רצחנות איסטרטגית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 932
רצחנות איסטרטגית
על אלימות כנכס מדיני
יש כפילות פושעת ביחסם של מנהיגי ארצות ערב כלפי נטייתם הטבעית של בני תרבות ערב לאלימות; בגישתם כלפי אלימות זו אין הם מתייחסים באופן שווה לנתיני מדינותיהם ולערבים החיים מחוץ לשטח ארצות ערב, במדינות העולם החופשי: בזמן שבו מדכאות ממשלות העולם הערבי ביד קשה ביותר כל הופעה של התנגדות פוליטית בארצותיהן מצד נתיניהן (ולרוב – עד כמה שיש באפשרותן - הרחק מאמצעי התקשורת העולמיים), הן מתייחסות להתנהגותם האלימה של הערבים החיים בעולם החופשי באדישות, אם לא במתירנות.
ממשחקה הכפול של ההנהגה הערבית בנושא זה ניתן להבין כי שוויון הנפש וחוסר התגובה המשמעותית שבו היא מתנהגת כלפי המהגר הערבי באירופה ואמריקה הוא צד אחד של איסטרטגיה מודעת, אשר במקרה הגרוע עלול להסתבר כאפשרות של מרד אלים של מהגר זה נגד הממסד בעולם המערבי. כך או כך, לא מן הנמנע שמנהיגי העולם הערבי רואים במהגר המוסלמי פוטנציאל פוליטי ואולי אף נכס איסטרטגי.
לא מדובר באפשרות מופשטת העלולה לבוא לידי ביטוי בעתיד נסתר אלא במה שכבר מתרחש בהווה וניתן לתצפית באירועים המתרחשים במדינות שבהן מספר מהגרים רב. באירועים אלה, שביניהם הפגנות בנושאים פוליטיים, מעורבת אלימות רבה ולא מעט נזק לרכוש. לעתים זולגת האלימות לכדי מעשי רצח, החוברים לצורות שונות של הפחדה ואיומים הנהוגים על ידי בני קהילות מוסלמיות גדולות המתקיימות באירופה. דוגמה אופיינית לפריצת גבולות לגיטימיים מעין זו התרחשה בהולנד, כאשר נרצח בימאי קולנוע שיצר סרט שהתנגד לאיסלם וכאשר נרצחה פוליטיקאית בכירה בסקנדינביה. אירועים מסוג זה, שהיו עד לפני מספר שנים נדירים, הולכים ונפוצים בעולם התרבותי.
מתצפית פשוטה על ההסטוריה והאקטואליה של תרבות ערב ניתן להסיק שאלימות ושפיכות דמים היא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות זו בכל הגלגולים שעברה לאורך ההסטוריה. האלימות הערבית היתה מאז ומתמיד אחד הגורמים הקבועים בטבעה של תרבות זו, אשר הופנתה כלפי כל מתנגד באשר הוא, הן מבית והן מחוץ. מבחינה זו משתלבים כיבושיהם של הערבים בעולם עם העובדה שארצות ערב הן עריצויות המבוססות על צורות שונות של שליטת בני אדם בבני אדם אחרים.
למותר לציין, בהקשר זה, כי הימצאותם של ארצות ערב בהוויית קבע של שיעבוד אנושי, שבו כל ארצותיהן רוויות בסבלם של נשלטים, הנאנקים תחת עולם של שליטים המדכאים אותם, היא עדות לכך שתרבות ערב לא התקדמה עדיין אל מעבר לשלב הקדום ביותר של התפתחות אנושית, זו שבה ראו בני אדם זה את זה כאיום וחיו בדרך שבה נתפס העולם על ידם ככזה שבו שולט "חוק הג'ונגל" של "טרוף היום פן יטרפוך מחר" (על אף שגם בעלי חיים בטבע נמנעים מלטרוף את בני מינם).
יש שיכפרו בנטיה זו של הערבים לאלימות ולרצח באמצעות הטענה שהערבים אשר מתגוררים במדינות המערב נוטים פחות לאלימות מאלה החיים במדינות ערב. התשובה לכך היא כפולה: א. הריחוק ממוקדי השליטה של ההנהגה הערבית מוכיח שיש השפעה חיובית והומניסטית ברוחה על חיי האדם הערבי מצד מסגרות פוליטיות לא ערביות, כמו מדינות התרבות שבהן נוטים האזרחים באופן טבעי לראות בני אדם אחרים כעמיתים-שותפים. ב. גם בקהילות הערבים שנמצאות בעולם החופשי נשמרת גחלת האלימות מוכנה להבערה בכל הזדמנות שבה יחליט מנהיג עדתי או דתי להדליקה, כפי שניתן לראות לעתים קרובות למדי לאחרונה ברחובות ערי אירופה.
למעשה, עובדת שימורו של טבעו האלים של הערבי ונטייתו לאלימות מופעלת על ידי בעלי ענין פוליטי במיוחד בעידן האחרון במסווה של התקוממות עממית או הפגנות של הבעת דעות, המלוות הרס וחבלה רבים. דבר זה בולט במיוחד בהסתות של צעירי העולם הערבי לאלימות רחוב, המתאפשרות בתנאים האנושיים של העולם הלא-ערבי, שבו תגובות החברות לאלימות מעין זו היא מאופקת באופן יחסי לדיכוי האופייני של הפגנות מסוג זה בעולם הערבי. העובדה שמנקודת מבטם של המנהיגים הערביים מהווה אלימות ההמון – במיוחד אם וכאשר זו יוצאת לפועל בחוצות העולם החופשי - נכס איסטרטגי שניתן להשתמש בו לקידום עניניהם, היא עדות מובהקת לכך שקיימים בעולם הערבי כוחות הרואים בנטיה זו לאלימות אמצעי של השפעה ושליטה על המגמות הפוליטיות בכל העולם הדמוקרטי.
רצחנות איסטרטגית
על אלימות כנכס מדיני
מאת: אוהד קמין
יש כפילות פושעת ביחסם של מנהיגי ארצות ערב כלפי נטייתם הטבעית של בני תרבות ערב לאלימות; בגישתם כלפי אלימות זו אין הם מתייחסים באופן שווה לנתיני מדינותיהם ולערבים החיים מחוץ לשטח ארצות ערב, במדינות העולם החופשי: בזמן שבו מדכאות ממשלות העולם הערבי ביד קשה ביותר כל הופעה של התנגדות פוליטית בארצותיהן מצד נתיניהן (ולרוב – עד כמה שיש באפשרותן - הרחק מאמצעי התקשורת העולמיים), הן מתייחסות להתנהגותם האלימה של הערבים החיים בעולם החופשי באדישות, אם לא במתירנות.
ממשחקה הכפול של ההנהגה הערבית בנושא זה ניתן להבין כי שוויון הנפש וחוסר התגובה המשמעותית שבו היא מתנהגת כלפי המהגר הערבי באירופה ואמריקה הוא צד אחד של איסטרטגיה מודעת, אשר במקרה הגרוע עלול להסתבר כאפשרות של מרד אלים של מהגר זה נגד הממסד בעולם המערבי. כך או כך, לא מן הנמנע שמנהיגי העולם הערבי רואים במהגר המוסלמי פוטנציאל פוליטי ואולי אף נכס איסטרטגי.
לא מדובר באפשרות מופשטת העלולה לבוא לידי ביטוי בעתיד נסתר אלא במה שכבר מתרחש בהווה וניתן לתצפית באירועים המתרחשים במדינות שבהן מספר מהגרים רב. באירועים אלה, שביניהם הפגנות בנושאים פוליטיים, מעורבת אלימות רבה ולא מעט נזק לרכוש. לעתים זולגת האלימות לכדי מעשי רצח, החוברים לצורות שונות של הפחדה ואיומים הנהוגים על ידי בני קהילות מוסלמיות גדולות המתקיימות באירופה. דוגמה אופיינית לפריצת גבולות לגיטימיים מעין זו התרחשה בהולנד, כאשר נרצח בימאי קולנוע שיצר סרט שהתנגד לאיסלם וכאשר נרצחה פוליטיקאית בכירה בסקנדינביה. אירועים מסוג זה, שהיו עד לפני מספר שנים נדירים, הולכים ונפוצים בעולם התרבותי.
מתצפית פשוטה על ההסטוריה והאקטואליה של תרבות ערב ניתן להסיק שאלימות ושפיכות דמים היא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות זו בכל הגלגולים שעברה לאורך ההסטוריה. האלימות הערבית היתה מאז ומתמיד אחד הגורמים הקבועים בטבעה של תרבות זו, אשר הופנתה כלפי כל מתנגד באשר הוא, הן מבית והן מחוץ. מבחינה זו משתלבים כיבושיהם של הערבים בעולם עם העובדה שארצות ערב הן עריצויות המבוססות על צורות שונות של שליטת בני אדם בבני אדם אחרים.
למותר לציין, בהקשר זה, כי הימצאותם של ארצות ערב בהוויית קבע של שיעבוד אנושי, שבו כל ארצותיהן רוויות בסבלם של נשלטים, הנאנקים תחת עולם של שליטים המדכאים אותם, היא עדות לכך שתרבות ערב לא התקדמה עדיין אל מעבר לשלב הקדום ביותר של התפתחות אנושית, זו שבה ראו בני אדם זה את זה כאיום וחיו בדרך שבה נתפס העולם על ידם ככזה שבו שולט "חוק הג'ונגל" של "טרוף היום פן יטרפוך מחר" (על אף שגם בעלי חיים בטבע נמנעים מלטרוף את בני מינם).
יש שיכפרו בנטיה זו של הערבים לאלימות ולרצח באמצעות הטענה שהערבים אשר מתגוררים במדינות המערב נוטים פחות לאלימות מאלה החיים במדינות ערב. התשובה לכך היא כפולה: א. הריחוק ממוקדי השליטה של ההנהגה הערבית מוכיח שיש השפעה חיובית והומניסטית ברוחה על חיי האדם הערבי מצד מסגרות פוליטיות לא ערביות, כמו מדינות התרבות שבהן נוטים האזרחים באופן טבעי לראות בני אדם אחרים כעמיתים-שותפים. ב. גם בקהילות הערבים שנמצאות בעולם החופשי נשמרת גחלת האלימות מוכנה להבערה בכל הזדמנות שבה יחליט מנהיג עדתי או דתי להדליקה, כפי שניתן לראות לעתים קרובות למדי לאחרונה ברחובות ערי אירופה.
למעשה, עובדת שימורו של טבעו האלים של הערבי ונטייתו לאלימות מופעלת על ידי בעלי ענין פוליטי במיוחד בעידן האחרון במסווה של התקוממות עממית או הפגנות של הבעת דעות, המלוות הרס וחבלה רבים. דבר זה בולט במיוחד בהסתות של צעירי העולם הערבי לאלימות רחוב, המתאפשרות בתנאים האנושיים של העולם הלא-ערבי, שבו תגובות החברות לאלימות מעין זו היא מאופקת באופן יחסי לדיכוי האופייני של הפגנות מסוג זה בעולם הערבי. העובדה שמנקודת מבטם של המנהיגים הערביים מהווה אלימות ההמון – במיוחד אם וכאשר זו יוצאת לפועל בחוצות העולם החופשי - נכס איסטרטגי שניתן להשתמש בו לקידום עניניהם, היא עדות מובהקת לכך שקיימים בעולם הערבי כוחות הרואים בנטיה זו לאלימות אמצעי של השפעה ושליטה על המגמות הפוליטיות בכל העולם הדמוקרטי.