליטים את מקומותיהם, אין שום שאלה ויש ודאויות ברורות לגבי התנאים והסיבות שבשלם איבדו רבים מבני העם היהודי את רכושם ואת חייהם (שגם לגביהם יש במשפט צדק פיצויים): אין זה מן הנמנע לחקור ולברר מי מחזיק ברכוש יהודי ולתבוע אותו ממנו – ובמצב שבו קיימת מדינה יהודית שבה מערכת משפטית המכבדת את זכויות הרכוש, זה לא יהיה מסובך מדי למלא את הטפסים הנדרשים לצורך בירור וחקירה של כל מקרה פרטי.
ולטובת הטרדתם הנוספת של אלה שסוברים היום כי הגישה המתוארת כאן סובלת מחוסר פרקטיות, נוסיף כי כדאי גם לברר, מבחינת המשפט הבינלאומי, כמה צריכה מדינה אחת להיות חייבת לאזרחיה של חברתה כדי שיצדיק הדבר הכרזת מלחמה לצורך השבת הרכוש הגזול. זה הרי ברור שעד שלא יושב הרכוש יהודי הגזול מכל מדינות העולם, לא יהיה לנו צדק – ולכן גם לא שלום. בינתיים, לפחות, יש להצהיר בכל פעם שעולה "בעיית הפליטים" ורכושם כי אנחנו תומכים בהחזרת כל רכוש גזול לכל אדם שגזלו ממנו – וקודם כל ליהודים!