יצא "סחבק"

 

יצא "סחבק"

בפרשת "הר חומה" יצא יאסר ערפאת "סחבק": הוא לא הקים מהומות בהר חומה. בכך הראה איך אפשר להרוויח מלוא החופן הערכה כללית מאי -עשיה. מאידך, על כך שחפצה לבנות שכונה בירושלים, הוצגה ישראל קבל העולם והשמאל כ"איש רע". יו"ר הרשות הפלשתית, אשר קיבל נקודות על כך שלא פתח באלימות, הצליח להגיע לנוסחה שבה הוא אוכל את העוגה ושומר אותה שלמה: הוא מרוויח במקרה שלא מתרחשת שום אלימות - ואם היתה מתחוללת אלימות - אז היא היתה באה מצד "גורמים קיצוניים שאינם בשליטתו" והדבר היה קורה "בניגוד לרצונו ובגלל מדיניותה של ממשלת ישראל".

כל מה שערפאת צריך, אם כן, מהיום והלאה הוא להכריז על כל פעולת חיים של מדינת ישראל כפעולה שעלולה להצית אלימות - והשאר יסופק על ידי המיכניזם הפוליטי שכולל את הגיס החמישי של חברי הכנסת הערביים, את כוחות הבגידה של האופוזיציה וכמובן את חיבוק הדוב האמהי של "ידידינו" האמריקניים הכולל, באופן מסורתי, "שמן קיק" פוליטי כזה או אחר.

מבחינת התפישה הפוליטית המערבית ניתן ללמוד כי העקרון המעורב הוא, קודם כל, שהצד שפועל - אפילו אם פעולתו חיובית - נתפש על ידי המערב באופן אוטומטי כשלילי. זה שלא פועל הוא, כמסתבר, חיובי בעצם "שמירתו על ה"סטטוס-קוו": הפוליטיקה המערבית אוהבת את השיתוק, את העצירה, את המות. הפוליטיקה המערבית - והאמריקנית במיוחד - אוהבת את החלש.

החלש נתפש תמיד על ידי הנצרות כצודק . בהתאמה לכך, כל מה שצריך הרוצח כדי להיות מזוכה הוא לומר "לא היתה לי ברירה" ו"הקרבן היה חזק יותר ממני". מאז מלחמת 67, שבה שינתה ישראל את הסטטוס המוסרי שלה בעיני הנוצרים והפכה מחלש בין חזקים לחזק בין חלשים, מוכשלת ישראל ונופלת, פעם אחר פעם במלכודת השטנית המוכנה לחזקים בעולם ערכים נוצרי: עבור הנוצרי - ובעולם של היום המוסלמי מנצל זאת בכל הזדמנות - זה לא משנה מי עושה מה למי במזרח התיכון כי אנחנו יודעים שהחזק, כלומר ישראל, הוא האשם...

נתונים נוספים