ערימת הכזבים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 929
ערימת הכזבים
על נשק השקר הערבי
הצהרותיהם של מנהיגי העולם הערבי ושל ראשי ארגוני הטרור שפועלים נגד ישראל למעלה ממחצית המאה מסתכמות בפנטסיה דמיונית של בניית מיתוסים של כזב, המפארים את עלילות המלחמה נגד ישראל. אך חשוב להבין שאין לראות כזבים אלה רק כצורה של חנופה ושאיפה להתפארות אלא ככלי תעמולה להצדקת הפשע הערבי. הגדול שבכל כזבי אויבי ישראל הוא זה שהערבים מנהלים מלחמה לגיטימית ומוסרית, שיש להתייחס אל יוזמיה כאל בני תרבות.
בהקשר זה עושה יו"ר הרשות הפלסטינית מאמץ הסברה גדול, שבו הוא מנסה להציג את פעולות הטרור הפלסטיני כלגיטימיות כמו כל מלחמה "מכובדת"; "אנו שילבנו בין המאבק המזוין לבין הפעולה המדינית." אמר בהזדמנות אחת, תוך נסיון מובהק להצדיק מוסרית את פעולות הרצח נגד ישראל ולטהרן מכל אשמה - "הרובה שלנו לא היה רובה של שודדי-דרכים, הוא היה רובה מגויס פוליטית, השואף למטרה נעלה."
לפני מספר ימים מת האדם שתכנן את רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, מצא לנכון לכבד את זכרו במלים "כמה נפלא הוא בתור אח, חבר לדרך, לוחם קשוח ועיקש". מובן מאליו שדבריו אלה, אשר זכו בישראל – בצדק - לכותרות כמו "יו"ר הרשות הפלסטינית ממשיך להאדיר מחבלים" מייצגים את בחירתו הפוליטית של האיש, אשר מבטאת, מן הסתם, גם את תפיסתו הרעיונית. עם זאת, לא פחות מכך חשוב להבין כי האוירה הרעיונית השלטת בעולם אויבי ישראל איננה מאפשרת לעומד בראש הרשות הפלסטינית להצהיר על עמדה המבקרת מבחינה מוסרית את פעולות המרצחים גם אם היה רוצה לעשות כך.
דבר זה נכון גם לגבי כל שאר מנהיגי ארצות ערב, כולל אלה מהם שחתמו עם ישראל על הסכמי שלום. כי יהיה אשר יהיה מה שיחשוב מנהיג כזה באופן פרטי אין הוא יכול להרשות לעצמו להצהיר על עמדה העלולה להתפרש כתומכת בישראל – לא כל עוד הוא חפץ להיוותר בעמדתו. דוגמה פשוטה לכך היא מה שקרה לנשיא מצרים אשר שילם בחייו על שהעז לערוך הסכם שלום עם ישראל. ולא רק שהעומדים בראש מדינות ערב וארגוני הטרור יודעים זאת אלא שגם הנהגת ישראל נזהרת מלהפריע למגמות האנטישמיות והאנטי-ישראליות החריפות שקיימות ברחוב ובפוליטיקה הערביים ונוקטת בשתיקה דיפלומטית לגבי התבטאויות ההנהגה הפוליטית והרוחנית של הערבים.
לא מקרית או חסרת קשר לכך היא העובדה שבסרט "מינכן", אשר יצר הבימאי שפילברג לפני שנים מעטות, לא ניתן למצוא הכרזה מוסרנית חד משמעית על מה שעשו הרוצחים הערבים במינכן כעל מעשה פשע הנוגד את האנושיות. ברוח ימינו מבטא "מינכן" את ההתדרדרות שחלה מגישת העולם התרבותי במעמדה של ישראל; מעמד זה, שהיה, בתקופת האולימפיאזה דנן, כזה של אומה צודקת הנלחמת על קיומה כנגד אויבים לא צודקים ולא מוסריים, הגיע במרוצת הדור האחרון למצב של "כלים שלובים" מבחינה מוסרית, שבו ישראל נתפסת בעולם כצד אחד של מטבע הסכסוך המזרח-תיכוני. לא מעט משפל זה במעמדה של ישראל נגרם בשל שתיקתה לגבי טענות הכזב של הערבים.
מצבה הדיפלומטי-פוליטי עכשווי של ישראל הוא תוצאתו המעשית של הבלגתם המסוכנת של מנהיגי ישראל והמערב על התבטאויות אנטי-ישראליות, אשר היוותה הסכמה ואישור מוסריים לרעיונותיהם וטענותיהם של הערבים והעניקה להם נצחון בשדה הדיפלומטיה. הדבר מזיק לישראל ולעולם המערבי במיוחד כאשר ננקטת הבלגה זו על רקע הכזבים והשקרים שנערמים על ידי שונאי ישראל חדשים לבקרים אודות ה"פשעים" שביצעה ישראל מחד וה"גבורה" של הצד הערבי מאידך. לרבים נראה כי כל מה שנותר לישראלים הוא לקבל כעובדה שאין לערער עליה את השנאה הערבית נגדם ולהתייחס אליה בשוויון הנפש ה"ריאל פוליטי" שבו תופס אותה השמאל. אך אין הדבר נכון, שלא לדבר על כך ששתיקה, בהקשר זה, משמעה כניעה.
כי קיימות אפשרויות נוספות של התנגדות לכזבים אלה ובראשן עמידה על האמת, שהיא התגובה המנצחת הטבעית וההגיונית לשקר. אך ההסברה הישראלית – כנראה בשל חולשתה בתחום אמונתה בצדקת דרכה - מעולם הצהירה בקול רם על היותה של מדינת ישראל צודקת כעל אמת מהותית. אם היתה עושה כך, תוך תמיכה ראויה ברמה העובדתית, היה די בכך כדי למוטט בעיניו של כל אדם מוסרי את כל המלחמה התעמולתית חסרת היסוד של האויב. אך במחדלה זה לגבי חשיפת העובדות, פינתה ישראל דרך חופשית למצעד כזביו של האויב. ישראל נמנעה עד היום מלחשוף את העובדה שכל אויביה – ובכלל זה כל אלה המתחברים אליהם על יסוד של פרגמטיזם פוליטי או קבלת הדין של השנאה שנראית כמו עובדת מציאות – מחזיקים בכזבים. במלים אחרות: ישראל צריכה לחשוף את היות אויביה לא צודקים במובן העמוק ביותר של מי שמבסס את כל מלחמתו על שקרים.
אם תעשה כך ישראל היא תפסיק את ההשלמה המתמדת שבה היא והעולם מתייחסים לפשעי המלחמה המבוצעים נגדה עשרות בשנים ותציג קבל העולם את היותם של הרוצחים גם כזבנים. מבחינה זו חובה על ישראל להפסיק את ההתגוננות המבישה של תועמלניה, המנסים להסביר ולתרץ כל פעולה שנעשית על ידה להגנתה העצמית ככזו שאין בה הפרת כללי צדק ומוסכמות תרבותיות – ולהתחיל, במקום זה, לעמוד בגאווה על זכותה המוצדקת להתקיף את אויביה ולהשמידם תוך הטלת האחריות לכל סבל שייגרם מכך עליהם בלבד. לצורך דבר זה צריכה ההסברה הישראלית ללמוד להציג את העובדות בשטח כדרך להמחשת העקרונות המוסריים המעורבים במלחמתה, הקובעים שעימה הצדק.
ערימת הכזבים הערביים, אשר מצטברים כמחמאות לזכרם של רוצחי היהודים שנפטרו, הולכת וגדלה ללא מעצורים ביחס ישר למידה שבה מקבל העולם את הדברים בשתיקה. נראה שאי ההפרעה למסע תעמולתי זה נובעת מהכבוד האוטומטי שרוחשים בעולם המערבי לזכר המתים בלי קשר למעשיהם, כנראה מתוך ההנחה הנוצרית שיש לאבל הילה של קדושה (על אף שלזכרם של אנשים כמו סדאם חוסיין – או כמו אדולף היטלר – לא נעשות מחוות דומות). אך צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הדרך שבה מנצלים ארגוני הטרור דרך זו כנתיב חופשי להצדקת מלחמתם נגד ישראל – וראשון במנהיגים המספידים העושים זאת הוא יו"ר הרשות הפלסטינית; אבו מאזן דואג להביע את הוקרתו לכל מי ששפך דם יהודי או סייע בפעולה כזו; במסגרת פעילותו זו הוא מציע לקרוא על שמם של מחבלים רוצחים מקומות, שולח תנחומים למקורבי אישים שתמכו ברצח על יסוד דתי, מחניף לזכרם של רוצחים תוך כדי העלאתם על נס כגיבורים ולמעשה מנצל כל הזדמנות להשתמש בדמויות הרוצחים כדי להשפיל את מעמדם של הנרצחים.
כדי לפרוש כמה דוגמאות להספדי כזב כאלה ניתן להתחיל בחשיפת העובדה שבהצהרתו של יו"ר הרשות, הקוראת למוחמד דאוד עודה, מתכנן הרצח במינכן, בשם "אח, חבר לדרך, לוחם קשוח ועיקש", כמעט כל אחד משמות התואר הללו מנותקים מהמציאות; דבר זה מתחיל מהעובדה שלא מדובר באחיו באמת.
התיימרותו של הדובר לקיומה של אחווה סמלית זו איננה אלא המחאה חסרת כיסוי, היכולה להיתפס כמה שאופייני לתרבות הדמיון המזרחי המשותפת לנפטר ולמספידו אם ניתן היה להתייחס בסלחנות למחיר הדם שנדרשו לשלם קרבנותיה של אחווה-לכאורה זו, אשר אבו מאזן מוסיף לה גם תארים כמו "שותפות לדרך", שאם היתה נלקחת ברצינות כדברי אדם בוגר היתה צריכה להכניס אותו לרשימת המבוקשים על ידי כוחות הבטחון של העולם החופשי. כך, תוך הסתמכות על בליל של צרכים פוליטיים, דמיון פרוע והעובדה שדבריו אינם נלקחים ברצינות, ממשיך היו"ר הפנטסיונר ומגבב על מתכנן רצח הספורטאים גם את הצהרתו המחניפה שהאיש הוא "לוחם קשוח", המוטלת בספק גדול. שכן דרך מלחמתם של רוצחי מינכן היתה פחדנית לעילא, שכן הם תקפו בני אדם בלתי-חמושים שלא היו מוכנים לקרב, מבלי לתת להם שום סיכוי הוגן. בדרך המלחמה הפחדנית והמרשעת של רוצחי מינכן היו גלומים כל הכיעור, הפחדנות, חוסר היושר והאכזריות שהיו מאז ועד ימינו סימני ההיכר של הטרור הערבי נגד ישראל.
יו"ר הרשות הוא רק סולן אחד במקהלת הבכירים המתחרים זה בזה בהספדי הכזב; בנוסף לאבו מאזן תיאר בכיר אחר בפת"ח, עבאס זכי, את מתכנן הרצח באולימפיאדת מינכן במלים הבאות: "הוא החל את חייו כאדם מן השורה וסיים אותם בשיעור קומה ענק." בדבריו, הוא התייחס אל "מעשיו האצילים וההיסטוריה המפוארת שלו." מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" דיווח כי מחמוד עבאס (שהוא אבו מאזן) התגאה בכך שהוא עצמו אימן בעבר את מחבלי חזבאללה, ייסד מרכז ללימודי מחשבים על שמה של המחבלת שהובילה התקפת טרור רצחנית ואף תכנן לקרוא ככר מרכזית ברשות על שמה.
עיתון הרשות הפלסטינית סיפר, בין היתר, על הרוצח המת כי "המנוח היה אחד המנהיגים הבולטים של תנועת פת"ח וחי חיים גדושים במאבק, עשייה מסורה והקרבה גדולה למען העניין הצודק של עמו בתחומים רבים. הוא היה בשורות הראשונות בכל שדות הקרב כדי להגן על המהפכה". סמיר אל-רפאעי, חבר המועצה המהפכנית של תנועת פת"ח, אמר: "אבו דאוד, אחד השהידים של תנועת פת"ח, מנהיג ושהיד שהקריב..." ועיתון הרש"פ סיפר כי "הנשיא ניחם בטלפון את משפחתו של הלוחם 'אבו דאוד' וציין ...את ההקרבה העצומה של המנוח למען העניין הצודק של עמנו... אבו דאוד הלך לעולמו רחוק מארץ המולדת. הוא בילה את חייו כלוחם למען חירות המולדת הזו ולמען שיבת בניה המפוזרים. 'איבדנו אדם ברמה הערבית וברמת תנועת המהפכה העולמית..."
כך ממשיכים להצטבר הכזבים המופרחים לחלל האוויר הפוליטי, כחלק מערוץ שידור של תחנת תקשורת שקרית שאיננה נזקקת לשום עובדות תומכות ושקהל המאזינים שלה איננו מצטמצם לערבים מוסלמים שונאי ישראל אלא כולל גם אנשי מערב בורים, שחלק גדול מהם אנשי שמאל ואנטישמים מסורתיים. מתחת למעטה החסינות המגוננת של ההספדים הריקים שומעים הם שבחי כזב על תרומתם של רוצחים לעולם באמצעות הקרבתם העצמית למען הצדק והחירות העולמיים ועל היותם של יוזמי רצח ישישים, נשים וילדים חפים מפשע אלה "בעלי שיעור קומה" מבחינה מוסרית. ברוח הרעיון העתיק ש"הנייר סובל הכל" פועלים כזבני האוייב בדרך שאף איננה מתיימרת לאותנטיות ספרותית, שכן הם גוזלים מכל הבא ליד תארים, כינויים וכותרות: ברוח גישה זו הם מחמיאים לרוצח נודע על "מעשיו האצילים וההיסטוריה המפוארת שלו" ועל כך שהגיע ל"שיעור קומה ענק". הם מכתירים כל פשע שבוצע על ידי הערבים נגד ישראל כ"עניין הצודק של עמנו" ומשבחים את בני כנופיות הרצח כמי שנלחם ב"שדות הקרב כדי להגן על המהפכה". יודעים שקרנים אלה כי איש ממאזיניהם לא יתבע מהם להסביר או להוכיח עובדתית את המושגים שבהם הם משתמשים כמו "אצילות", "הסטוריה", "שיעור קומה", "צדק", "עם", "מהפכה" וכו' - ואם יעלה מישהו על דעתו לעשות כדבר הזה יוקע על ידי אנשי הכזב תוך שימוש באותן מלים גנובות ממש, כ"אויב הצדק, המהפכה והעם הפלסטיני"...
את חומות מבצר הכזב הנבנה על ידי הפלסטינים יש לקעקע מיסודותיו, קודם כל בקביעה שמלחמת הערבים בישראל – ומלחמת הטרור הכלולה בה - לא היתה מעולם צודקת במגמותיה ובסיבותיה ואין לראותה כמלחמה אמיתית של אומה אחת המנהלת מאבק נגד אחרת – וקל וחומר שלא כמלחמת שחרורו של עם נגד מדכאיו. לפיכך נושאים הערבים בכל האחריות לפשעי המלחמה שיזמו, החל מהתקפותיהם על אנשי הישוב היהודי בישראל לפני הקמת המדינה, המשך בהתקפת צבאות מדינות ערב על מדינת ישראל וכלה במלחמת הטרור הפלסטיני הנמשכת עד היום. על ישראל לעמוד על כך שכל מכלול המלחמה הזו איננו צודק ושהצד הערבי הוא פושע.
רק לאחר קביעה חמורה זו ניתן להציג את העובדות המתארות את הדבר אם וכאשר הן מתפרשות נכונה מבחינה מוסרית. לכך ניתן להוסיף גם כי לאורך כל הדרך לא נהגו הערבים בהגינות, החל מהעובדה שמעולם לא הציגו לפני ישראל תביעה ראויה לדיון או אפשרות של דו-קיום מציאותי. בהתאמה לכך לא התנהגו גם אנשי ארגוני הטרור שפעלו נגד ישראל באופן ההוגן הנגזר מהמלחמות שלהן ניתן להעניק מעמד אנושי מצד העולם התרבותי. מלחמתם של הערבים בישראל, אשר חוזקה על ידי הטרור, היתה כבר מתחילתה רוויה בהתקפות פתע מבודדות על אזרחים לא חמושים במרכזי ישוב אזרחיים, אשר היתה צריכה לגרום להם, אם היו מופעלים עליהם אמות המידה המקובלות בעולם התרבותי, לתור אחר מקום מסתור מחמת הבושה של אי מוסריות פעולתם.
אך למרבה העצבון המצב הפוליטי העכשווי הוא כזה שהרוצח מרשה לעצמו להתגאות ולהציג קבל העולם תדמית של לוחם הראוי לכבוד, בזמן שהנלחמים בו מוצאים את עצמם צריכים להסביר את היותם מותקפים על ידו, כאילו היו הם אשמים במלחמה. חלק גדול ממצב זה נגרם מהחזקתו של הרוצח בנשק הכזב, שיש רק דרך אחת לנצחו: האמת.