שלום בשירות הרוע

 

שלום בשירות הרוע

 

הסכמי השלום שעליהם חתמה ישראל עם אויביה – ובמיוחד אלה מהם שהערבויות שניתנו לגביהם מפוקפקות – חושפים את הפילוסופיה והפסיכולוגיה של משרתי הרוע.

כשאדם מאמין שכוח הרוע גדול מזה של הטוב, מייצג הדבר את תפישת המציאות שלו, את מה שהוא רואה כמייצג את חוקי המציאות. ואז הוא רואה כל פעולה של התנגדות לרוע כ"לא ריאליסטית" והוא מוקיע אותה כלא מעשית. לכן, "אידיאליסטים לא מעשיים" הם הכינוי השגור למייצגי הטוב, הנלחמים למענו, בפי משרתי הרוע.

לכן, מטיפים משרתי הרוע לא רק לשיתוף פעולה עם אויבים, במסגרת "הסכמי שלום" ושאר חוזי-סרק, אלא – ובעיקר – להשלמה עם העולם, שאותו הם רואים כמערכת "סגורה" של חוקים ותהליכים שעל האדם לקבל מבלי להתנגד להם.

מבחינה פילוסופית-גרידא, יש לציין כי בתפישתם המדינית הם שוגים בכשל לוגי מובהק באמצעות בלבול בין מטפיסיקה ופוליטיקה: ללא צידוק, הם הופכים את תפישת העולם המטפיסית שלהם, שעיקרה מטריאליזם, אשר רואה את המציאות כמהות חומרית, ליסוד בהתנהגותם הפוליטית. למעשה הם כופים את תמונת העולם החומרי שלהם אשר, כמהות חומרית, הוא רק היבט אחד של המציאות, על העולם כולו. בהקשר זה הם מבטאים את השקפתם הפילוסופית היסודית לגבי טבע הרע (הכוח השולט במציאות) ואת הפסיכולוגיה שלהם גם יחד.

משרתי הרוע אינם רק אלה הפועלים באופן ישיר, ברמה הפיזית, במערכות הצבא של אויבינו, אלא כל מי שמסייע להם מתוך השתלבות במערכותיהם. המקום בו מוצא לו הרוע את הנוחיות הגדולה ביותר להתבסס ולפעול בו הוא החברות החולות. חברה חולה יכולה להיות אחת מן החברות הדיקטטוריות, המייצגות את הרוע באופן בולט, על ידי דיכוי פעיל של הטוב ברצח, שיעבוד ועינויים – או אחת מהחברות הדמוקרטיות, אשר בהן מסווה הרוע את עצמו והוא קשה הרבה יותר לאיתור.

בחברות מן הסוג השני, אשר רבות מהן נתפשות כחלק ממה שנקרא בטעות "העולם החפשי", הגיע הרוע לרמת תחכום מירבית, אשר חשיפתו מחייבת לימוד ומיומנות מיוחדים. זה שאיננו ניחן בידע או במיומנות חשיפה זו עלול להיות משרת רוע מהסוג החמור ביותר אף מבלי להיות מודע לכך.

יתרה מכך, אדם המשרת את הרוע בהקשר זה עלול להיות בטוח בכך שמעשיו מוסריים, טובים ומוצדקים; ניקח, לדוגמה, אדם המשמש כפקיד רשות בחברה דמוקרטית בת זמננו: פקיד עיריה, גובה מס או עובד סוציאלי. כל אחד מבני האדם האלה הוא משרת רוע מובהק, שכן זרועות המשנה של השליטה הממשלתית מבצעות, למעשה, את כפיית שוד המשאבים הנדרשים לצורך ביצוע "שירותים" אלה, שגורם במקום כמו ישראל להתרוששות האוכלוסיה.

הסכמי השלום והמשתמע מהם, מחוץ לכך שהם אינם מצליחים להנחיל את השלום המוצהר בהם, עולים במאבי-עתק ציבוריים למשלמי המסים של ישראל – ולמעשה לכל הקהילה היצרנית של מדינות המערב, המממנות חלק מהעלויות שנצרכות לצורך הענין. אך כל המעורבים חיים עם כך בשלום שכן הפסיכולוגיה שלהם אינה מתירה להם להיות מודעים להשלכות כבדות אלה שמהווים הדברים על חייהם הפרטיים של האזרחים.

נתונים נוספים