עם קולקטיביסט תתקלבסט
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 966
עם קולקטיביסט(*) תתקלבסט
על ההימנעות מלקרוא לערבי בשמו
אם בעיצומו של קרב יימנע חייל מלירות בחייל אויב על יסוד הנימוק שהוא איננו מכיר אותו ולפיכך אינו יודע אם הוא אשם או חף מפשע, הוא לא רק יועמד לדין וייענש על אי מילוי תפקידו אלא ייחשב לסכל גמור, שכן ברור לכל בעל שכל ישר שבתנאי קרב לא ניתן לברר דבר מסוג זה מבלי שהמברר יסכן את חייו. אך על אף זאת, יש יותר ויותר כוח בחברתנו לאלה שמגבילים את צה"ל מלפעול נגד האויב על יסוד הסיכוי לפגוע ב"חפים מפשע" ו/או ב"בלתי חמושים" במצבים שבהם בירור מסוג זה, המתיימר להימנע מחטא, מבצע חטא ודאי בכך שהוא מסכן את חיי לוחמיו של הצד הצודק.
מגמה זו של הכשלת מאמציו של צה"ל אופיינית לחברה הישראלית של ימינו, שבה מצהיר מחנה השמאל על הצורך המוסרי לפעול בצורה "הומניסטית" אך ממליץ על מדיניות פעולה המנוגדת להומניזם היסודי הקיים בזכות ההגנה העצמית המופעלת על ידי מדינת ישראל; בראות איש השמאל את היחיד הערבי הלא חמוש, שלו הוא קורא "חף מפשע", ובמיוחד את הילד, האשה והזקן שביניהם, שעליהם הוא חפץ להגן, הוא מתעלם מכך שכאלה בדיוק קיימים במחנהו שלו. יתרה מזו: הוא נמנע מלראות את אויבי ישראל, אלה שפתחו במלחמה נגדה וממשיכים לתקוף אותה כמי שאשם ואחראי בכל הנפגעים בה – מה שכולל את ה"חפים מפשע" שבצידו שלו, אם בכלל.
אם בכלל, משום שבניגוד לגישה היהודית, הגישה הערבית למלחמה בכלל ולמגמתה האנטי-ישראלית בפרט, איננה כזו שבה נערך שיפוט כלשהו של היחיד ולפיכך גם אין בה נסיון כלשהו להבחין בינו לבין הקבוצה שאליה הוא שייך. הערבי הוא בן לתרבות קולקטיביסטית(*) באופיה; הקולקטיביזם השליט בחברה הערבית מעקר את יכולת בניה להבחין ביחיד האנושי או להכיר בו כמהות שיש לה חשיבות בפני עצמה; בניגוד לישראלים, שתחושת הצדק שלהם מובילה אותם להתייחסות יחידאית, הערבי הוא קולקטיביסט מובהק, והוא ממוקד בראיית היחיד רק באספקלריה קבוצתית, כחלק משלם קולקטיבי או כאיבר בגוף קולקטיבי.
דבר זה מסביר את העובדה שבזמן שפעולותיה המלחמתיות הלא-קרביות של ישראל (כמו הפצצות אתרים או חיסולים אישיים) הן נקודתיות במידת האפשר ומופעלות אך ורק נגד מטרות מסוימות, המוגדרות ככאלה שיש להן תפקיד איסטרטגי, כמו מפעלי ייצור נשק או אנשים המחזיקים באחריות אישית לפעילות טרור, הערבים מכוונים רבות מפעולותיהם באופן עיוור נגד אוכלוסיה אזרחית. הקולקטיביזם הערבי מתבטא בכך שהערבי גם אינו מוטרד מפגיעה בבני עמו שלו, אשר נפגעים, לעתים, מפעולותיו לא פחות מבני האויב. בכל מקרה, חש הערבי שרצח של תינוק ישראלי מהווה חלק לגיטימי של הצלחה במלחמה שכן כל האיסטרטגיה שלו היא קולקטיביסטית, וככזו נתפסת על ידו המלחמה כולה כקיימת בין עמים או קבוצות(**).
(*) קולקטיביסט = מי שתופס בני אדם יחידים רק כחלק מקבוצה
(**) בהקשר זה כדאי לציין כי הצגתם של הערבים, כחלק ממאבקם התעמולתי נגד ישראל, תמונות של נפגעים יחידים, ובמיוחד של ילדים ונשים, אינה אלא חלק של איסטרטגיה תקשורתית מתוחכמת. זו מבוססת על הכרתם את הגישה המערבית הרגשנית, הרואה נפגעים אלה כ"חפים מפשע" ועל הבנתם של הערבים גישה זו כביטוי של חולשת התרבות האוייבת וכנקודת התורפה שלה.
גישה זו של התרבות הערבית מובנית בהשקפה היסודית של האדם הערבי ואיננה מכוונת רק נגד ישראל. בשל כך חשים הערבים את השלכות ההיבט הקולקטיבי של סוגיה יותר מאשר את ההיבט היחידאי (אינדבידואליסטי). בגישה זו יש כדי להסביר מדוע יכול הערבי לרצוח את אחותו או אמו כדי לשמור על כבוד המשפחה, שהן מהוות חלקים ממנה ומדוע קיימת אלימות כה רבה בין סונים לשיעים.
התסמונת הקולקטיביסטית, הפוגעת באדם היחיד לטובת הקבוצה, איננה קיימת רק בעולם הערבי. למעשה, היא ניתנת לזיהוי גם בחלק מהתרבות המערבית, כאשר מדובר בבני אדם שעדיין לא עיכלו את המהפך שהתחולל בעולם החדש לטובת היחיד. הקולקטיביזם מייצג דרגה ירודה של הבנת האדם, האופיינית לגישה הפרימיטיבית והבלתי מפותחת של ההתפתחות האנושית. היא מתבטאת בכל התייחסות הרואה את היחיד לא כקיים כשלעצמו אלא רק כמייצג של קבוצה כלשהי.
בתרבות הישראלית ניתן למצוא את הקולקטיביזם נפוץ במידה הרבה ביותר במחוזות השמאל הפוליטי, הכוללים את המונופול הממלכתי של התקשורת. מחנה זה מצליח לאכול את העוגה ולשומרה בשלמותה כאשר מחד הוא מטיל אשמה קולקטיבית על קבוצות שלמות ומאידך הוא נלחם במוצהר נגד "הכללות" העלולות לפגוע בקבוצות שבכבודן הוא נזהר, כמו "ערבים". זו הסיבה לכך שבתקשורת הפרו-שמאלנית ניתן להבחין בקלות על ידי הדרך שבה היא מפעילה שיפוט קבוצתי כוללני וגורף נגד מגזרי אוכלוסיה רבים, כמו חרדים ומתיישבים, על יסוד אשמתו של אדם יחיד וביחד עם זה בדרך שבה היא מתחמקת מלהצהיר אפילו על קיומו של חשד באשמת ערבים או אפילו ארגוני טרור.
את ההתחמקות האחרונה הזו שלו מבסס איש התקשורת של השמאל על ההגיון השיפוטי הגורס שאין לשפוט אדם יחיד על יסוד קולקטיביסטי, אך הוא סותר את עצמו כאשר הוא עושה זאת כמו אותו חייל בקרב הנמנע מלפגוע בחייל אויב מסיבות פסוודו-הומניסטיות; דוגמה מובהקת לגישה זו ניתן למצוא בכך שמחד הוא מוקיע את פסק ההלכה הרבני האוסר מכירה והשכרה של דירות לערבים כאילו הוא "גזעני" ומחד הוא מסתיר את הנתונים על ההצתות הרבות שאירעו ברחבי הארץ תוך כדי מאבקם של כוחות הכיבוי עם להבות השריפה הגדולה בכרמל. הסיבה השקופה לכך היא רצונו להגן על הערבים.
בהקשר של הצתות אלה, ברור מה יחשוב הציבור על מי שיטען כי כל עוד לא נתפסים מציתי האש לא ניתן לומר שמדובר בערבים. אך מאידך אין איש מוחה בידם – או, יותר נכון, באמצעיהם, של מי שבכל הזדמנות מוצא לנכון להטיל בוץ, למשל, בכל המגזר החרדי בשל אשמה בלתי מוכחת נגדו. השמאל, המוקיע באופן קולקטיבי גם את חייל צה"ל הנלחם מחוסר ברירה נגד האלימות הקולקטיביסטית המופנית נגדו, בוחר שלא להאשים באופן כוללני גם מחבלים אם "אין להם דם על הידיים" וגם כאשר אחריותו של הטרור ברורה הוא נמנע מלחייב אותו ולהוקיע אותו מוסרית.
בדוגמה מובהקת לגישה זו המתבטאת בתקשורת ניתן להבחין לאחרונה בהקשר של מה שמתרחש ברצועת עזה; לא כל האירועים הקרביים שמתחוללים שם לאחרונה נסקרים באמצעי התקשורת. אך באלה שעליהם נמסר בתקשורת הממלכתית בולט חסרונה של מלה אחת: החמאס. בהקשר זה, ההימנעות מלקרוא לארגון בשמו איננה תוצאה של שאיפה לדיוק או לצדק אלא נסיון להעלים את אחריותו של הארגון לתוקפנות המופעלת נגד ישראל מעזה. למותר לציין עד כמה מגוחך הטיעון שעל אף שליטתו המוחלטת של ארגון זה ברצועת עזה לא ניתן לראותו כאחראי לפעולות האיבה נגד ישראל כל עוד אין הוכחה לכך שהמחבל הפוגע מחזיק בתעודת חבר בו. לאור גישה זו, שבה בוחרים הקולקטיביסטים הישראלים להיזהר מלפגוע ברוצח חף מפשע, רק צודק הוא לראות גם אותם כפושעים אשמים על יסוד כוללני, כפי שאין צורך לברר את זהות האויב בשדה הקרב...
עם קולקטיביסט(*) תתקלבסט
על ההימנעות מלקרוא לערבי בשמו
אם בעיצומו של קרב יימנע חייל מלירות בחייל אויב על יסוד הנימוק שהוא איננו מכיר אותו ולפיכך אינו יודע אם הוא אשם או חף מפשע, הוא לא רק יועמד לדין וייענש על אי מילוי תפקידו אלא ייחשב לסכל גמור, שכן ברור לכל בעל שכל ישר שבתנאי קרב לא ניתן לברר דבר מסוג זה מבלי שהמברר יסכן את חייו. אך על אף זאת, יש יותר ויותר כוח בחברתנו לאלה שמגבילים את צה"ל מלפעול נגד האויב על יסוד הסיכוי לפגוע ב"חפים מפשע" ו/או ב"בלתי חמושים" במצבים שבהם בירור מסוג זה, המתיימר להימנע מחטא, מבצע חטא ודאי בכך שהוא מסכן את חיי לוחמיו של הצד הצודק.
מגמה זו של הכשלת מאמציו של צה"ל אופיינית לחברה הישראלית של ימינו, שבה מצהיר מחנה השמאל על הצורך המוסרי לפעול בצורה "הומניסטית" אך ממליץ על מדיניות פעולה המנוגדת להומניזם היסודי הקיים בזכות ההגנה העצמית המופעלת על ידי מדינת ישראל; בראות איש השמאל את היחיד הערבי הלא חמוש, שלו הוא קורא "חף מפשע", ובמיוחד את הילד, האשה והזקן שביניהם, שעליהם הוא חפץ להגן, הוא מתעלם מכך שכאלה בדיוק קיימים במחנהו שלו. יתרה מזו: הוא נמנע מלראות את אויבי ישראל, אלה שפתחו במלחמה נגדה וממשיכים לתקוף אותה כמי שאשם ואחראי בכל הנפגעים בה – מה שכולל את ה"חפים מפשע" שבצידו שלו, אם בכלל.
אם בכלל, משום שבניגוד לגישה היהודית, הגישה הערבית למלחמה בכלל ולמגמתה האנטי-ישראלית בפרט, איננה כזו שבה נערך שיפוט כלשהו של היחיד ולפיכך גם אין בה נסיון כלשהו להבחין בינו לבין הקבוצה שאליה הוא שייך. הערבי הוא בן לתרבות קולקטיביסטית(*) באופיה; הקולקטיביזם השליט בחברה הערבית מעקר את יכולת בניה להבחין ביחיד האנושי או להכיר בו כמהות שיש לה חשיבות בפני עצמה; בניגוד לישראלים, שתחושת הצדק שלהם מובילה אותם להתייחסות יחידאית, הערבי הוא קולקטיביסט מובהק, והוא ממוקד בראיית היחיד רק באספקלריה קבוצתית, כחלק משלם קולקטיבי או כאיבר בגוף קולקטיבי.
דבר זה מסביר את העובדה שבזמן שפעולותיה המלחמתיות הלא-קרביות של ישראל (כמו הפצצות אתרים או חיסולים אישיים) הן נקודתיות במידת האפשר ומופעלות אך ורק נגד מטרות מסוימות, המוגדרות ככאלה שיש להן תפקיד איסטרטגי, כמו מפעלי ייצור נשק או אנשים המחזיקים באחריות אישית לפעילות טרור, הערבים מכוונים רבות מפעולותיהם באופן עיוור נגד אוכלוסיה אזרחית. הקולקטיביזם הערבי מתבטא בכך שהערבי גם אינו מוטרד מפגיעה בבני עמו שלו, אשר נפגעים, לעתים, מפעולותיו לא פחות מבני האויב. בכל מקרה, חש הערבי שרצח של תינוק ישראלי מהווה חלק לגיטימי של הצלחה במלחמה שכן כל האיסטרטגיה שלו היא קולקטיביסטית, וככזו נתפסת על ידו המלחמה כולה כקיימת בין עמים או קבוצות(**).
(*) קולקטיביסט = מי שתופס בני אדם יחידים רק כחלק מקבוצה
(**) בהקשר זה כדאי לציין כי הצגתם של הערבים, כחלק ממאבקם התעמולתי נגד ישראל, תמונות של נפגעים יחידים, ובמיוחד של ילדים ונשים, אינה אלא חלק של איסטרטגיה תקשורתית מתוחכמת. זו מבוססת על הכרתם את הגישה המערבית הרגשנית, הרואה נפגעים אלה כ"חפים מפשע" ועל הבנתם של הערבים גישה זו כביטוי של חולשת התרבות האוייבת וכנקודת התורפה שלה.
גישה זו של התרבות הערבית מובנית בהשקפה היסודית של האדם הערבי ואיננה מכוונת רק נגד ישראל. בשל כך חשים הערבים את השלכות ההיבט הקולקטיבי של סוגיה יותר מאשר את ההיבט היחידאי (אינדבידואליסטי). בגישה זו יש כדי להסביר מדוע יכול הערבי לרצוח את אחותו או אמו כדי לשמור על כבוד המשפחה, שהן מהוות חלקים ממנה ומדוע קיימת אלימות כה רבה בין סונים לשיעים.
התסמונת הקולקטיביסטית, הפוגעת באדם היחיד לטובת הקבוצה, איננה קיימת רק בעולם הערבי. למעשה, היא ניתנת לזיהוי גם בחלק מהתרבות המערבית, כאשר מדובר בבני אדם שעדיין לא עיכלו את המהפך שהתחולל בעולם החדש לטובת היחיד. הקולקטיביזם מייצג דרגה ירודה של הבנת האדם, האופיינית לגישה הפרימיטיבית והבלתי מפותחת של ההתפתחות האנושית. היא מתבטאת בכל התייחסות הרואה את היחיד לא כקיים כשלעצמו אלא רק כמייצג של קבוצה כלשהי.
בתרבות הישראלית ניתן למצוא את הקולקטיביזם נפוץ במידה הרבה ביותר במחוזות השמאל הפוליטי, הכוללים את המונופול הממלכתי של התקשורת. מחנה זה מצליח לאכול את העוגה ולשומרה בשלמותה כאשר מחד הוא מטיל אשמה קולקטיבית על קבוצות שלמות ומאידך הוא נלחם במוצהר נגד "הכללות" העלולות לפגוע בקבוצות שבכבודן הוא נזהר, כמו "ערבים". זו הסיבה לכך שבתקשורת הפרו-שמאלנית ניתן להבחין בקלות על ידי הדרך שבה היא מפעילה שיפוט קבוצתי כוללני וגורף נגד מגזרי אוכלוסיה רבים, כמו חרדים ומתיישבים, על יסוד אשמתו של אדם יחיד וביחד עם זה בדרך שבה היא מתחמקת מלהצהיר אפילו על קיומו של חשד באשמת ערבים או אפילו ארגוני טרור.
את ההתחמקות האחרונה הזו שלו מבסס איש התקשורת של השמאל על ההגיון השיפוטי הגורס שאין לשפוט אדם יחיד על יסוד קולקטיביסטי, אך הוא סותר את עצמו כאשר הוא עושה זאת כמו אותו חייל בקרב הנמנע מלפגוע בחייל אויב מסיבות פסוודו-הומניסטיות; דוגמה מובהקת לגישה זו ניתן למצוא בכך שמחד הוא מוקיע את פסק ההלכה הרבני האוסר מכירה והשכרה של דירות לערבים כאילו הוא "גזעני" ומחד הוא מסתיר את הנתונים על ההצתות הרבות שאירעו ברחבי הארץ תוך כדי מאבקם של כוחות הכיבוי עם להבות השריפה הגדולה בכרמל. הסיבה השקופה לכך היא רצונו להגן על הערבים.
בהקשר של הצתות אלה, ברור מה יחשוב הציבור על מי שיטען כי כל עוד לא נתפסים מציתי האש לא ניתן לומר שמדובר בערבים. אך מאידך אין איש מוחה בידם – או, יותר נכון, באמצעיהם, של מי שבכל הזדמנות מוצא לנכון להטיל בוץ, למשל, בכל המגזר החרדי בשל אשמה בלתי מוכחת נגדו. השמאל, המוקיע באופן קולקטיבי גם את חייל צה"ל הנלחם מחוסר ברירה נגד האלימות הקולקטיביסטית המופנית נגדו, בוחר שלא להאשים באופן כוללני גם מחבלים אם "אין להם דם על הידיים" וגם כאשר אחריותו של הטרור ברורה הוא נמנע מלחייב אותו ולהוקיע אותו מוסרית.
בדוגמה מובהקת לגישה זו המתבטאת בתקשורת ניתן להבחין לאחרונה בהקשר של מה שמתרחש ברצועת עזה; לא כל האירועים הקרביים שמתחוללים שם לאחרונה נסקרים באמצעי התקשורת. אך באלה שעליהם נמסר בתקשורת הממלכתית בולט חסרונה של מלה אחת: החמאס. בהקשר זה, ההימנעות מלקרוא לארגון בשמו איננה תוצאה של שאיפה לדיוק או לצדק אלא נסיון להעלים את אחריותו של הארגון לתוקפנות המופעלת נגד ישראל מעזה. למותר לציין עד כמה מגוחך הטיעון שעל אף שליטתו המוחלטת של ארגון זה ברצועת עזה לא ניתן לראותו כאחראי לפעולות האיבה נגד ישראל כל עוד אין הוכחה לכך שהמחבל הפוגע מחזיק בתעודת חבר בו. לאור גישה זו, שבה בוחרים הקולקטיביסטים הישראלים להיזהר מלפגוע ברוצח חף מפשע, רק צודק הוא לראות גם אותם כפושעים אשמים על יסוד כוללני, כפי שאין צורך לברר את זהות האויב בשדה הקרב...