סכנת היו"ר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 778
סכנת היו"ר
מומחיותו של כזבן
אם נתאר לעצמנו את השלכותיו של מצב דמיוני שבו, לפני מלחמת העולם השניה, היתה ממשלת ארה"ב מזמינה את הנאצי גבלס כדי להסביר את עמדת המשטר הנאצי ואולי אף נותנת רשות לאדולף היטלר בכבודו ובעצמו לשאת דברים לפני קהל אמריקני תוך שהיא מעניקה לו חסינות מלאה בביקורו, היתה מתקבלת תוצאה דומה למה שהתרחש בעולם החופשי אחרי שערפאת קיבל זכות לדבר לפני מליאת האו"ם: בשל היות רוב הציבור רגשני בצורת הקשב שלו ובשל התבססותו של דובר הרוצחים על פניה לרגש ולא על פניה לתבונה, מנוצלת הזדמנות תקשורתית כזו על ידי הרוצח לפגיעה חמורה במעמד הנרצח ולהעלאתו לגדולה של כל מעמד הרוצחים בעולם.
משמעותו של אירוע כזה, שבו מוענקת זכות דיבור אל הציבור לדמגוג, היא מעשה התאבדות של העולם החופשי, שהוא אחת מדרכים רבות שבהן הוא מאפשר לאויביו לנצל לטובתם ערכים שעלו לו בדמים רבים. תהליך לא מוסרי זה של האדרת שם הרוצחים בעולם החופשי, איננו נפסק מאז תחילתו; הוא הגיע לשיאו בטכס שנחתם על מדשאות הבית הלבן ובהענקת פרס נובל לרוצח. אך הדבר עדיין לא תם, שכן נציגי הרשות הפלסטינית, אשר לא הפסיקו את מדיניות הרצח שלהם, ממשיכים להיות מוזמניו של העולם החופשי וממשיכים לשדר את תעמולתם השקרית בתקשורת שלו.
מבין שקרני ההווה של הרשות הפלסטינית היו"ר אבו מאזן הוא המומחה, המיומן והמסוכן שמכולם; יכולת ניצולו הפוליטית את הכזב, כפי שהוא מעורב בהספדי השקר של ה"שהידים" הפלסטיניים שלו, מבוטאת באופן מובהק בדבריו. מהם ברור שהוא משתמש במודע ובמכוון בחנופה, שכן הוא מודע לכך שזו, הפנטסטית, הדמיונית והשקרית ככל שתהיה, היא כלי הסברה פוליטי ממדרגה ראשונה. באמצעותו הוא מצדיק את כל פשעיהם של אויבי ישראל לא רק נגדה אלא נגד כל מה שמקובל בעולם התרבותי כאנושי; המחמאות, השבח וכל שאר מכלול השקר שאותו הוא מפנה בכל הזדמנות לתיאור כל מי שמכה בישראל – מתים וחיים גם יחד – פועלים כדי להצדיק את מעשיהם וגם לצורך שכתוב ההסטוריה בצורה שתתאים לפרשנות הפלסטינית העדכנית, המוטפת במוסדות מערכת החינוך של הרשות הפלסטינית.
בדברים שאותם מפנה אבו מאזן מעל במות שונות ולתקשורת מתבטאת מודעותו המחושבת הלוקחת בחשבון תמיד את הקהל שלו הוא מפנה אותם. מבחינה זו אין אבו מאזן בגדר של דמגוג רגשני, הפונה רק אל רגשותיו הנמוכים של ההמון אלא גם בעל השכלה אקדמית היודע לשאת דברים אל העולם המערבי. בהקשר זה אין לראותו כחובבן אלא כאיש מקצוע מהרמה הגבוהה ביותר, שכן יודע הוא על בוריו את הלך הרוח הרעיוני שבעולם החופשי ואת הטרמינולוגיה השלטת בעולם האקדמי המערבי. תוך ניצולו את שני אלה הוא משלב בין שני סוגי תמלילים שאת אחד מהם הוא מכוון לבני העם הערבי הפשוט ואת השני הוא משמיע לאוזניים מערביות.
דוגמה לכך היא הדרך שבה הוא מציג את צדקת דרכם של הפלסטינים במונחים מקובלים על ידי השמאל המערבי. כמו בדברי ההספד שנשא לאחרונה בשבח ערפאת, ביום הזכרון לפטירתו. הוא תיאר אותו כ"לוחם למען חירות המולדת הזו..." וכמנהיג של "תנועת המהפכה העולמית ואבי התנועה הלאומית הפלסטינית בת-זמננו" (כשבכך הוא משתמש במושגים המקובלים על תנועות השמאל כמו "המהפכה העולמית" ו"תנועה לאומית"). לצורך חיזוק התמיכה העולמית בעמדתו ממשיך ונתלה הוא באילנות אוניברסליים בדבריו "...אנו השפענו והושפענו מהעולם, ברעיונות של אופני שחרור ושינויים פוליטיים, והקמנו יחסים מצוינים עם כוחות השחרור וההשתחררות בעולם...". בכל אמירותיו אלה, המדגימות את יכולת הכזב המקצועי של הוגה פלסטיני להציג את המלחמה נגד ישראל כצודקות בעיניים מערביות, יש גם כדי להסביר את הצלחתו הפוליטית בעיני הפוליטיקאים במערב אך באותה מידה מציב אותו הדבר גם בעמדת סכנה מבחינה פוליטית פנימית, שכן הוא עלול להיתפס כמי שמשתף פעולה עם המערב וישראל נגד הענין הפלסטיני.
דרגת תחכומו של היו"ר מרשימה למדי; כאשר הכריז, בין היתר, על ערפאת כעל מי שתרם ל"שיבת בניה המפוזרים" של הרשות הפלסטינית ניתן היה להבין שלא מן הנמנע שבכך הוא רמז גם לשיבת ציון של העם היהודי. מטרתו הפוליטית של רמז מסוג זה ברורה: להשוות את מאבקו של ה"עם" הפלסטיני לזה של העם היהודי מבחינה מוסרית. למטרה זו יודע היו"ר לנצל לצרכיו גם את נבכי הניגודים של העולם הפוליטי הישראלי. למשל, באתר "מבט לתקשורת פלסטינית" הכריז הוא על תמיכתו בקריאת כיכר על שם המחבלת שהובילה התקפת טרור והסביר: "אני לא מתכחש [לקריאת הכיכר על שם המחבלת]....מה עם [רחבעם] זאבי? הם (הישראלים) קראו כביש על שמו..." אנחנו ... עשינו פעילות צבאית, ...אני יכול להתכחש לכל מה שעשינו?" בהקשר זה מודגמת מודעותו הברורה של היו"ר למה שנעשה בפוליטיקה הישראלית הפנימית, שכן מבין הוא שבזמן שהוא אינו יכול להשתמש בזכרו של רבין כדוגמה שלילית לשימוש בזכרון, מותרת לשימוש כזה בישראל דמותו של זאבי בתוקף היותו מוערך כ"קיצוני" גם על ידי חלק מדעת הקהל בישראל ולכן ניתן להשתמש בזכרו כדי לערוך השוואה מוסרית בין פעולות הטרור התוקפני נגד ישראל לבין פעולותיה של ישראל.
מתוך מודעותו לכך שעליו להוות משקל נגד לתביעת החמאס לשחרור מחבלים כלואים הוא תורם גם את משקלו על כף מאזניו של מאמץ זה: "אני מביע הערכה וכבוד לכל האסירים והאסירות בבתי בכלא של הכיבוש סעיד אל-עתבה [נשפט למאסר עולם על רצח בפיגוע טרור], מרואן ברגותי [נשפט ל-5 מאסרי עולם על רצח בפיגועים], אחמד סעדאת [האחראי לרצח השר רחבעם זאבי], גמ'אל חויל [נשפט למאסר עולם על תכנון פיגועי טרור], ג'מאל טיראווי [נשפט למאסר עולם על אחריותו לפיגוע התאבדות בקפה 'מיי קופי שופ]... ברכות לכם מבני עמנו."
אבו מאזן שנודע כמי שחיבר עבודה אקדמית שאיננה אלא צורה של הכחשת שואה, נושא על גבו קופה של שרצים בצורת מעורבותו בפעילותם של אנשי טרור נגד ישראל. הוא עצמו הודה כי שלח מחבלים לרצוח ישראלים: "אני דורש את [שחרור] האסירים מפני שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות. אין צורך להענישם בזמן שאנו יושבים סביב שולחן המו"מ. זוהי מלחמה, ומלחמה היא שאתה פוקד על חייל להרוג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות. זה הרג וזה הרג. אם כן, למה לומר שהאדם הזה ידיו מגואלות בדם, ולא ייתכן שייצא מהכלא." ברור מצורה זו של אמירה כי בכך משיג היו"ר מטרה כפולה: את האשמתה של ישראל באי המוסריות של מלחמתה ביחד עם הצדקת פעולותיה של הרשות הפלסטינית ומרכיביה הפושעים.
מבחינה זו מהווה האיש – כמו כל הארגון שבראשו הוא עומד, שעימו מנהלים ישראל והעולם יחסים דיפלומטיים – אתגר ראשון במעלה ליכולת האבחנה המוסרית של ישראל וככזה גם סכנה לקיומה.